פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      דעה: כדאי לעבור מאופנוע לקטנוע?

      הוא רוכב צעיר, סטודנט תפרן, ואוהב אופנועים, אבל לא הסתכל אחורנית כאשר בחר לעבור דווקא לקטנוע. שווה אתם חושבים? טור אישי

      יום חמישי האחרון, מבחן חיצוני אחרון ובתקווה שזהו יום החורף האחרון. אין מילים לתאר כמה שאני אוהב את התקופה הזאת בשנה, התקופה הזאת שבין החורף לקיץ, זאת שבין הקור המקפיא של חיפה לבין החום הבלתי נסבל של תל אביב, כזה אני גר פה ממש על קו תל אביב חיפה.

      לדיון הפילוסופי של מי אני, אני ממש לא מתכוון להיכנס (לא פה בכל אופן), אבל קצת פרטים כלליים אני אשמח לשתף עמכם: קוראים לי אדם בלנגה ואני חוגג בקרוב 19, אני הנדסאי אלקטרוניקה במכללה של חייל האוויר ואהבת חיי היא, מה לעשות, אופנועים. אז למה לעזאזל שאני אמכור את האופנוע שאני כל כך אוהב ואחליף אותו על השנוא עליכם מכל, הקטנוע, ועוד לא סתם קטנוע, קטנוע שחור וגדול בנפח של 125 סמ"ק בלבד? אבל עוד לא, בפניכם כמה דברי רקע ראשונים על יום חמישי האחרון.

      את באה לקריית שמונה?

      הרבה פעמים חשבתי לעצמי האם זה נחמד באמת לנסות לכבוש את קריית שמונה עם קטנוע? כנראה שהפעם חשבתי קצת יותר מידי בקול רם, שיחה חפוזה בפאב אפלולי, עם הרבה יותר מידי בירה בדם שגרמה לי להציע את ההצעה הבאה לידידה שלי: "בואי לקריית שמונה איתי". החלק הבעייתי בעניין הוא שהיא הסכימה. באותו זמן לא לה ולא לי היה מושג שזה הולך להיות על קטנוע ושקריית שמונה כל-כך רחוקה מתל אביב.

      יום למחרת פתאום השיחה החייכנית והמשועשעת קיבלה משנה תוקף רציני וכך נקבע שביום חמישי בדיוק ב-9 בבוקר נצא לכיוון קריית שמונה, למה קריית שמונה? כי יש שם בית החייל וזה נשמע כמו מקום נכון לישון בו בהתחשב בכך שהאחת חיילת והשני סטודנט-חייל (חייל תפרן, סטודנט תפרן, סטודנט חייל תפרן בריבוע).

      אז קבענו בתשע, לא?

      לא יצאנו בתשע, ממש לא, משהו בגוף שלי פשוט לא רצה לצאת מהמיטה לפני עשר, דבר שגרר כמובן יציאה בשעה קצת יותר חמה וקצת פחות אידאלי, אז קבענו ב-12 לא? אני עכשיו רוצה לנצל את הבמה שקיבלתי מקובי פה ואצטט והספר הכי נדוש בתולדות הטיולים והאופנוענות בפרט, יותר לציין את שמו של הכותב או שם הספר:

      "בנסיעה על אופנוע רואה אתה דברים בצורה שונה לגמרי משניתן לראותם בכל דרך אחרת. כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן בתוך תא, ומאחר שאתה מורגל בכך, אינך תופס שמה שרואה אתה מבעד לשמשה אינו אלא עוד ממראותיה של הטלוויזיה. אתה צופה פסיבי, בעוד הכל נע מולך בחדגוניות, כשהוא נתון במסגרת. בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת. אתה נמצא במגע הדוק עם הכל. אתה ב-ת-ו-ך המתרחש, ולא עוד צופה בו בלבד; ותחושת הנוכחות היא מהממת."

      עם הגישה הזו בראש אנחנו עולים לכיוון כביש 2, בעיני כביש שתיים זה הכביש הכי נוראי בישראל לאופנוענים, בלגאן פקקים והכי טוב לנו, רוחות צד. אנחנו ממשיכים על כביש 2 ובעודי חושב לעצמי שאולי עדיף היה לקחת את את הפולו בעלת מיגון האוויר הנכון מבית הורי, אני רואה את מחלף ינאי.

      עצירה מהירה ליד כביש מהיר ליד מסעדת מזון מהיר

      רגע לפני שאני נשבר אני רואה את מחלף ינאי מול העיניים ואני כבר יכול להרגיש את הירידה מכביש 2 הארור אל המחלף של זיכרון יעקוב. עצירה מהירה, קפה מהיר, בטריות למצלמה הישנה באחת מחניות הנוחות הנוצצות, חצי בקבוק מים וזזנו משם.

      זהו, מכאן הטיול הפך להיות מדהים, באמת, ירדנו מכביש שתיים היישר לכיוון הצפון, מזג אוויר חם ונעים אפשר תנועה זריזה, אבל לא זריזה מידי, ופשוט חופש, עכשיו, אני שוכח שאני בכלל על קטנוע ולא האופנוע הנאמן שלי ועל האופנוע. נכנסים לכבישי הצפון, עכשיו הקטנוע הנאמן שלי מחוויר לצערי, המשקל בשילוב המורכבת בתוספת מנוע 125 סמ"ק עם תמסורת מסוג ווריאטור לא אוהבים עליות, דבר שמכריח אותי לרדת לגבול ה70 קמ"ש, לא אידאלי אבל עדיין נותן לך זמן רב יותר להסתכל על הדרך ולשלוח יד מרגיעה למורכבת שדואגת להתלונן על המהירות.

      נכנסים לצפון ומגלים דבר מדהים, מסתבר שפה סוללים כביש כל חצי שנה, באמת. אני גר בתל אביב (ראה פסקה א') וכרגע גם בחיפה (כנ"ל) וכבישים חלקים כלמכך לא ראיתי הרבה זמן, הקטנוע מרגיש בקטעי כביש מהירים כאלה עם אספלט משובח אפילו נוח יותר והונדאי להפליא, מזל שבתל אביב לא ויתרתי והקשחתי את המתלים, מדהים כמה שכמה רגעים עם מברג יכולים לשפר את התנהגות הכלי שלך.

      כאשר הגענו לקריית שמונה התמלאנו במין גאווה ותחושת שובע (לא באמת, היינו מתים מרעב) שם רצנו ישר לבית החייל, קיבלנו את החדר הנפלא ביותר בסוף המסדרות האפל ביותר של סביר להניח הקומה היחידה שרדופה רוחות בבית החייל בקריית שמונה. נכנסים לחדר פורקים ציוד מהקטנוע וטורים את הדלת. בבוקר שקמנו, אחריי שכל הלילה חיכינו לרוצח במסכה התגלתה הטעות שלנו, דלת עמדת הכיבוי שישבה בדיוק לידנו יחד עם רוחות ערות הפכו אותנו מזוג חיילים מגניבים ולא פחדנים בעליל לזוג ילדות קטנות בסרט אימה אמריקאי זול.

      כאן לדעתי טמון הקסם האמתי, הקטנוע לא יתלונן שיש מורכבת, לא ידרוש ממך לסחוב את התיקים על הגב (או לקשור אותם בצורה לא הגיונית למיכל הדלק) ובעיקר, הוא גדול מפנק ובעל מדרסים שמרשים לך להזיז את הרגלים כאוות נפשך. בקצרה, תענוג, מכאן הנסיעה עברה בשיוט נעים של 100 קמ"ש חוקיים למהדרין שבהם גם הקטנוע שלי וגם אני ובטח ובטח משטרת התנועה חיינו איתם היטב.

      אופנוע (אדם בלנגה)

      על הכביש המהיר לתל אביב

      החזרה לתל אביב מכל מקום היא סיפור קל, אפילו מקריית שמונה הרחוקה ואפילו שאתה על קטנוע ועל קרעי מע"צ. אפשר לבכות ולהתלונן על מצב כבישי הארץ במרכז ובערים הגדולות, אבל שאפו. מחוץ לעיר בכל צומת שנייה הם שמים שלט כחול, גדול ויפה "תל אביב" ככה אפילו חוש הכיוון המוטעה שלי לא יכול להתבלבל. קצת לא נוח? אז עוצרים במקדונלד'ס, חם? פותחים את הקסדה. רוצה מוזיאון? עוצרים במוזיאון המרציפן (יחד עם שיחת טלפון לאימא המודאגת בבית).

      הנסיעה לתל אביב עברה חלק, והינה אנחנו כבר רואים את מחלף הסירה המפורסם שמסמל את הכניסה הצפונית ביותר לתל אביב: אחח אין כמו הבית, למרות הכבישים, הכאוס והבלאגן הכללי של תל אביב, זאת עדיין העיר שלי ודיי בפתיחת הקסדה ונשימה אחת עמוקה כדי לדעת עד כמה שאתה אוהב אותה ועד כמה שאתה מודה על הכלי המדהים שלקח אותך את הנסיעה הזאת.

      אז למה דווקא קטנוע? את האופנוע פשוט השארתי בבית (או יותר נכון לומר שהחזרתי בטרייד אין). ולומר את האמת, אני לא מצטער על כך לרגע, להפך.

      חדשות דו-גלגלי בוואלה! רכב

      כאן תמצאו את האופנוע הבא שלכם

      מצטרפים אל הקהילה המוטורית הגדולה בישראל