פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מה עושים כשההרוג אשם בתאונה?

      להרוג אדם אחר בשוגג זה אחד הדברים האיומים ביותר שיכול לקרות לנו. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות אחראי למותו של אחר. אבל המציאות העגומה היא, שאנשים נהרגים בכבישים, ואנשים אחרים נהגו ברכבים שהרגו אותם

      כשאדם נהרג בכביש, התגובה האינסטינקטיבית הקולקטיבית שלנו היא לרצות שמי שהרג אותו ייענש. בחלקו מדובר ביצר נקמה – "עין תחת עין", ובחלקו מדובר ברצון למנוע מקרים נוספים כאלו באמצעות ענישה קשה ומרתיעה.

      בספר החוקים שלנו יש עבירה ששמה "גרם מוות ברשלנות". השימוש הנפוץ ביותר בה, הוא במקרי קטל בכבישים, כשברור שהנהג הפוגע (ההורג) לא התכוון לתוצאה האיומה, אך בכל זאת גרם לה כתוצאה של נהיגה רשלנית.

      אבל האמת – גם העובדתית וגם המשפטית, היא הרבה יותר מורכבת ופחות נחרצת. לא תמיד יש אשם, ולעיתים יש יותר מאשם אחד. ולעיתים, ועד כמה שקשה לנו "להרשיע" בן אדם שמת - ההרוג עצמו אשם, גם אם רכב אחר פגע בו. כולנו, וגם שוטרינו ושופטינו, חייבים להזהר מאוד, שלא לתת לצער ולרגשות הקשים עקב מותו של אדם – להפוך אותנו לצמאי דמו של הנהג הפוגע, ולהשפיע על שיקול הדעת וחזקת החפות לה זכאי כל אדם בחברה מוסרית ומתוקנת.

      בשברירי שניה

      היום נדון בשני מקרים בהם נגרם מותו של אדם בכביש והועמדו לדין נהגות הרכבים הפוגעים. במקרה של מ"ל נפסק שלא הוכחה אשמתה והיא זוכתה, ובמקרה של ר"נ נפסק שלא רק היא אשמה בתוצאה הקטלנית ולפיכך הוקל מאוד עונשה. אך אלו בשום אופן לא סיפורים עם סוף טוב. אין סוף טוב, ואין "חגיגת נצחון הצדק" כשמת אדם. וגם מ"ל ו- ר"נ שלכאורה "יצאו בזול" שילמו וישלמו מחיר יקר מאוד לשארית חייהן.

      ביום גורלי אחד לפני כשבע שנים, היתה מ"י מעורבת בתאונת דרכים קטלנית שבה נהרג ח"א זל"ל, רוכב אופנוע בן 26. בבית המשפט לתעבורה ובבית המשפט המחוזי אליו ערערה נקבע, שנכנסה לצומת בלי לתת זכות קדימה ושביצעה פניה לא בטוחה בכך שלא האיצה את רכבה כדי לצאת מהצומת ולפנותו.

      רק לפני כשבועיים, בבית המשפט העליון נקבע כי היא זכאית והרשעתה בוטלה. בשל הקביעה כי היא אשמה במותו של אחר ובשל שבע השנים שהקדישה למאבק המשפטי לטיהור שמה, במהלכן כבר ריצתה את העונש שנגזר עליה – נהרסו חייה של מ"י. כשעמדה כבר בפני היכל הצדק העליון שלנו, כבר היתה שבר כלי, ומצבה הבריאותי קשה ביותר. כל שביקשה, היה שיוסר מעל מצפונה נטל האחריות למותו של אחר. מ"י השיגה את שלה – אך באיזה מחיר?

      הרשעתה של מ"ל חייבת להדאיג מאוד כל אחד מאיתנו. בית המשפט העליון קבע שקיים חשש כבד וחריג לעיוות דין שכן מ"ל הורשעה "בלא שנקבעו ממצאים ובלא שנערכו תחשיבים שיבססו את הרשעתה כיאות". ביה"מ לתעבורה קבע שאין בידיו לקבוע כל ממצא בשאלת מהירותו של האופנוע – משכך, בעצם לא היה ניתן לשלול שנסע במהירות כה רבה עד שמ"ל כלל לא יכלה למנוע את התאונה. אף את מהירותה של מ"ל עצמה לא הצליח ביה"מ לתעבורה לקבוע ולכן בעצם לא היה רשאי להחליט כי נסעה לאט מדי (בהנחה שהאופנוע כן נסע במהירות סבירה) ושהיה עליה להאיץ. הקביעות כי מ"ל היתה יכולה להבחין באופנוע בכניסה לצומת או כי היתה יכולה להספיק לפנות אותה, לא בוססו כלל, שכן לא נערך כל תחשיב שדה ראיה, מהירויות ומרחקים, ומהירות תגובה. בנוסף, מ"ל היתה עדת הראיה היחידה ועדותה נקבעה כאמינה.

      הכרעת הדין

      אז על בסיס מה הרשיע ביה"מ לתעבורה את מ"ל? תחושה. כן, תחושה. קראתם נכון. בית המשפט העליון קובע: "תחושה בלבד, שאינה מגובה בעובדות ובנתונים – לא די בה להביא להרשעה בפלילים". נודה, שהצטמררנו למקרא משפט זה בפסק הדין הנוקב של בית המשפט העליון. האם כך מתנהלת מערכת הצדק שלנו? האם כל אחד מאיתנו יכול ליפול קורבן להתעמרות בלתי נתפסת שכזו, כשהתביעה המשטרתית לא טורחת להביא ולהוכיח ממצאים, ובית המשפט "חש", וכל אחד מאיתנו יצטרך להקריב את בריאותו ולהשקיע שבע שנים בהוצאת צדקתו לאור?

      לא נוכל אלא להוריד את הכובע בפני מ"ל שלא ויתרה, נלחמה, ולבסוף קיבלה את שלה – ההכרה כי לא היא אשמה במותו של אדם אחר. לאנשים מצפוניים, ההצהרה הזו, גם אם אין לה משמעות אופרטיבית, היא-היא כל ההבדל.

      המקרה של ר"נ לא פחות מדאיג, אך מסיבה אחרת. ר"נ, ביום גורלי וארור משלה, סטתה ר"נ מנתיב נסיעתה וגרמה למותן של שלוש (!!) נוסעות שהיו איתה ברכב, ולפציעות קשות של נוסעת נוספת ושלה עצמה. גם ר"נ, כמו מ"ל, היא לא "פושעת מועדת", צחוק הגורל - היא אפילו נזירה שהקדישה את חייה לצדקה ולמעשים טובים, ושעשתה שנים רבות בסיוע לנזקקים באפריקה!

      ר"נ הודתה מיד בעבירת גרם מוות ברשלנות. לפי הסטנדרטים של הענישה המקובלת לנוכח התוצאה החמורה של התאונה, היה עליה לשבת בכלא שנים רבות. אלא, שהתביעה דווקא היא שבאה לבית המשפט וביקשה להקל בעונשה ולגזור עליה שישה חודשי עבודות שירות בלבד. למה? כי ר"נ גרמה את התאונה אך לא את המוות. מי גרם (כנראה) למוות? מדינת ישראל. כן,

      קראתם נכון. הסניגור של ר"נ הגיש את חוות דעתו של מר ערן סדן, מנהל התנועה הארצי, ממנה עלה שהיו ליקויים קשים בכביש בו קרתה התאונה – מס' ימים לפני התאונה הוצבו מימין לכביש קוביות בטחון באופן בו בלטו הקוביות במידה ניכרת בניגוד להנחיות ומבלי שהוצבו לאורך הכביש מעקות בטיחות מתאימים. לפיכך, כשפגע רכבה של ר"נ בקוביית הביטחון, נגרמו הפגיעות הקטלניות.

      החיים נגמרים?

      בית המשפט קבע כי "אילו היה במקום מעקה בטיחות כנדרש או אילו הונחה קוביית הבטחון בהתאם להנחיות, הרי שתוצאות התאונה היו, בסבירות גבוהה, קלות הרבה יותר". שלוש נזירות מתות, שתי נזירות פצועות, והנזירה ר"נ כבר לא תנהג יותר לעולם (רישיונה נשלל לצמיתות), ומן הסתם תתענה ותתייסר לשארית חייה. למה? כי איזה קבלן או איזה פקח (שאנו משלמים את שכרם) התעצלו וקוביות הביטחון בכביש לא הונחו כראוי. ככה דואגת מדינת ישראל לבטיחותנו וככה אכפת לה מחיינו (אבל להטיף לנו ולהעניש אותנו - היא יודעת).

      העצב – אינסופי. ואם יש משהו שנוכל אנו להפיק מכך הוא ללמוד ולזכור, שהכביש מלא סכנות והתנהגויות לא צפויות שלא אנו גורמים ושאין לנו שליטה עליהם, ודווקא משום כך עלינו להזהר ועוד להיזהר, כי כשנגרם מוות בכביש, החיים נגמרים - עבור משפחות ההרוגים, אבל גם עבור ה–"הורגים".

      לפסק הדין הראשון

      לפסק הדין השני

      לאתר של עו"ד אינגריד הר-אבן

      עוד מאמרים משפטיים בוואלה! רכב