פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מסביב לעולם על אופנוע: דרך המשי

      בדיווח הרביעי, דורון קדמיאל מנווט את דרכו על דרך המשי המפותלת והקשה, נתקל בתקלות, סכנות, אקלים עוין, מתמודד עם בעיות בריאותיות וממשיך לבוכרה

      דבר לא הכין אותי למה שציפה לי מעבר לים הכספי, גם לא עשרות הבלוגים ויומני המסע שקראתי כהכנה למסע שלי. יום אחד בלבד לאחר שקיבלתי את הויזה המיוחלת לאוזבקיסטאן מהקונסול החייכן ונעים ההליכות האוזבקי, כבר חיכתה לי מעבורת לצד המזרחי של הים הכספי. יחד עם רוכבי האופניים, ז'ק מצרפת ומיכאל מגרמניה, 3 תרמילאים מצרפת ועוד כמה נוסעים מקומיים עלינו על סיפון ה"מרקיורי-1" בנמל אקטאו. פעם ראשונה ראיתי איך מעבורת משיטה קרונות רכבת ולא משאיות. לאחר שהועמסו הקרונות בתהליך איטי אך מתמיד ניתן האות לעלות על המעבורת. קיבלנו תאים יחסית נוחים עם מקלחות ויצאנו לים, מתרחקים מנופי העיר באקו המוכרים לנו כבר יותר מדי לעבר הים שקרקעיתו זהב שחור - נפט ועשרות רבות של מגדלי קידוח ומיכליות ממלאות את קו הרקיע שלו. על המעבורת מטבח המכין ארוחות לא יקרות ואפילו בר המוכר בירה מחבית. קצת פינוק לא יזיק אף פעם. השייט אל מעבר לים הכספי נטע בי התחושה כי אני ממש בעומק המסע ותחושת המרחק מהבית מקבל ממשות.

      מסע מסביב לעולם על אופנוע (דורון קדמיאל) (דורון קדמיאל , דורון קדמיאל)

      בירוקרטיה

      לאחר כ-20 שעות של שייט הגענו אל מול נמל אקטאו אך המתנו עוד כ-12 שעות עד שהורשינו לעגון ברציף. כבר אחרי חצות, רוכבי האופניים מנסים לצאת מהנמל אל עבר העיר, מרחק של 4 ק"מ אך חוזרים בבהלה מכלבים אימתניים ואני, ממתין לפקידים שיגיעו רק עם בוקר כדי לטפל בניירת הנדרשת לאופנוע. כולנו ישנים על מה שאפשר בקושי לקרוא לו מדשאה בפתח בית הנתיבות של הנמל. בבוקר נפרדים ואני מתחיל בתהליך האיטי להחריד וחסר האיכפתיות של איסוף החתימות הנדרשות להכנסת האופנוע.

      את הפקידים לא כל כך מעניין שחיכיתי להם כל הלילה במקום. לבסוף אחרי כ-3 שעות יצאתי מהנמל לעבר אקטאו. מצאתי מסעדה עם אינטרנט לקשר אחרון עם הבית לפני המדבר ויצאתי לדרך. לאור תיאור של ערן שפיצר ממסע קבוצתו ב 2006 על הטעות שעשו ביציאה מהעיר, שאלתי כמה פעמים מהי הדרך הנכונה וקיבלתי את אותה תשובה מכולם. התייחסתי לתשובה שקיבלתי ולא למפות שברשותי. לאחר 20 ק"מ עצרתי בתחנת משטרה על הדרך ושאלתי שוב. עבור התשובה התבקשתי לשלם כסף לשוטרים, ללא כל בושה. עשיתי עצמי כ'לא מבין', אמרתי "ספסיבה" ויצאתי.

      לאחר כמה עשרות ק"מ - מיכאל על אופניים ועוד כ-5 ק"מ גם ז'ק הצרפתי, המדווש הניצחי - "איפה מיכאל?" הוא שואל - "מאחוריך" עניתי. חיכיתי לשניהם בצומת דרכים נוסף ואז נפרדנו כי ידענו שהסיכוי להיפגש שוב כמעט ולא קיים או רק כעבור ימים רבים. עם ז'ק ניפגשתי בטביליסי בגיאורגיה ונפרדנו על סף המדבר הקזאחי. המשכתי לרכב משם על כביש מפתיע באיכותו עד לעיירה הדהויה שיטפה ושם מצאתי מלון דרכים מאובק עם עוד 5 פועלי כביש קזאחיים באותו חדר אבל גם עם מיטה ומקלחת ואפילו בר עם בירה בסמוך.

      בינאו על הכוונת

      בבוקר יצאתי צפונה לעבר בינאו, מרחק של כ 300 ק"מ. לאחר כ 40 ק"מ הסתיימה ה'חגיגה' והחלה דרך שהיתה פעם כביש לאורך כ 200 ק"מ, עליה רק אני, מעט ג'יפים וטנדרים ומאות של משאיות הקופצות מבור לבור, פותחות נתיבים חדשים בחול הערבתי במקביל לדרך החתחתים עליה רכבתי. "קטסטרופה" כדברי אחד מנהגי המשאיות. לאחר 200 ק"מ הופיע לפתע כביש ואני שיפשפתי עיני מהפתעה ושימחה. איך רוכבי אופניים רוכבים דרך כזו בחום נורא של 35 מעלות עם ציוד במשקל 60 ק"ג ועוד כ 20 ליטר מים, אינני מבין. עוד כמה קטעים חוליים קצרים והיגעתי לבינאו, עיר קזאחית מבודדת למדי ממנה יוצאים כביש צפונה לאסטרחאן ודרך מזרחה לאוזבקיסטאן. מלון מקומי זול ושקעתי בשינה מתוקה.


      אם חשבתי שבכך נגמר העניין, טעיתי טעות גדולה. בבוקר יצאתי בקלילות, מעודד מהצלחתי יום קודם לעבור בשלום את הדרך הנוראית עד כה, לכיוון מזרח. הדרך הלכה והשתבשה ומספר אמבטיות החול גדל והן החלו להצטופף מדי, לטעמי. לבסוף באחת מהן נפלתי לא טוב ולאחר שהתאוששתי בעצמי פניתי לבחון נזקים לאופנוע. שמן לא נזל, כלומר צילינדר שמאל לא נפגע אבל ארגז שמאל נראה לי במצב מוזר משהו. הקופסא הזו המחוברת בתפסים מפלסטיק נתלשה כולה ממקומה, ללא תקנה. בעיה. הראש מתחיל לעבוד, מה עושים עם כל הציוד שבארגז. למזלי הרב זהו הארגז השמאלי הקטן יותר. איגור, נהג משאית עוצר על ידי ויחד מרימים את האופנוע. הוא לוקח הארגז השבור אליו וקובע להיפגש איתי במעבר הגבול. לאחר הנפילה הזו נפלתי פעם נוספת לאחר כמה מאות מטרים, הפעם ללא נזק. לאחר עוד כ 70 ק"מ מתישים אני מגיע לטור באורך 4 ק"מ של משאיות הממתינות למעבר. ההמתנה הזו נמשכה עבורם יומיים תמימים, אלו חיי נהגי המשאיות בחלק העולם הזה.

      אני ממתין לאיגור כשעתיים וכאשר הוא מגיע אני כבר בראשי עם הפתרון להמשך הדרך. אני מתחיל לצמצם ציוד, חלק מהדברים עוברים לאיגור, בחור עם לב מזהב, המנסה בכל דרך אפשרית באמצעות רצועות עיגון לחבר את הארגז למקומו. לבסוף אני מוותר על הארגז, מעביר מה שנשאר לתיקים אחרים וכך עם מרכז כובד גבוה יותר ופחות ארגז שמאל ממשיך בדרך. עובר את הגבול, מצהיר כמה כסף ברשותי, מתחמק באלגנטיות מפתיחת הציוד האישי שלי ונכנס לאוזבקיסטאן.

      זמן מנוחה

      בחוץ, מעבר למעבר הגבול, מתקיים 'שוק' על בסיס כלי רכב ובו ניתן להחליף כסף ולמלא דלק ב'שוק שחור', לאכול ואפילו לישון. אני מחליף שטר של 50 דולר ב'חבילה' עצומה של שטרות אוזבקיים בני 1000 סום כל אחד, מדהים. למה לא מוחקים 3 אפסים ובכך נגמר העניין? אולי כי מחיקת 3 אפסים תעלה מחירים באופן חד כלפי מעלה? אני מחליט להמשיך מזרחה אבל אחרי כ-20 ק"מ אני מגיע למחסום דרכים ומבין כי זהו זה להיום. טעות תהיה להמשיך. הנפילות והטראומה בעקבותיהן מחייבות מנוחה ורגיעה.

      ראשיד החייכן מקבל אותי עם אוכל ומיטה תחת שמי המדבר מלאי הכוכבים וכך אני מתחזק להמשך. טלפון הביתה ואני מבקש מזהר סיוע דרך ירון מ"קמור" לזוג ארגזי צד ממתכת שימתינו לי במוסך ב.מ.וו באלמאטי כאשר אגיע לשם עוד כשבועיים. בוקר, שמש עולה במהירות וגם הטמפרטורה, אני יוצא לכביש, כמה מפתיע, לכיוון מזרח ואחרי כשעתיים עוצר במחסום דרכים נוסף ועדיין מרגיש את עקבות יום אתמול על גופי. אני מרגיש קרוב מאוד להתייבשות ומחליט לעצור בצל המחסום עד אחה"צ, כך אני נע לחילופין בין בקבוק מים לתנומה עד 5 אחר הצהריים ואז יוצא לכביש בחום של עדיין 38 מעלות אך מאושש יותר גופנית. לאחר עוד כ 180 ק"מ אני מגיע לסוף המדבר, לכביש חדש לחלוטין ולריח המזכיר את שדות עמק בית שאן. לאחר 1000 ק"מ של מדבר ו 3 ימים ללא עץ אני מבחין, לאושרי בעץ הראשון. עצרתי סמוך לעיר קונגרד בתחנת משאיות, אוכל, מנוחה ומיקלחת. לא צריך יותר מכך כדי להרגיש נפלא.

      אסון ימת אראל והעיר חיווה

      החלטתי להישאר כאן יום נוסף ובבוקר רכבתי כ 100 ק"מ לעיירה מוינאק, עיירה שהיתה פעם לחופו של "ימת אורל", האגם השלישי בגודלו בעולם והיום יושבת על מצוק חולי בגובה 15 מטרים מעל קרקעיתו של 'אגם' חול מידברי יבש וחרב. כדי להמחיש את הטרגדיה האקולוגית רוכזו מספר סירות דייג מעלות חלודה קרוב לעיירה וכך נוצרה 'סיבה' להגיע לכאן כדי לראות בעיניים את אחד האסונות האקולוגיים הגדולים, מעשה ידי אדם. אגם ושני נהרות ענק, סיר-דריה ואמו-דריה שהזינו אותו הוקרבו לטובת מפעל כותנה ענק בקנה מידה סובייטי. משלחות מחקר אין ספור נשלחו למקום האומלל הזה כדי לנסות להבין ולמצוא פתרון אך אין, בינתיים. מספר מדריך ה"לונלי פלנט" כי אם כל מדען שהגיע לכאן ב 30 שנים האחרונות היה מביא איתו דלי מים היה האגם חוזר לקדמותו, כמה עצוב.

      החלטתי להתחיל מוקדם לנוכח העליה החדה בטמפ' עם עליית השמש. יצאתי כבר ב 6 לדרך וכבר אחרי שעתיים לא יכולתי להמשיך כי כנראה שהמרק עם הבשר שבלעתי יום קודם לא היה מסונכרן עם בטני והתוצאה היתה תקלת מעיים חריפה, תקלה המסוכנת פי כמה ביום חם מאוד. נכנסתי למסעדה מקומית ושם התאוששתי על בסיס לחם וקולה קולה, על פי עצת בת זוגי, עד אחר הצהריים ואז יצאתי מאושש לעוד 200 ק"מ לכיוון חיווה. חציתי פעמיים את נהר האמו-דריה הרחב על גשרי ענק וכאשר ירד החושך עצרתי, רק 20 ק"מ מחיווה כי בלילה אני לא רוכב.

      מלון ומנוחה והגעתי עם בוקר ברכיבה קצרה לעיר חיווה. הסיבה היחידה להגיע לחיווה היא העיר העתיקה שהיא למעשה מעין מוזיאון ענק מוקף בחומת בוץ בת מאות שנים עם צריחים ומדרסות נפלאים ביופיים. עיר זו הוותה במשך מאות שנים מרכז של סחר בעבדים על אחד נתיבי דרך המשי לכיוון טורקמניסטאן וראתה הרבה מאוד מעשי אכזריות קשים. מצאתי כאן הוסטל צמוד לשער הכניסה לעיר העתיקה, נווה מדבר של ממש ובחרתי בו כמקום מנוחה. אין לאן למהר.

      לאחר יום וחצי ב'עיר המוזיאונית' של חיווה הרושם העיקרי מהמקום הוא מ'מגדל החבית הלא גמור' אך הנאה מאוד לעין בפרופורציות שלו ובצבעיו וכן מהמדרסות עם החזיתות המעוטרות וכן מחומת הבוץ המיוחדת של העיר העתיקה. מעניין היה לראות את העיר העתיקה באור ראשון של שחר, אור של שקיעה וגם בליל ירח כאשר מעל למסגדים ולצריחים עולה ירח מלא.

      למחרת בבוקר, יצאתי לדרך לכיוון בוכרה, 450 ק"מ כאשר מתוכם קטע של 100 ק"מ שארך כ 5 שעות, רכיבה מבור לבור שמזעזעת כל בורג באופנוע וכל עצם ועצב בגופי.

      מסע מסביב לעולם על אופנוע (דורון קדמיאל) (דורון קדמיאל , דורון קדמיאל)

      אינטרמצו לאופנוע

      כיוון שנשמעו כבר הערות ושאלות בענין האופנוע עליו אני רוכב אקדיש כאן מספר שורות לנושא. אני רוכב על BMW 1200GS מודל 2007 שנרכש ב"קמור" באוגוסט 2008 כ'יד שניה' עם 9,000 ק"מ עליו. מאז הוספתי לו יותר מ 120,000 ק"מ משלי, מתוכם כ 60,000 ק"מ בשני מסעות קודמים ובמסע הנוכחי. מאז יצאתי לדרך עברתי 8,000 ק"מ שהיו רחוקים מלפנק אותי או את הגמל שלי, בעיקר החל מרגע הכניסה לקזחסטאן. באחת מהעצירות באוזבקיסטאן, על שפת אגם אורל היבש ממים, שאל אותי בחור צעיר:" מדוע כל האופנועים שמגיעים לכאן הם מתוצרת BMW?"

      האופנוע טופל במוסך היבואן במקצת מן הזמן וברוב הזמן, מאז התחלתי המסעות במוסך ה"אלכסים". ההכנה למסע הזה גם היא בוצע אצל ה"אלכסים" ועד עתה, לא נתגלתה כל תקלה, קטנה כגדולה. מקווה כי כך יימשך אף שאני בטוח כי באיזשהו שלב תגיע תקלה לנוכח מספר הק"מ שמצפה לי. לנוכח כישוריי ה"גבוהים" בנושאי מכונאות אני מנסה להדחיק המחשבות על כך.
      אני בטוח כי אופנועים אחרים כמו KTM או דו"שים של Hunda או Yamaha ואחרים יכולים לעבור הדרכים בחלק העולם הזה בשלום והם אכן מסתובבים כאן ולעיתים אף יחד עם מורכבת. עם זאת האופנוע שלי לא איכזב מעולם, הרכיבה עליו מאוד נוחה, צריכת הדלק שלו עומדת עד עתה על 22.5 ק"מ לליטר, הכלי מספק תחושה של 'אמינות גמלית' וביטחון רב לרוכב. שורה תחתונה, לא הייתי מנסה אופנוע אחר לדרך הזו.

      אח, פגישה שכזו ב... 10$

      נחזור לדרך המזעזעת לבוכרה. בערך במחציתה מחסום דרכים שיגרתי של המשטרה המקומית. שוטר צנום וגבה קומה מסמן לי לעצור ומבקש 'ניירות'. על ידו קצין משטרה. אני מבין שיש בעיה. הוא מעיין בניירות והוא מצביע על שלט "עצור" במרחק של 10 מ' מאחורי ואני מבין כי הוא טוען שלא עצרתי. או קי, מהירות של כ 10 קמ"ש בערך והוא טוען שלא עצרתי. היה ברור לי מראש מה מטרת העצירה. קורא לי לאוהל הקטן בצידה של דרך העפר, הקצין נשאר בחוץ, מראה לי כי הקנס על אי עצירה הוא 62,000 סום (משהו כמו 30$ תלוי לפי איזה שער) והוא דורש ממני 100,000 סום, אמרתי לא! או קי 50,000 סום - לא! אני עונה ולוקח את העט מידו ורושם, על אותו נייר שהוא רשם את הסכומים, 10$. מייד "קופץ על המציאה" מקבל את השטר ואז יושבים יחד עוד כמה דקות, צחוקים, סיגריה ביחד, לצלם את שנינו הוא לא מרשה מסיבה ברורה ואני ממשיך בדרך.

      סלאבק מפולין ומפגש שיצא מהגורל

      באחת מהיציאות מחומה של חיווה בשעת אח"צ פונה אלי בחור עם פנים עגלגלות, לא מקומי. "מהיכן אתה?" אני מישראל ואתה - "מפולין, לאן ממשיך?" - לבוכרה עניתי, "גם אני" אמר. אני על אופנוע - חייך, "גם אני". ו...לאן מתכוון להמשיך? שאל. אמרתי לפמיר, אלמאטי, בייקל וולדיווסטוק ובכלל להקיף את העולם. התחיל לצחוק בצחוק פרוע - "גם אני בטרוף".

      כל השאר היסטוריה. סלאבק, בן 50 רוכב על אדוונצ'ר מדוגם לעילא ולעילא מכל טוב טוראטק, בעל חברה למערכות בקרה, בטיחות וכיבוי אש מוורשה שהחליט שהגיע הזמן בחייו ל'עשות את זה'. עוד כמה שאלות ותשובות קצרות בעודנו נרעשים מהמפגש המפתיע מתחת לחומות חיווה ואנחנו נפרדים ומסכמים, כיוון שאני יוצא מוקדם יותר, להיפגש אי שם על הדרך לבוכרה.

      לקראת סוף הקטע ה'מזעזע' לכיוון בוכרה ראיתי בזוית העין רוכב לבוש כולו בירוק זוהר חולף אותי מימין בעמידה על הרגליות. לאחר כמה ק"מ עצרנו יחד לקראת סיום הקטע 'השבור' של הדרך וסעדנו יחד דג נפלא על הגריל, באמצע המדבר. משפחתו של סלאבק מעיירה סמוכה מאוד לסקארישב, העיירה שבה נולד אבי, קרוב לעיר ראדום. סבא שלו היה מומחה לסוסים כי סקארישב היא עיירה עם מסורת של שנים ארוכות בנושאי סייסות. סבא שלי, יעקב, היה רצען שהתמחה בייצור רתמות ואוכפים לסוסים. האם ייתכן כי שניהם נפגשו אי שם לפני 75 שנים סביב הנושא? בהחלט ייתכן. צחוק הגורל ממש. הוא בכלל טוען כי בעורקי דם פולני - ומי אני שאכחיש זאת?!

      סלאבק רוכב על סוס מודרני, אדוונצ'ר מודל 2011, מדוגם בכל טוב טוראטקי והחברים הטובים שלו הם מהענף הדו"ג. הוא יהיה המלאך המושיע שלי בעניין ארגזי המתכת אותם אני מבקש להתקין על האופנוע שלי, דבר שהייתי צריך לעשות לקראת המסע אך לא הערכתי נכון כמה גבוה עבורי סף הדרכים כאן. אין בנמצא ארגזים כאלו במלאי, כך על פי בדיקתו היסודית של זהר 'השבילאי' ולכן הארגזים יגיעו אלי מפולין עד לבישקק בקירגיזסטאן ויותקנו במקום. בנוסף גם זוג מגפי רכיבה במקום שלי שנפחו נשמתם באבק דרכים. תיזמון מושלם להתגברות על התקלות הלא צפויות.

      צומת נתיבי הסחר ומפגש מזרח מערב על דרך המשי - בוכרה וסמרקנד

      הגענו יחד לבוכרה, סלאבק ואני, ישירות למדרסות המרשימות במרכז העיר העתיקה. לא אגזים בכתיבה על שכיות חמדה אלו כי אין טוב ממראה עיניים. במרכז העיר העתיקה, בין המדרסות שוכנת לה בריכה ענקית המוצלת בעצים בני 500 שנים וסביב הבריכה מסעדה נעימה לשישליק או סתם תה ירוק או בהיר, תענוג צרוף לאחר ימי הדרכים המאובקות. מטרים משם שוכן בית הכנסת היהודי של קהילת יהודי בוכרה, על ידו בית הספר היהודי. שרידים לקהילה מפוארת ועשירה שחיה כאן תקופה ארוכה והיום רובה הגדול נמצא בישראל.

      הדרך מבוכרה לסמרקנד לא ארוכה במיוחד, כ 250 ק"מ והנתיב למלון שבחרנו לאותו הלילה הסתיים צמוד למוזוליאום של גורי-טמור. אותו מנהיג צבאי אשר הקים במאה ה 14 בכוח אכזריותו וגם כשרונו הטקטי אימפריה שחלשה על כל מרכז אסיה. הוא גם האיש שאחראי, בכושרו היצירתי ובגישתו לאומנות, להקמת בנייני הפאר העומדים על תילם עד היום במתחם הרג'יסטאן, יצירת מופת ארכיטקטונית, אין שניה לה בכל מרכז אסיה. יצאנו עם אור ראשון לצילומים במתחם המדהים הזה והוא אכן מעורר השתאות. המתחם הזה ידע וראה הרבה מאוד מעשי אכזריות והוצאות להורג במשך השנים בעיקר כעניין להמון בסופי שבוע, היום הוא אתר תיירות מרהיב ומוקד משיכה לכל מבקר באוזבקיסטאן.

      הערים בוכרה וסמרקנד היוו את נקודת המפגש של מוכרים וקונים מהמערב, טורקיה, אירופה, הקווקז ורוסיה עם המזרח - הודו, סין ויפן. כאן ישבו המתווכים, הבלדרים, המחסנים הבנקאים וכאן כסף וסחורות החליפו ידיים במשך מאות שנים עד לדעיכה של דרך המשי לפני כ 400 שנים עם ההתפתחות של הסחר הימי. הצומת הזה במרכז אסיה היווה לא רק מיפגש של סחורות אלא גם מפגש תרבויות ודתות, בעיקר מפגש של האיסלם עם הדת הבודהיסטית. במאבק על השליטה הדתית בחלק העולם הזה גבר האיסלם על הבודהיזם. יש באזור דוגמאות רבות לשילוב של אלמנטים דתיים משני עברי האמונה. הסוד הסיני הטכנולוגי השמור ביותר, אמנות הכנת הנייר (לא רק משי) דלף באמצעות דרך המשי (שבויי מלחמה סיניים בקרב טאלאס) למרכז אסיה ומשם לאירופה. סוד זה הווה דלק בגלגלי הקידמה הטכנולוגית באירופה שאיפשר לאירופה להתגבר על הנחיתות הטכנולוגית מול ה'דרקון' המתוחכם ממזרח.

      העיר טשקנט בה אנחנו נמצאים כרגע, הינה עיר ענקית, עדיין מלאה סימנים של כמעט 90 שנות שלטון סובייטי - בנייני דירות ענקיים מכוערים עם מאות מרפסות, כל מרפסת מסמנת דירה. בנייני ציבור ושלטון עצומים בגודלם, רובם עומדים ללא שימוש מסיבות של תקציב לאחזקה ומשינוי תרבותי לאחר השחרור מברה"מ. רחובות רחבים מאוד, 4 וגם 6 נתיבים לכל כיוון. חציית רחוב כזה היא ריצה של 60 מ'. הכל נותן תחושה של קטנות לנוכח הגדלים שמקיפים אותך. אולי זו גם הפילוסופיה מאחורי התפישה האורבנית הזו. אין כמעט אפשרות להסתדר בעיר כזו ללא רכב וכך פועלת כאן תחבורה ציבורית לא רעה בכלל ואנחנו עושים בה שימוש תכוף. העיר עצמה איננה מצטיינת ביופיה או באתריה ובכלל זה הבאזר המקורה המפורסם הנמצא תחת כיפה עגולה ובו אלפי דוכנים של פירות, ירקות, בשר, תבלינים, דברי מתיקה ומאפה. באזר כמו באזר.

      לסיכום דיווח זה רק אומר כי דרך המשי 'חיה וקיימת' אם כי בעוצמה פחותה בהרבה מבעבר ותכניה אחרים. (בחלק מנתיביה עובר היום אופיום מאפגניסטאן) שיירות של מאות משאיות ורכבות עושות דרכן מממזרח למערב וממערב למזרח בנתיבי העבר ומובילות מזון קפוא, מוצרי אלקטרוניקה וכלי רכב בין אירופה ומדינות מרכז אסיה. נוסף להם גם כמה אופנוענים שיצאו לבדוק את הדרך בגלגלי 'גמליהם'.

      לכל הדיווחים של דורון

      הצטרפו לקהילה המוטורית הגדולה בישראל