כשמביטים על מכוניות סטיישן או "טורר" מודרניות, כמו המונדאו, האינסגיניה וה-i40, אפילו הסופרב, מותר להחמיא להן. לסובארו B4 אולי קצת פחות. זה בהחלט לא אותו נוסח שמרני וחסר דמיון כרכב מסחרי או ארון קבורה, אלא תצורה ספורטיבית חדה ומושכת שמסובבת ראשים. אוסף מכוניות בעלות מקדם משיכה גבוה, ושעל רצפת התצוגה לבושות צמיגים שמנמנים, נראות כמי שהרגע סיימו הקפה על מסלול תחרותי.
יצרניות רכב באירופה הפנימו את הגישה הזו ונערכו בהתאם, שכן אלה, בצירוף מנוע דיזל ואחסון לכל המשפחה, מייצגות נאמנה את הביקוש האמיתי של היבשת. בישראל לעומת זאת, תהליך ההבשלה איטי. מדינה שלא מוכנה שישחטו לה פרות קדושות כמו 1.6 ל' ותיבה אוטומטית, לא תשנה את הרגלי הצריכה. מסתבר שלשלם על סטיישן מקבוצת ה"מנהלים" מחיר גבוה מזה של פוקוס או יונדאי CW למשל, כנראה גובל בהזיה. ואם בכל זאת מתעקשים התוצאה היא יחס עוין בשוק המשומשות - אז למה לקחת סיכון?
סטיישן וואגון, ועוד צרפתי גדול
בתקופות קדומות, מכוניות סטיישן היו נמדדות בכושר הנשיאה והיכולת למזער את היקף הבחילות. כשמתגוררים בכפר בולגרי ושגרת החיים היא הטענת כבשים ותרנגולות בתא המטען, אין מה להלין על מחסור בחלונות חשמל. ואכן בהשוואה להיום, זהו עידן שאין לו את המשקל היחיד בסגמנט. היצרניות מונחות לייצר מכוניות סטיישן שהן פרטנריות שעושות הכול על הכביש, בכל מקום, וגם נראות טוב: ביצועים, מרחבי פנים, אמינות, בטיחות, אבזור, נועם, ובקיצור חבילה שקשה לסרב לה.
מסיבה זו, המפגש עם פיג'ו 508 SW החדשה, לא חייב להתחיל עם המרחקים בין השורות או נקודות העגינה. למכונית הזאת מגיעה קודם כל אות הצטיינות על מלאכת העיצוב הנאה שעשו בסדנת PSA. הלוע הענקי מלפנים שנשלף ממכונית הספורט קונספט SR1, מתלבש היטב בין שני בתי התאורה המשוכים לדפנות. הפרופיל זורם ללא הפרעות לישבן, ואפילו שמזווית מסוימת היא נראית קצת כמו בננה, היא מצליחה לשדר ולהשאיר מוניטין של מכונית אלגנטית.
סטיישן היא בכל זאת יותר "מכונית" מאחותה מרובעת הדלתות. ואיך זה תורגם אצל הצרפתים? אחרי שפיג'ו הבינו שכדאי לבעוט את ה-407 וה-607 מהדלת האחורית, ולהמציא את ה-508 במקומן, התחילו לחפש פתרונות למרחב כדי לא לקפח אף אחד מהפלחים (משפחה ופרמיום). כדי לנצל את ה-508, העניקו לפיכך גם לגרסת הסטיישן החשובה מימדים מרשימים: אורך של 4.8 מ', רוחב של 1.85 מ' ובסיס גלגלים של 2.81 מ' - שניה רק לפורד מונדאו (2.85 מ').
זה גרמני, אל תעבדו עלינו
תיכף נחזור לעניין המידות. אבל קודם, חייבים לציין שהקבינה של ה-508 היא אחת ההפתעות הנעימות שמיששנו בקבוצת המשפחתיות הגדולות. אם המכונית הייתה מגיעה למבחן מגולחת מכל סימנים מזהים בחוץ ובפנים, אפשר היה ליפול בפח ולחשוב שמדובר באודי, או לפחות חיקוי די מוצלח לאיכויות הייצור הגרמניות.
רמת הדיפונים פה ארוזה בתרכובות עשירות ("זה לאקצ'רי"). בפיג'ו הלכו על כל הקופה במפרטים ובהנדסת האנוש, ובחרו בקונסולה מוטה לאחור עם צג מרכזי (מגע) שקוע ואינפורמטיבי ורבדים של חומרים גמישים. גם לוח המחוונים נאה, גדול ומואר בתאורה נקייה וברורה תחת תנאי שמש או חשכה, וכל המתגים די נגישים לשימוש. ההסתייגות היחידה היא אולי משך הזמן הנדרש להסתגלות למרקחת המתגים על ההגה (פיזור של שתי קומות ואותיות קטנות).
המושבים מצוינים, במיוחד הקדמיים, שיחד עם תכנון חכם של התעלה המרכזית, מאפשרים מרווח ברכיים מצוין ליד ההגה והנוסע. מכונית המבחן (גרסת אקטיב) מגיעה גם עם מושב נהג חשמלי, כך שלמצוא תנוחת ישיבה מתאימה לא מהווה בעיה. מאחור, מקום לשלושה (גם גבוהי קומה) עם הרבה ספייס לראשים ולרגליים ותקרה פנורמית ע-נ-ק-י-ת. גם תא המטען גדול ולו 529 ל' במצב רגיל, ובמשיכת ידית בדופן האחורי תופח שטח הטעינה ל-1,598 ל' (אם כי לא ממש לרצפה שטוחה לחלוטין). קצת פחות מהמתחרות, אבל מספיק מקום לשאת את כל מה שעולה לכם בראש.
מבחינה בטיחותית, עומדים ההתקנים שלה בכל הנדרש: שש כריות אוויר, נטרול כרית אוויר בצד הנוסע, שתי נקודות איזופיקס, תאורת לילה חיצונית (עקוב אחרי) וכל מערכות הסיוע בנהיגה ויציבות. המכונית גרפה חמישה כוכבים במבחני הריסוק.
טורבו קטן, תוצאות יפות
אחרי שמתרגלים לרוח הגרמנית השורה על ה-508, מתחילים לחבר את הנקודות בין המנוע של ב.מ.וו שיושב בחזית, לבין שלל השדרוגים של הקונצרן בתא הנוסעים. מצד שני, אף אחד לא מצפה מפיג'ו לנפק ביצועים בדיוק כמו ב.מ.וו, אפילו עם מנוע THPמוגדש. זו מכונית משפחתית, אמנם עם טיפה יומרות, אבל היא מעניקה את מה שמצפים ממנה, ולא הרבה מעבר לזה.
מנוע ה-1.6 ל' טורבו מייצר 156 כ"ס ב-6,000 סל"ד, ו-24.4 קג"מ ב-1,400 סל"ד. התיבה האוטומטית מצוידת בששה הילוכים, ובמהירות שיוט חוקית של 98 קמ"ש (חלילה להעיר את המצלמות) המחט מיוצבת בגזרת ה-2,000 סל"ד. היחידה פועלת באורח מרשים, ללא השתהות או היסוסים מעצבנים, ולמעט אנשים שרגישים (עד אלרגיים) לויברציות קלילות בעת עמידה, היא עושה את עבודתה בחרישיות בנסיעה רגועה.
תחת לחץ, ל-508 SW אין בעיה למשוך את המרכב הכבד (1.6 טון) ביציאה מהמקום. לחיצה בריאה על המצערת תאיץ אותה ל-100 קמ"ש בסביבות 10 שניות, ועקיפות ביניים היא מבצעת בקלות ובביטחון, אבל עם קצת יותר מידי רעש שפולש פנימה. בכלל, המנוע אוהב לטפס לטורים גבוהים וחי שם בנחת כשמשלבים את תפעול הדוושות מאחורי גלגל ההגה (מומלץ ומהנה). בתמורה לעקביות על עקומת המומנט, תינתן לכם שליטה על מנוע בנזין יעיל, גמיש, וגם די חסכוני בכל תנאי המבחן - 10 ק"מ בממוצע (משתפר ל-13 ק"מ לליטר מחוץ לעיר).
בין הבורות, ובסיבובים
ל-508 בפירוש היכולת לגהץ את קוקטיל הבורות בכביש, ולמנוע מלפרק לכם את החוליות בגב. לחובתה, פה ושם היא מעבירה לישבן אזהרה שלא כל דבר שנקרה בדרכה יעבור תחת הגלגלים בלי חבטה. הכבישים בארץ הם אתר חפירות אידיאלי לבדוק את רמת השיכוך שלה, וכאשר היא פוגשת במספר מהמורות ברצף, מערכת המתלים מגיבה בריסון תוקפני, והנוחות נפגמת. הסיבה לכך נעוצה בתכנון, משום שהיא מכוילת, בין היתר, לתת לכם ערך מוסף (גם) בהיבט הדינאמי. ואי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו.
היות ומדובר בגרסת ה-1.6 ל', ולא ה-2.2 ל' GT בעלת עצמות העצה הכפולות בחזית, נהיגה ב-508 סטיישן מערבת אותך במידה סבירה במה שקורה מתחת לגלגלים, ואפילו עם קריצה מלבבת. אבל, היא לא חריפה. להגאים החשמליים אין את המשוב הקלאסי של פעם, ולא משנה אם הטכנולוגיה מוגדרת כתגבור "משתנה" בהתאם למהירות הנסיעה, הנהג לא מוזן בתחושה מספיק מדויקת מהאספלט.
על אף התחת המעוצב, שנגזר מהשימושיות, הפיג'ו SW לא מטלטלת אותו כמו משוגעת, אלא מקפידה להדק את הפניות ולשמור על אחיזה שוטפת. למען הסדר והציונים, נדגיש כי לא פגשנו בשנים האחרונות במכוניות סטיישן שמצליחות לצאת משלוותן כשדוחקים אותן לקצה, עם או בלי ניחוח צרפתי. היינו עדים לכך במיוחד במכוניות הקוריאניות, שהפכו מדיקט מתפורר ומפצח עצמות למכונות שמגיבות בבטחה לפרובוקציות.
אריה עם זנב ארוך
ישראל היא לא אירופה. נתח מכוניות הסטיישן בקבוצת המשפחתיות הגדולות מסתכם במספרים צנועים. גם היבואנים לא ששים להסגיר מהי הכמות המדויקת ומעדיפים מדיניות של עמימות. זה וודאי לא נובע מבושה אלא פשוט מחוסר עניין כללי - מה שלא מנפח את ערימות הליסינג לא זוכה כאן ליחס רציני.
ה-508 SW משתייכת, מכורח הנסיבות, בדיוק לאותה קבוצה נידחת. על הכישורים שלה בכל אופן אין מקום לחלוק. היא עושה את כל מה שמופיע ברשימת הקניות על הצד הטוב ביותר; בין אם זה בנוחות, במרחבי הפנים, האבזור, האיכות המצוינת (והכללית) והנהיגה. הבעיה שלה מתחילה במחיר, וממשיכה אצל מי שסובלים (עדיין) מחרדה ממותגים צרפתיים.
עלות של 193 אלף שקלים מציבה אותה במקום שהוא, איך נאמר, לא עממי. והיא לא היחידה אגב: אופל אינסיגניה סטיישן מגרדת 185 אלף שקלים, סובארו מתחככת ב-180 אלף שקלים, והסופרב המאובזרת קרובה ל-200 אלף שקלים. המונדאו (161 אלף שקלים) ויונדאי (174 אלף שקלים) הן הכי זולות. אבל הראשונה מוחלפת עוד מעט, ויונדאי לא יכולה להשוות את רמת הנוחות של הפיג'ו, ועוד כמה דברים.
אז עם מה נשארים? ההמלצה היא פשוטה: אם אתם שוקלים לרכוש סטיישן, כל אחת מהחברות בקבוצה מציעה מידות די דומות ולכן המרווח לטעויות קטן. היתרון של הפיג'ו כפי שעולה מהמבחן נותר בתחום הנהיגה. אבל בשביל זה, יש לכם את גרסת הסדאן.
עוד מבחני דרכים בוואלה !רכב
הצטרפו לקהילה המוטורית הגדולה בישראל