פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בעולם על אופנוע: לעבר רוסיה

      בדיווחו החמישי, מתקדמים דורון קדמיאל ואופנוע הב.מ.וו אל רוסיה הענקית. בינתיים, הוא נערך לעצור בישראל לביקור מולדת

      מדרום קזחסטאן הרכיבה צפונה לעבר רוסיה מתאפשרת בשני צירים - הציר הארוך מאוד והמשעמם דרך אסטנה הבירה החוצה את הערבות האינסופיות בלב המדינה והאחר הנע לאורך הגבול עם סין, קצר במאות ק"מ ועובר בשולים המזרחיים של הערבות אך משובש יותר ברוב חלקיו. בחרתי, כמובן, בקצר יותר, זה שיביא אותי לעבר הרי האלטאי המפורסמים של רוסיה, מוקד עליה לרגל לרוכבים הרוסיים ולאחרים בדרך למונגוליה.

      מרחק הרכיבה ה'קצר' היה כ 1200 ק"מ. זוהי קזחסטאן, אחת המדינות הגדולות בעולם ששיטחה כשטח מערב אירופה. יצאתי לדרך. לאורך הדרך שאלתי כל פעם איך ה'דארוגה' (הדרך) בהמשך ? התשובות שקיבלתי היו תמיד שונות וסותרות. שאלתי את עצמי מה ההסבר לכך והעליתי כמה סברות. האחת, אני לא הבנתי מה ענו לי, השניה, הם לא הבינו מה שאלתי, השלישית, הם נתנו לי את התשובות להן ציפיתי או ייתכן שהם כלל לא יודעים או לא מעודכנים או רק זוכרים מה היה המצב כאשר הם עברו שם לפני שנתיים. מי יודע.

      משקימים

      הבוקר ניכנסתי לקטע עליו אמרו שהוא כבר הרבה יותר טוב מכל מה שעברתי ולרגע נשמתי לרווחה עד אשר הגעתי לנקודה משם החלה דרך עפר בוצית שכן גשם כבד ירד באזור דקות קודם. ק"מ אחרי ק"מ של בוץ ואני רוכב בזהירות רבה בבוץ הזה כאשר שאר כלי הרכב עוקפים מימין ומשמאל ואלו שחולפים ממול ממלאים את פני וחליפתי במעטה חום כבד ורטוב. האופנוע שאך לפני יומיים נצץ כאשר סיים טיפול במוסך "בווריה" התכסה במעטה הסוואה בוצי כבד. כך זה נמשך לאורך של 40 ק"מ 'ארורים', סופו של סיפור יצאתי מזה בשלום אחרי הכל, על שני גלגלים, כמו שדימה מברנאול נוהג לברך רוכבים - "Keep 2 Wheels Down". כמעט ש'הצטלבתי' בסיום הקטע הזה.

      הדרך זימנה לי כמה מראות הזויים לחלוטין - כ 100 ק"מ מצפון לאלמאטי מופיעים לפתע מתוך המדבר בניינים מצועצעים בנוסח 'לאס וגאס למתחילים' עם שמות אמריקאים ועיטורים של ז'טונים וקוביות משחק עליהם. כאן עשירי קזחסטאן מהמרים על כספם ובכסף שנותר מבלים באגם מאלכותי כמה ק"מ צפונה משם עם סירות מירוץ וגלשני רוח. על פי כלי הרכב שחונים בשני אתרים אלו ברור לחלוטין איזה מאיון באוכלוסיה הקזאחית לוקח חלק בחזיון התעתועים הזה.

      עם העלייה צפונה לעבר רוסיה מזג האויר החל להשתנות, הטמפ' ירדו מסביבת ה 35 מעלות ל 20 מעלות ואף למטה מכך, הגשם החל להיות בן לוויה כמעט קבוע באופן פזור לאורך היום אך בעיקר בשעות אחה"צ כמו במקומות רבים אחרים בעולם. המיגון נגד הגשם נכנס להישג יד. המגפיים החדשים שהצטיידתי בהם יחד עם הארגזים, מגפי 'טורינג' - "סנטיאגו" של BMW מוכיחים עצמם מצוין בכל תנאי מזג האויר והדרך.

      עם רדת החשכה

      באחד הערבים האחרונים, כמחצית השעה לפני שקיעת השמש עצרתי במרכז כפר קטן מתוך החלטה נחושה לא לרכב בחושך, במיוחד בתנאי הכביש ה?'קצר?' שבחרתי, מיד ההתקהלות המוכרת לי עם השאלה הראשונה שלעולם נשאלת - אד קודה דה? (מאין אתה). עניתי בנימוס ובחיוך שאלתי אם אפשר להקים כאן אוהל ללילה. התשובה היתה הזמנה לביתם של אולה וטלגאד. בית כפרי שבנה טלגאד למישפחתו במו ידיו, במשק שלו פרות ועגלים, כבשים ונחל קטן בו הוא מוצא דגים לגוון את התפריט הביתי. חלב, שמנת, חמאה, לחם הם מכינים בעצמם בבית, טעמתי - מצוין. בשר לא חסר כאשר צריך וגם דגים. בקיצור - מפעל "תנובה" ביתי, "מחלבה קטנה ומטריפה".

      כך קיבלתי הגדרה שונה למושג "שפע". טלגאד ומישפחתו, 3 ילדים וגם בבושקה (סבתא) נסמכים על המפעל הביתי והחיוך לא מש משפתיהם. מים זורמים אין בבית והשירותים בתא קטן בחוץ כמו בכל מקום כמעט במרכז אסיה ואת המעט הזה שלהם הם חלקו איתי כמעט באופן מלכותי ללילה אחד, כמה ביתי ומחבק היה ה"שפע" שלהם. תענוג.

      כאשר הגעתי לעיר הצפונית "סימיי", סעיף צפוני של "דרך המשי" היושבת על גדות נהר האירטיש, יצרתי קשר עם דימה, הארליסט מקומי, קשר אותו קיבלתי מאליב, המכונאי הכל יכול מאלמאטי. ניפגשנו במלון שיעדתי לעצמי לאותו הלילה ולפני שהספקתי לומר מילה החדר כבר שולם על ידי דימה ( זו לא הפעם הראשונה שארוע כזה קורה לי במסעות, כנראה מסורת ארוח של 'בייקרים' רוסיים) ולאחר חניית האופנוע באופן בטוח במלון נסענו לביתו של דימה ושם חיכתה לנו ארוחת ערב מפוארת שהכינה אולה אישתו.

      יחד עם אופנוענים נוספים (סה"כ כ 20 רוכבים בעיר הנידחת הזו) סיפרתי סיפורים מהדרך באמצעות זארינה המתורגמנית, ראיתי איך משפצים אופנועי "אורל", אחד מהם מ 1948, ממש חיקוי של הב.מ.וו מאותה תקופה - R 50. לסיום הערב שאל אותי דימה שאלה אחת: " האם כאשר הם, הרוכבים הקזאחיים יגיעו לאירופה, הם יזכו לארוח דומה?" עניתי כי לדעתי כן ואם יגיעו אלי אכן יזכו לארוח מלכותי כפי שכבר הזדמן לי בעבר. ציטטתי להם את הרוכב הספרדי הבלתי נשכח מסביליה שאותו פגשנו במסע "סביב הים התיכון" לפני כשנתיים שאהב לחזור ולומר -Motorcyclists for life, Friends Forever.

      דימה ואשתו אולה עם ילדיהם המקסימים - אנסטסיה ומישה לקחו אותי בגאווה רבה לסיבוב בעיר סימיי או סמיפלטינסק, שמה הקודם של העיר שאותו התושבים כאן מעדיפים על השם החדש הקצר יותר. לבקשתי ביקרנו באנדרטה המצמררת המציגה אם המגינה על עוללה מפני ענן נשורת רדיו אקטיבית. אנדרטה המנציחה 50 שנים של יותר מ 400 פיצוצים גרעיניים שערכו הסובייטים עד 1989 באזור הידוע לשימצה בשם "הפוליגון" הסמוך מאוד לסימיי. רבים מאוד מתושבי העיר והאזור נושאים עד היום מומים מולדים מאותם שנים ללא רחמים. רק איסוף של כמיליון חתימות ברחבות הערים בקזחסטאן הביא בסופו של דבר להפסקת הניסויים הגרעיניים שנערכו כן. אפילו ברוסיה הסובייטית מחאה עממית רחבה פעלה באופן מוצלח.
      עוד ביקור קצר בביתו שבגלות של דוסטויבסקי שכאן בסימיי כתב את "האחים קרמאזוב" ובזאת תם הפרק הקזאחי ואיתו הגיעה "דרך המשי" לסיום (ללא סין...אולי בעתיד).

      מסביב לעולם על אופנוע (דורון קדמיאל )

      "דרך המשי" - סיום

      חודשיים ומחצה של רכיבה לאורך כ 11,000 ק"מ על הסעיפים השונים של אותה דרך היסטורית אשר שימשה במשך מאות שנים גשר של מסחר, תרבות ודת בין מזרח ומערב של ה'עולם הישן' עד אשר מרקו פולו, בן למשפחת סוחרים מונציה שהשתמשה, גם היא, בדרך הזו לצורכי מסחר, גילה את הנתיב הימי לאירופה מסביב לתת היבשת ההודית ובזאת סתם את הגולל על הדרך הזו. הדרך עבורי היתה קשה ולעיתים אף בלתי אפשרית בנסיבות שנוצרו במהלכה. מרכז אסיה הוא שוק שחור של כסף ושל דלק באיכות ירודה עד מאוד, אוכל לא נקי, חום, לעיתים בלתי נסבל, דרכים שבורות ורצוצות אך מנגד החוויה החזקה מכל היתה המיפגשים האנושיים אותם חויתי עם יושבי האיזור.

      אנשים המסתפקים בהרבה פחות ממה שאנחנו מורגלים בו, מקבלי פנים, שמחים וטובי לב באופן שובה נפש. מהם ניתן ללמוד הרבה מאוד על היחסיות של מושג "השפע", דוגמה חיה לביטוי "איזהו העשיר השמח בחלקו". התברכתי בהרבה מזל לאורך הדרך ולא מעט בזכות כל אותן דמויות שייחרטו בזכרוני לעד וגם למפגש מיקרי ונפלא עם סלאבק שפתר לי בעיה מאוד גדולה להמשך המסע. כאן אני מוצא מקום להערה נוספת - המפגש האנושי החם אותו חויתי בבתיהן של משפחות כה רבות יכול היה להתאפשר בזכות היותי רוכב בודד ברוב הזמן. ה"לבד" מחבר אותך באופן מאוד הדוק ואנושי למקומיים וכך ב"סטאנים" זה התאים כמו 'כפפה ליד' בזכות התרבות של הכנסת אורחים בהם התברכו תושבי מרכז אסיה.

      רוסיה הנכספת

      אינני יודע מה יש בה בארץ הענקית הזו שתמיד מאוד משך אותי להגיע לכאן ולחזור ולהגיע גם הפעם. גם כאשר רכבתי במערב אירופה במדינות יפות נוף כמו איטליה, ספרד או נורווגיה תמיד רציתי לחזור לכאן, לרוסיה. למדינה הענקית הזו עם עבר קשה ואכזר, למדינה עם הרבה מאוד עוצמה לאומית וחום אנושי שמכיל ומחבק הקורן מכל אחד אותו פגשתי. מרחבי רוסיה וסיביר עליהם קראתי בילדותי מעוררים בי את הרצון להיות שם, לחוש את המקום על בשרי ולראות במו עיני. המעבר לרוסיה היה קל מאוד, אף לא נשאלתי כמו בפעמיים הקודמות בהן ביקרתי לפני כ 3 שנים, "איפה הויזה?".

      מייד עם הק"מ הראשונים ניכר הבדל עצום בין מדינות "הסטאן" בהן רכבתי בחודש האחרון לבין מי שהיתה אך זה לפני 20 שנים בעלת הבית שלהן, רוסיה. הכבישים כאן ברמה אירופית מתקדמת, הנופים ירוקים לחלוטין, לא פלא, הגשם כאן מבקר קבוע, כמעט על בסיס יומי. הכל נראה נקי יותר, מטופח יותר ומתקדם. תענוג אמיתי לשם שינוי.

      מהדרך התקשרתי לדימה (כל הרוכבים נקראים דימה? או שיד המקרה היא...) בעיר ברנאול הנמצאת בשער הרי האלטאי יפי הנוף. דימה הוא ראש מועדון הרוכבים המקומי והלה שהיה בעיר אחרת העביר אותי לידיו של אנדריי אשר מייד לקח אותי לביתו. אנדריי הוא רוכב מטורף לחלוטין שאוהב לרכוב בעיקר בחורף הסיבירי בטמפרטורות שמגיעות למינוס 35 מעלות, על אופנוע או קטנוע עם סירה כאשר הוא מצויד במחממי ידיים רוסיים ומפשיר חשמלי של אדים וקרח במשקף הקסדה. טרוף מוחלט. כך הוא ואחרים רוכבים כאן בחורף הסיבירי עם צמיגי "סהרה"

      של "מצלר" על כבישי מצופים בקרח, מוכים בסופות שלג ובתנאי תאורה דלים בגלל היום החורפי הקצר. ביתו של דימה משמש כתחנת מעבר לרוכבים רבים בדרך למונגוליה ולהרי האלטאי, הוא מזמין עבורם צמיגי שטח, מרכיב אותם עבורם כאן בברנאול, מזמין חלקים לאופנועים עם תקלות ומארח בביתו או בחצרו רוכבים בעיקר בקיץ. גם אותי אסף אל ביתו וסייע לי באיחסון האופנוע למשך כעשרה ימים לצורך ביקור מולדת המתוזמן כך לצורך חבירה עם רוכבים נוספים ביניהם סלאבק הפולני ואולי גם עודד ויטליס, לצורך חציית מזרח סיביר עד לולדיווסטוק. בקטע הדרך בין ימת בייקל לאוקינוס השקט ארעו בשנתיים האחרונות 2 מקרי רצח של רוכבים בנסיבות של שיכרות ושוד. הרוצחים מאחורי סורג ובריח אך לא אפסו רעי לב גם בחבל ארץ נידח זה ולכן נדרשת זהירות במהלך ה 5,000 הק"מ של רכיבה עד לאוקינוס השקט.

      בינתיים אקיים את ביקור המולדת הראשון ואבדוק מקרוב את הפתגם הסיני ששמעתי רק הבוקר: From East to West Home is the Best

      לכל הדיווחים של דורון קדמיאל