מתי הופך טיפול מסור במכונית לסוג של מזוכיזם? לטעמי, זו שאלה של מעורבות רגשית. מכונית יכולה להיות חברה נאמנה ומרתקת, עד לרגע שבו היא תוקעת לך צינור, ואז אתה פותח עליה קיתונות של ג'ורה. מאידך, בימים שהיא מתפקדת למופת, אתה מוכן להישבע שהיא אלופת העולם במירוצי מכוניות, שאין לה תחליף, ושגם אם תתקע איתה במגרש חניה באמצע הלילה, תחת גשם זלעפות ומצויד בסלולרי מת, תמצא דרך לסלוח לה. ואז היא שוב שובקת חיים. הסיפור שלנו דן ב"רנו לגונה" אשר עברה מיד ליד במשפחתי במשך 17 שנים, ובילתה אצלי לא מעט.
הלגונה שנרכשה על ידנו בשנת 1995, בעלות של 120 אלף שקלים, היא הגרסה המרכזית בסדרה: מנוע 2.0 ל' בנזין שמונה שסתומים עם הספק של 115 כ"ס, ותיבת הילוכים בעלת ארבעה יחסי העברה. הביצועים הרשמיים טענו למאוץ ל-100 קמ"ש בסביבות 10 שניות, ומהירות מרבית של 190 קילומטרים לשעה.
מה פתאום לגונה?
במבט לאחור, רנו לגונה "הסתננה" לתודעה המקומית בזכות הדור השני, שזכה לחמישה כוכבים במסגרת מבחני הריסוק של 'יורו נקאפ' בעשור הקודם. מעטים האנשים שנחשפו לדור הראשון ב-1993 ועד להגעתה ארצה ב-1995. בגדול, רנו פיתחה את המכונית כיורשת ל'רנו 21', ולצדה של ה'ספראן' הבכירה ייצרה אלטרנטיבה לסיטרואן 'קסנטיה' עוד צרפתייה מוכת מחלות (אבל נהדרת בדרכה).
בשלוש השנים הראשונות ללגונה בחיינו, הכול היה די בסדר. אבל מהשנה הרביעית והלאה, היא התחילה להשמיע קולות מצוקה. מה שהתחיל עם בעיות בקצה מערכת הפליטה (ממיר קטליטי), הידרדר לבעיות מחוררות ארנקים במערכת הקירור והחימום, שיגעונות בחיווט המערכת האלקטרונית, תקלות שקשה לתאר בבקרת האקלים הדיגיטלית, התאורה הקדמית, צינורות שנקרעו, מתנעים שהוחלפו אולי חמש פעמים, ועד לשיפוץ מלא של התיבה האוטומטית בעלות שחצתה 10,000 שקלים.
מכל החוויות העגומות איתה, אותן אפשר לספור על שתי ידיים, ואז להוסיף, אני חושב שאחת בולטת מעל כולן. ביום קיצי וחם (לא המתכון האידאלי לצרפתיה רגישה), החל הבוקר לקראת נסיעה חזרה למרכז מהנגב, מלווה בבעיות במתנע. החשד הראשוני היה כמובן מצבר שהתרוקן, אולם כל האינקדציות הצביעו על ליקוי אחר.
למעשה, היו שתי אפשרויות שעמדו על הפרק: הזמנת גרר, או לנסות להחזיר אותה לחיים. בחרתי בשנייה. והנה, כמה סיבובי מתג אחרי - הלגונה ניעורה לחיים כאילו כלום לא קרה. יצאתי לדרך מרוצה עד הגג מכך שהיא התגברה על המכשול הטכני, אבל שוב, רק עשרות קילומטרים נוספים הצטברו למרחק, ומד החום התחיל לטפס. שלוש דקות מאוחר יותר, כל המים של הרדיאטור היו על רצפה והלגונה מושבתת בצד הדרך. מה עושים? 40 מעלות, ומחכים לגרריסט. כשהגענו למוסך גילו כמובן עוד תקלה "נחמדה" - התמסורת נתקעה בהילוך שלישי.
"ובכל זאת, לא מכרת"
לא נלאה אתכם בכל הליקויים והרגישויות הרבים - קטנים וגדולים, וגם התנהגויות מוזרות שהוציאו אותנו מהכלים. אבל אם לכמת את כל ההוצאות יחד על החשבון, ובתום 160 אלף קילומטרים בסך הכול, צאו מנקודת הנחה שההוצאה הכוללת מקיפה דיו לרכישת מכונית משפחתית ממוצעת חדשה, ועוד נותר עודף להוסיף בצד קטנוע קטן. המנוע, היה החלק היחיד בכל המכללים שלא גמגם ולו פעם אחת.
כשמכונית מאכילה אותך מרור, התגובה המידית היא להיפטר ממנה כמה שיותר מהר. בלקסיקון המוסכים היא קולעת להגדרה "מכונית לימון"; לא משנה כמה זיעה אתה משקיע בה, כמה בגדים הכתמת בשמן, היא תסחט ממך כסף עד הפרוטה האחרונה. עיוור מנאמנות, נטעת בעצמך מספיק ביטחון שזו "הפעם האחרונה" שבה הסטרטר נתקע או שהתרמוסטט התפגר. אז חשבת.
כששואלים אותנו בעיניים פקוחות בתדהמה - מה קרה, ואיך זה שהיא שרדה בחצר כמעט שני עשורים, עם כל התקלות והקריזות, אני לא מתפתל בחוסר נוחות וחומק מהשאלה, אלא עונה בכנות ובנפש צלולה: "היא פשוט הייתה מכונית מצוינת".
כל הזיפת במוסכים, והשעות שלא תחזורנה לעולם, לא יטילו דופי במעלותיה ובאיכויותיה, כי היו לה המון. נוחות הנסיעה למשל הייתה יוצאת מגדר הרגיל; רמת השיכוך על הכבישים המצולקים בישראל יכלה בקלות להתברג במכוניות סלון מפוארות של ימינו, שלא לדבר על המבוכות שהיא תעשה לבנות קבוצתה. בנוסף לכך, היה לה מרווח פנים שופע, מושבי קטיפה רכים, דממה חרישית בתא הנוסעים והנדסת אנוש חכמה.
תמורה הייתה לה גם בתחום הניהוג. אני לא חושב שהבנו עד כמה חדה השלדה, עד שלא הרגשנו בישבן מה היא באמת מסוגלת לעשות תחת עומסים, ותחת שינויי כיוון. למרות שהיה לה זנב קצת שובב, החשש שהספוגיות תערער את היציבות הכיוונית התבדתה על ידי משוב לא רע מהכביש (הגה הידראולי), וכן בשל אחיזה גבוהה. לא בכדי, הוכתרה הלגונה אלופת סבב מכוניות הסלון בבריטניה פעמיים בשנות ה-90', בידי אלן מניו השוויצרי, וג'יסון פלאטו מתכנית הרכב הבריטית "הילוך חמישי".
אבל מעל הכול, ובדיעבד, יש מסקנה אחת ברורה מהבעלות על הלגונה, וקחו אותה בתור השקפה אישית: זו הרנו המשפחתית הטובה ביותר שהחברה ייצרה במשך 20 השנים האחרונות. הוותק שצברנו בנהיגה בשלל מכוניות רנו בעידן המודרני, בין אם הייתה זו מגאן, פלואנס, קליאו, קולאוס, גרנד-סניק, קליאו ספורט ועוד, רק הדגישה את חסרונותיהן מול יתרונותיה.
למרבה הצער, רנו כשלה פעמיים עם הלגונה החדשה, הן עם הדור השני והן עם השלישי. לשחזר את הצלחתה של הלגונה הראשונה היא כנראה משימה גדולה על החברה הצרפתית, שעה שהיא חותרת לייצר רווחים בפלחים הרבה יותר חשובים כמו בסגמנט הסופר-מיני או הקומפקטיות. אולי בפעם הבאה, תצליח לעבד מחדש את הנוסחה המקורית. את שלנו אגב מכרנו לבסוף בכמה גרושים בצער גדול, אבל בתחושת מיצוי. בכל זאת, סגרה אצלנו כמעט 20 שנה.