פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      23 שנה לסגור תיק תעבורה פשוט

      ריבוי תיקי תעבורה בבתי המשפט יוצר עומס גדול ודוחה דיונים והכרעות דין לשנים ארוכות. לאחרונה, הגיע לסיומו תיק שנסחב 23 שנים

      כמה זמן אורך דיון משפטי בתאונת דרכים אחת? מצד אחד, החוק בישראל קובע שבתאונות דרכים לא דנים בשאלות של אחריות לתאונה אלא רק בשאלות של נזק, אז לכאורה מדובר בדיון קצר. מצד שני – ותמיד הרי יש צד שני עם חברות ביטוח – הן נלחמות על כל גרוש ומתעקשות על כל פרוצדורה ולכן יוכל לאמר לכם כל עו"ד המתעסק בתחום, ששנה-שנתיים זה זמן סביר לתיק תאונת דרכים (אתם צודקים – גם זה יותר מדי).

      לפני מספר ימים ניתן פסק דין בבית המשפט העליון שסיים סאגה משפטית קיקיונית ואבסורדית בת 23 שנה (!) בעניינו של ש"ט שנפצע בתאונת דרכים כבר בשנת 1989. ועל מה דנו במשך כל כך הרבה שנים? צר לנו להודיעכם שכספי המיסים שלכם התבזבזו על דיוני סרק במובן מאליו: שמי שאין לו רשיון נהיגה בתוקף במועד התאונה, לא יכול לקבל פיצוי על נזקים שקרו לו בתאונה בה נהג.

      כולנו יודעים את זה, אז איזה שפן היה בכיסו של ש"ט (שכן רישיון נהיגה לא היה לו בכיס), ועל בסיס מה תבע פיצוי בגין פציעתו בתאונת הדרכים? התשובה - חלמאות המערכת שלנו, על כל זרועותיה: משרד התחבורה, התביעה המשטרתית והפרקליטות ובתי המשפט. וסיפור שהיה כך היה, ועל סיפורים כאלו נאמר שהמציאות עולה על כל דמיון: כנגד ש"ט התנהל ביולי 1988 תיק בבית המשפט לתעבורה בו הורשע ונפסל רשיונו ל- 5 חודשים. אלא ש- ש"ט לא הפקיד את רשיונו כנדרש (אילו היה עושה כן, היה הרשיון כבר מוחזר לו עד לתאונה). ל – "מערכת" לא היה אכפת הדבר ואיש לא טרח לעקוב אחרי ביצוע ההפקדה, ולאיש לא היה אכפת שהוא נוסע ללא רשיון. רק כעבור כשנה, כשהרשיון היה צריך להתחדש – "שמה לב" המערכת שלא הפקיד את רשיונו, והרשיון לא חודש ועל כן לא היה לו רשיון במועד התאונה.

      בירוקרטיה ישראלית במיטבה

      אבל בישראל כמו בישראל יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה ועל כן הצליח ש"ט להשיג אישור בכתב מפקידה במשרד התחבורה, שהיה לו רשיון בתוקף במועד התאונה. העובדה שהאישור (שלא היה אלא "מזכר") היה שגוי התגלתה רק כעבור כמה שנים (!), ורק אז פנה ש"ט לבית המשפט לתעבורה שגזר עליו את הפסילה המקורית וטען שיש לבטל את גזר הדין על בסיס הצהרתו שלא זומן לדיון ולא ידע על פסק הדין. הוא נדחה בתחילה וערער, ורק אז, רשויות התביעה שלא טרחו לבדוק את הצהרתו בנדון, הגיעו איתו להסדר לפיו לא יבוטל כל גזר הדין אלא רק מרכיב הפסילה. נזכיר, שבהיבט המעשי כמובן לא היתה לכך כבר כל משמעות שכן ש"ט היה ללא רשיון זמן רב, והמשמעות כולה היתה במישור קבלת הפיצוי על התאונה.

      שמח וטוב לב חזר ש"ט לבית המשפט אליו הגיש את תביעתו בגין נזקי תאונת הדרכים ודרש את המגיע לו, על בסיס הטענה שמרגע שבוטל מרכיב הפסילה בגזר הדין של בית המשפט לתעבורה– יש לראותו כמי שהיה בעל רשיון במועד התאונה. או אז, ורק אז, שלפה חב' הביטוח הנתבעת ראיות שמצביעות על כך שהוא דווקא כן נכח בדיון בבית המשפט לתעבורה ולכן הצהרתו בנדון היתה שקרית. ראיות אלו העבירה חב' הביטוח לפרקליטות, שמצידה כנראה סברה שהדרך הנכונה לחפות על רשלנותה בפעם הראשונה (כשלא בדקה את ההצהרה) היא להגיש כנגד ש"ט כתב אישום על שיבוש הליכי משפט וקבלת דבר במירמה (בשל הצהרתו השיקרית כביכול). בינתיים, שוב עוכב הדיון בתביעת הנזקים של ש"ט.

      וכך המשיכה המערכת להתנהל לה בעצלתיים, ובשנת 2003, חזרה בה המדינה מכתב אישום זה כנגד ש"ט (!). אך האוטומט של המערכת לא עצר ואיש לא חשב לעצור אותו, ובשלב זה, כבר בוער תיק התעבורה המקורי ואי אפשר כבר היה בכלל לדעת מה באמת התרחש שם.

      וכך, 5 שנים לאחר הפסילה ו- 4 שנים לאחר התאונה, עדיין לא הצליחה המערכת על כל זרועותיה להחליט, האם היה ל- ש"ט רשיון בתוקף במועד התאונה. ומה לעשות שהפיצוי על נזקי התאונה תלוי בכך? סיבוך נוסף הגיע מכיוון בלתי צפוי – ההלכה קובעת שגם אם אכן לא היה ל- ש"ט רשיון בתוקף, עדיין אין בכך כדי לשלול את הפיצוי אלא אם ידע על הפסילה, וזאת לנוכח התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אז כעת נדרש בית המשפט לדון בשאלת ידיעתו של ש"ט על הפסילה. להזכירכם – שלוש ערכאות (בי"מ לתעבורה וכו') וגם הפרקליטות כבר דנו והפכו בשאלה זו, ללא ממצא ממשי (ההיה או לא היה התצהיר שיקרי? לעולם כבר לא נדע).

      היה או לא היה רשיון?

      בית המשפט שדן בתביעתו של ש"ט הכריע של-ש"ט לא היה רשיון בתוקף במועד התאונה ושהוא גם ידע על כך. זאת כמובן, על בסיס ספקולציות, שכן תיק התעבורה המקורי כבר בוער, והפרקליטות חזרה בה מהאשמתו של ש"ט בשקר.

      אך אם חשבתם שבכך סוף סוף הסתיים העניין – טעיתם. כעת, היה צורך לדון במשמעות ביטול הפסילה בדיעבד. בהקשר זה, הפנה ש"ט לפסק הדין של ביה"מ העליון בעניין דהן (הליך מס' 3339/00) גם שם בוטלה בדיעבד פסילה שגזר בית המשפט לתעבורה, ושם נקבע שיש לראות את דהן כמי שהיה לו רשיון בתוקף במועד התאונה. בית המשפט שדן בעניינו של ש"ט קבע שהנידון אינו דומה לראיה, שכן בעניינו של דהן כל ההליך בבית המשפט לתעבורה היה לא תקף ובוטל, ולא כמו במקרה של ש"ט ש- "רק" הגיע להסכמה עם רשויות התביעה לבטל "רק" את מרכיב הפסילה בגזר הדין.

      איבדתם כבר ידיים ורגליים? גם מערכת המשפט. פסק דין כל כך לולייני, בסוגיות כה איזוטריות ומוזרות, כבר מזמן לא ראינו במחוזותינו. תביעתו של ש"ט לפיצוי נדחתה, גם בבית המשפט המחוזי וגם בבית המשפט העליון שדן בערעור. וטוב שכך – כיוון שנהג שנוהג ללא רשיון, הינו תופעה חמורה בכל היבט, ונהג כזה לא זכאי לפיצוי.

      אבל את סיפורו הקפקאי של ש"ט הבאנו לכם כדי להפנות אצבע מאשימה דווקא כלפי המערכת ולשאול – איך ייתכן כל הביזיון הזה? אף שאיננו יודעים לאמר האם ש"ט שיטה במערכת או שמא המערכת שיטתה בו, אין זה משנה. הבדיחה בכל מקרה היתה על חשבוננו. כולנו שילמנו את המחיר, במשך 23 שנה, בהן מי יודע כמה שופטים עורכי דין ופקידים שאנו משלמים את שכרם הסתחררו סביב שאלה אחת פשוטה מאוד – האם ל- ש"ט היה רשיון בתוקף במועד התאונה?

      בכל הכבוד למדינת ישראל – זו שאלה שלא צריך 23 שנים כדי לענות עליה.

      לאתר של עו"ד אינגריד הר-אבן

      תיק מס' 10752/06 (עליון)