הטרגדיה בטבריה: מי אשם?

במדינה שבה נהרגים בתאונות דרכים מדי שנה מאות בני אדם, קהו כבר כמעט כל החושים ויבשו מזמן כל מאגרי הדמעות. ועדיין, ישנן מדי פעם תאונות שנחרטות עמוק בזיכרון הקולקטיבי, כאלו שלמרבה הצער כולם מקווים שאולי אולי הן לא היו לשווא, ולפחות שמהטרגדיה הנוראה יהיה מישהו שיתעורר ויוביל את השינוי בחקיקה, בתפישה, באכיפה או בשד-יודע-מה. אבל במקום שינוי אנו נותרים רק עם עוד תאונות מחרידות ועוד זיכרונות עצובים.

"להצלחה אבות רבים, אבל הכישלון הוא יתום", אבל הפתגם הידוע אינו תופס במקרה של התאונה המחרידה בטבריה. הפעם, לכישלון יש דווקא הורים - והרבה, אבל כולם מסרבים להכיר באבהותם על המפלצת הטראגית שהם אחראים לה, ומגלגלים את הבעיה לפתחו של מישהו אחר. נורא קל לשאול מדוע היו ברכב תשעה נוסעים בעוד שהוא רשאי להסיע רק שבעה, אבל האם זו השאלה שכל כך חשוב לשאול כעת?! ואם היו רק שבעה נוסעים, אזי התאונה הייתה נמנעת?! או שאולי קל לנו יותר להתאבל על שישה הרוגים מאשר על שמונה?! ואז נודע שהרכב אמנם עבר בהצלחה את מבחן הרישוי השנתי (טסט) לפני מספר חודשים, אבל מערכת הבלימה שלו (דיסקים ורפידות) הייתה שחוקה לגמרי - אז כיצד זה יתכן?! הנה, נמצא אשם ברור – מכון הבדיקה שאישר את הבלמים הללו.

אבל אם אפשר למצוא עוד אשמים, בואו נעשה זאת כאן ועכשיו, נגייס את מיטב המומחים ונעלה תהיות לגבי גורמים נוספים - למשל השיחה הממושכת שהתנהלה בין נהג הרכב למשטרה קודם לתאונה. איך לא הצליחה המשטרה במשך 4 דקות תמימות לעצור את הרכב?! ייתכן כי כל מי שהזכרנו או חלק מהגורמים אכן אשמים במוות המיותר הזה, אבל זה בכלל לא משנה מי אשם בתאונה הזו. חשוב יותר מי אשם בכך שלא למדנו כלום מהתאונות הקודמות - זה שלא השכיל לשנות את השיטה ואת התפישה, ואשם כל מי שחושב שהפעם זה יהיה אחרת ושלו זה לא יקרה. זה לא! לא יהיה אחרת, ואין ספק כי האסון הבא כבר נמצא ממש מעבר לעיקול. העיקר הוא שעוד בטרם נחפרו שמונת הקברים של בני משפחת אטיאס ז"ל, כבר עסקה התקשורת כולה בעיקר בחיפוש ומציאת האשמים לטרגדיה.

כפי שדיווחו כלי-התקשורת, מכון רישוי אינו בודק ואינו אמור לבדוק את מצב רפידות הבלמים אלא רק את כושר הבלימה. את מצב הבלמים אמורים לבדוק בעת הטיפול השוטף במוסך, אלא שהפלא ופלא – אין שום חוק שמחייב טיפול כזה! בעלי רכב דואגים בדרך כלל להקפיד על שגרת טיפולים כל עוד הרכב נמצא במסגרת אחריות היצרן, אולם אחר כך, המרווחים שבין הטיפולים הולכים ומתארכים, החלקים המקורים מוחלפים בזולים יותר ומערכות הבטיחות או אלה הדורשות בדיקה תקופתית, לא עוברות את זה. לעיתים מדובר בחיסכון ולפעמים באובדן - של חיי אדם למשל, כמו הפעם.

במכון רישוי בודקים אם הרכב בולם, אבל לא בודקים את עובי רפידות הבלמים. ספק רב אם יש בוחן כלשהו אשר גם בעבור בצע כסף היה מעז לתת אישור נסיעה לרכב שאינו בולם, ואם כן ישנו מישהו כזה, אזי הוא צריך לעמוד לדין באשמת רצח של שמונה בני אדם. הרי חלפו שלושה חודשים וקילומטרים לא מעטים מאז שהרכב של משפחת אטיאס ז"ל עבר את הטסט השנתי וחוסר יכולת הרכב לבלום הייתה אמורה אם כך להתגלות הרבה קודם לתאונה.

בקיצור אפשר לרדת מנושא ההתעסקות במאעכר או בבוחן המושחת לכאורה ואולי דווקא להפנות אצבע מאשימה, לא אל מכוני הרישוי והבדיקה, אלא כלפי מי שאמור לפקח עליהם ולא עושה זאת. והנה שוב אנחנו מחפשים אשמים. יופי, מצאנו. מי שמפקח על הפיקוח זהו הרי משרד התחבורה. אבל במשרד התחבורה יתנערו קרוב לוודאי מאחריות ויטילו אותה על משרד האוצר שאינו מתקצב אותם במידה שתאפשר להם להקצות יותר משאבים למשל בתחום הפיקוח על מכוני הרישוי.

אז יופי, שר האוצר אשם. כן. אבל גם לא, ונדמה שגם אם יהיה את כל הכסף שבעולם, עדין זה לא ימנע את התאונה הבאה כי בטסט השנתי לא צריך לבדוק למשל מתי הוחלף נוזל הבלמים. בודקים בטסט אם מערכת התאורה עובדת (וזה חשוב) וכמה עשן הרכב פולט (וזה חשוב) אבל לא בודקים את נוזל הבלמים. ועכשיו בואו ננסה רגע להיזכר כמה תאונות דרכים אירעו בגלל פנסים לא תקינים או פליטת עשן מוגברת וכמה בגלל מערכת בלימה לא תקינה. אפס לגבי השאלה הראשונה – לפחות אחת נוראית שאני זוכר שאירעה השבוע, בתשובה לסעיף השני.

למה למשל שלא יחוקקו חוק שמחייב בדיקה והכנה במוסך בטרם הטסט השנתי?! החוק יחייב טיפול ובדיקה לפחות פעם אחת בשנה ורק אחרי שהמוסך יפרק את הגלגלים ויבדוק את עובי בלמי הדיסק והרפידות, איכות נוזל הבלמים וכל השאר - רק אז יוכל בעל הרכב לגשת למבחן הרישוי.

ברור שהחוק אשם. בעצם, לא ברור בכלל, כי ישנם הרבה חוקים אבל הם לא נאכפים. מי צריך לאכוף, המשטרה, לא?! אז הנה מצאנו סוף סוף את האשמה בתאונה הנוראית. משטרת ישראל לא מנעה מהרכב, לנסוע על הכביש עם מספר נוסעים העולה על המותר. נניח לצורך הוויכוח ששוטר תנועה היה עוצר את הרכב הזה ומגלה כי ישנם שני ילדים מעל המותר. האם הוא היה מורה להוריד אותם באישון לילה באמצע שום מקום?! והיה ואכן היה עושה זאת, הרי למחרת היו צולבים אותו, את המפכ"ל ואת ראש אגף התנועה על אטימות ושרירות לב וכוחניות מול האזרח הקטן.

את העמודים הראשיים היו ממלאות כותרות נוסח "המשטרה חכמה על חלשים" - שני ילדים אולצו לרדת מהרכב של הוריהם ונותרו לבדם בחושך בכביש שומם. או "המשטרה פתרה את כל בעיות הפשע ומתפנית להציק לילדים" וכו'. ואם ייאכפו חוקים שכאלה יגידו שהמשטרה נטפלת לאזרחים ומחפשת עבירות מינוריות מתחת לפנס. בכל מקרה, המשטרה תמיד תצא רע בויכוח הציבורי - ולא בצדק.

אסונות יצרו אצלנו את תופעת ה"מומחים", אלה שישר נזעקים אל המיקרופונים הפתוחים ומאכלסים כל פינה, אתר ואולפן אשר מצדם יונקים בתשוקה את דברי החוכמה וה"מומחיות" שלהם. כן, בדיוק כמו ההוא שאמר ב-91' שאין סיכוי שסאדאם ישגר טילים אל תל אביב...

אז ראשון המומחים ניסה לתלות את כישלון תפקודו של מעקה ההפרדה בשני הקורבנות הנוספים שהיו ברכב; כאילו שעוד שני ילדים או 100 ק"ג נוספים הם אלו ש"הכשילו" את יעילות מעקה ההפרדה. "מומחה" שני טען שמכון הרישוי אשם, שלישי חיפש את האשמה דווקא במשרדי אגף התנועה והמשטרה, רביעי אמר שמדובר ברכב "גבוה" והיו כמובן כמה "אמיצים" שתהו בקול רם איך יתכן שהנהג דיבר עם המשטרה במשך ארבע דקות במקום לעשות משהו יעיל יותר.

האמת נמצאת איפשהו באמצע, בחקיקה, בחינוך, באכיפה, בטיפול, בלימוד, בתשתית, בתקציב ובקיצור – כמעט בכל מקום. ואולי זה בעצם לא באמת משנה מי אשם, כי הרי בדיוק כמו במקרים של אסון הבונים, אוטובוס התיירים, ילדי חפציבה, אוטובוס הפנויים-פנויות, שניאור חשין או טל שביט ז"ל, וכמו במקרה של משפחת אטיאס שהצטרפה גם היא לסטטיסטיקה העגומה של התאונות שנצרבות בזיכרון הקולקטיבי, הרי בסוף לא נלמד כלום – גם אם נבטיח שכן, אבל בכל זאת נמשיך לחפש אשמים במקום את הפתרון האמיתי.