משחק ילדים: זה ייגמר בטרגדיה

זה היה אחד מימי שישי האחרונים; כביש רוחב המחבר בין כביש החוף לכביש גהה. שלושה ילדים עומדים באמצע (!) הכביש, מנופפים בידם בטלפונים ניידים ומנסים לעצור מכוניות. המחשבות רצות בין פיגוע לתאונה וכמובן שאני עוצר לידם בבהלה רק כדי להבין שאני צריך לאחל לנטע מזל טוב בטלפון כי הם במשחק משימות.

לא ידעתי אם לצאת מהרכב ולצרוח עליהם או להתקשר למשטרה שתבוא לפנות אותם לפני שיקרה אסון, אבל למרבה המזל הנהג שמאחורי גילה רוח נעורים למופת ושיתף פעולה רגע לפני שיום ההולדת הפך לטרגדיה. הוא בטח הרגיש "קול" בלי להבין בכלל עד כמה חסר אחריות המעשה שעשה. לילדים קשה לבוא בטענות שהם מתרוצצים באמצע הכביש, אבל לנהג שמשתף איתם פעולה ועוצר את הרכב באמצע הכביש - או לזה ששלח אותם למשימה, בהחלט אפשר. במקרה הזה גם צריך להטיף - ואולי אפילו להחטיף.

המשכתי בנסיעה, אבל המחשבות על כך הטרידו אותי והזכירו לי שבעצם כולנו היינו ילדים ומה שמבדיל אותם מאיתנו זה חוסר המחשבה על התוצאות. רוצים-עושים. לא חושבים מה יקרה ולא תמיד גם יש את הכלים לחשוב או לדעת מה תהיינה התוצאות אשר לפעמים יכולות להיות הרות אסון. את הילדים שעמדו באמצע הכביש עניינה רק השלמת המשימה בלי להבין בכלל את השלכות העניין.

למשפחת א' היה הכל: בית נאה במושב יוקרתי, רכבים אופנתיים, משרות נחשקות וילדים יפים ומוצלחים. החלום הישראלי בהתגשמותו. החיים הטובים התנהלו על מי מנוחות עד שבאחד הלילות בדרך הביתה, החליטו כמה ילדים, וביניהם ד', הבן הבכור של אותה משפחה, להפוך את הכביש לרולטה ואת החיים להימור. ד' לא הצליח להתחמק מהרכב הפוגע ושילם על כך בחייו.

למשפחה שלו היה עוד פחות מזל; הם נאלצים להתמודד עם האובדן וההשלכות בכל יום מחדש: הבית נמכר כי האם לא יכלה להמשיך לגור במקום בו נולד וגדל בנה. המשפחה התפרקה, והילדים שנותרו צריכים לחלק את חיי השכול בין שני הורים כבויים ובתים זמניים ועצובים שהשמחה לא תחזור אליהם לעולם. מבחינתי זה לא עוד סיפור מהעיתון – אלו אנשים שמאוד קרובים אלי באופן אישי.

שני אסונות שאירעו לאחרונה של ילדים שנשרפו חיים בתוך המכוניות של ההורים, הציתו (תרתי משמע) את נושא ההשגחה על ילדים קטנים. האם או האב שנהגו, נכנסו הביתה והילדים נשארו לבד ברכב. מכאן כנראה לעולם לא נדע מה אירע, אבל התוצאה בשני המקרים, הייתה טראגית. משחק במצית או בגפרורים שהותירו אחריהם ההורים מבלי משים, או אפילו לחיצה על מצת הסיגריות של הרכב - ותוך שניות האש אוחזת בריפודים, בחומרי הדיפון ובמילוי הספוג של המושבים כשלאיש אין סיכוי להינצל מהתופת - ודאי שלא לילדים קטנים.

אחד ממשחקי הילדים הפופולאריים ביותר הוא כמובן משחק המחבואים ואין כמו המכונית כדי להסתתר מאחוריהן. לנהג שנכנס לרכבו אין סיכוי לדעת שמאחורי הרכב שלו מסתתר ילד קטן, כך נגמרת באסון היציאה מהחניה והנסיעה לאחור. התקנת חיישני קירבה ומצלמת רוורס היא לא בגדר המלצה - היא צריכה להיות מעוגנת בחוק. מדובר באביזר בטיחות מציל חיים, אבל הבעיה שעד שזה יקרה, יהיו עוד כמה ילדים שיפסידו במשחק החיים.

את הדריפטים לא המציאו היפנים, גל גדות או סוקי המתוקה מ"מהיר ועצבני". הרבה לפניהם גילו הילדים הישראלים שנעילה החלטית של מעצור הרגל באופניים (טורפדו) על משטח קרטון גדול עושה את אותו אפקט. לפעמים זה נגמר בהחלקה מרשימה ובתשואות מהחברים. לפעמים זה נגמר בגלגול לפנים ובכמה שברים. מאחר ומגרש ההחלקה הכי זמין הוא הכביש, זה גם יכול להיגמר באסון של ממש כאשר הילדים מפתיעים מכונית חולפת.

משחק נוסף ש"מרגש" ילדים הוא שילוב של רולטה וטמטום טהור – "מלך הרכבת". הילד האחרון שנשאר לעמוד על הפסים מול הרכבת הדוהרת מוכתר כ"מלך השכונה", אבל מדובר מתעלול מסוכן במיוחד שמסתיים לעתים קרובות בהנצחת השם על לוח הזיכרון. זהו אחד המשחקים שמתפתחים עם הילד ובדרך כלל מי שצולח אותם כילד קטן וטיפש, מתבגר והופך להיות נהג טיפש עוד יותר שמנסה להספיק לעבור את פסי הרכבת עם המכונית שלו אחרי שהמחסום כבר ירד.

הראש של הילד עסוק רק בדבר אחד – ליהנות. זה טוב וזה חשוב - וכולנו היינו שם כשחיפשנו מדי יום אתגרים וריגושים חדשים, אלא שבמקרים האלה לא יעזור שום תרוץ – האחריות לשלומם של הילדים מוטלת על ההורים והמבוגרים. מפעיל יום הולדת שנותן לילדים משימה לעצור נהגים באמצע הכביש הוא אולי מגניב בעיניהם אבל איפה המבוגר האחראי שישמור על שלומם של הגמדים החמודים?! החובה שלנו כהורים וכמבוגרים היא לחנך ולהסביר לקטנים מה מותר ומה אסור. אין כאן מקום להנחות כמו "טוב, אבל תזהרו" רק כי אין לנו כוח להתווכח איתם או שמא אנחנו מפחדים להיות הורים רעים שלא מבינים לנפש ילדיהם. יש מספיק משחקים ומקומות לשחק בהם ואסור שהכביש והמכוניות יהיו חלק מהם.

משחק ילדים שנגמר באסון, שובר משפחות שלמות. אפשר וצריך למנוע את המקרים המיותרים הללו. אפשר להאשים את נהג המכונית שנסע לאחור מבלי להסתכל, לכעוס על הילד שהציע לשחק רולטת כביש או לבוא בטענות למשרד התחבורה שלא התקין גדר לאורך פסי הרכבת, אבל בסופו של דבר, האחריות לכך היא כולה שלנו.

עוד מאמרי בטיחות בוואלה! רכב

כנסו לדף הפייסבוק שלנו