בעולם על אופנוע: סיביר, אוקיינוס וקוריאה

הדרך הטרנס סיבירית היתה בבחינת נעלם גדול עבורי. האינפורמציה שהיתה בידי כי למעט כ-150 ק"מ מתוך ה 4,000 בין אולן אודה ועד ולדיווסטוק, אינו סלול אך הם דרך חצצית עבירה וטובה. כבר למדתי במהלך המסע כי כל אינפורמציה שקיבלתי הן מהמקומיים מהפה לאוזן והן ממקורות הרשת, לעולם כמעט, איננה דומה למה שהצמיגים פוגשים במציאות. כך גם הדרך הטרנס סיבירית (Trans Sibirian HWY) הנעה ברוב חלקיה במקביל או חוצה מעת לעת את מסילת הברזל הטרנס סיבירית המיתולוגית. הדרך מתחילה למנות את אורכה כל ק"מ בשלטים כחולים קטנים על עמודים בצד הדרך מהעיר צ'יטה המרוחקת כ 250 ק"מ מאולן אודה וכך עד העיר חברובסק יותר מ 2000 ק"מ מזרחה.

העיר חברובסק נמצאת בצומת דרכים גדולה ממנה ניתן בעיקר להמשיך צפונה לעבר האי סחאלין ודרומה לעבר ולדיווסטוק עוד כ 750 ק"מ לאורך הדרך עיירות קטנות, הפזורות במרחקים של עשרות ק"מ אחת מהשניה אך עם זאת לא ניתקלתי בטווח הגדול מ'מיכל דלק' בין תחנת דלק אחת לשניה, לא ניתקלתי במצב שאין היכן ללגום מרק רוסי - בורשט או סלאנקה או כוס תה וקפה. לא ניתקלתי במצב בו לא ניתן למצוא מקום לינה ולאו דווקא עם יתושי המוסקיטו החוגגים על הרטיבות של הטייגה הרוסית אלא אם כן לא היתה רשת על חלון חדרך. גם על כך היו אגדות רבות ברשת - על מרחקים גדולים ללא תחנות דלק, ללא מלון ללילה ועוד. לא רק זאת שיש כאן את הכל אלא הכל נמצא מסומן וממוין כהלכה על כל תוכנת ג'י. פי. אס.

הכביש חלק, ברמה אירופית ברוב חלקיו. יש בו חלקים של תיקונים ועבודות עפר, יש בו קטעים שעקב טעויות הנדסיות לוקים ב'גליות' מסוימת (מלשון גלים). עם זאת ניתן לרכב עליו במהירויות תלת סיפרתיות לאורך ק"מ רבים. הכביש חוצה נהרות אין ספור, יערות וחורשות משני עבריו, השילוט לאורכו נפלא. בעליות ארוכות קיים מסלול נפרד למשאיות, לפני כל עיירה יש בו התרחבות המאפשרות היפרדות או השתלבות בטוחה בתנועה. הדרך החצצית הישנה קיימת אך רק בצד כמזכרת מימים קשים או אולי הרפתקניים יותר.

על הכביש הזה נעים כיום כל כלי הרכב - קטנים כגדולים ורבים מהם עדיין ללא לוחית כי זה עתה הוציאו אותם ממגרשי הייבוא המאולתרים והענקיים לרכב יפני, סיני וקוריאני בוולדיווסטוק וכולם כמובן עם הגה ימני. היום גם כלי רכב רישמיים כמו משטרה וכיבוי אש, אוטובוסים ומשאיות כאן במזרח רוסיה, כולם עם הגה ימני. מוזר ונראה לי מסוכן או לחילופין מחייב יתר זהירות מהנהגים.

עוד קודם לפרק הרכיבה המיוחד על הכביש הטרנס סיבירי יצאתי יחד עם עודד ויטליס שגם שוטט באותו הזמן בדרכי מרכז אסיה לעבר מחוז האלטאי הנמצא באיזור הספר הרוסי ונושק לגבול עם מונגוליה. אזור האלטאי הוא אזור הררי יפה נוף עם פסגות מושלגות בגבהים של 4,000 מ' ונהרות גדולים המנקזים אותו לכיוון צפון, לסיביר. השילוב הזה יחד עם מזג אויר נוח מאוד מהווה אטרקציה למשפחות רבות המגיעות לכאן מכל רחבי רוסיה לנופש מישפחתי בתקופת הקיץ.

ק"מ רבים מאוד לאורך הנהרות משובצים באלפי נופשים על משפחותיהם וחבריהם, מטגנים בשר על האש, לוגמים וודקה, משתעשעים עם ילדיהם ונהנים. ניפגשנו עם כמה מהם לאורך הימים המעטים בהם רכבנו באזור, תמיד בקבלת פנים לבבית ביותר עם הזמנה לשתיה מכל הסוגים. רכבנו 3 ימים יחד עד אשר עודד המשיך למוןנגוליה ואני שמתי פעמי לעבר רוסיה שהיתה משאת נפשי במסע הזה.

הרכיבה לעבר סיביר סיפקה לי הזדמנות לפגישות רבות על הדרך. כך רכבתי יום אחד עם כומר מקומי וחברו שכמובן הזמינו אותי ללינת לילה בבית מקומי של חבר אחר. יום אחר רכבתי עם חבורה של אופנוענים מאוסטרליה שהגיעה למסע סיבירי משלה, ועוד כמה ימים הצטרפתי ל 3 נורווגים הרוכבים לעבר מזרח רוסיה. יחד איתם היגעתי לאירקוצק - העיר שהיתה אחד היעדים במסע שלי. עיר יפת נוף ומודרנית הבנויה על הגדה של נהר האנגרה, הנהר המנקז את אגם בייקל, אגם המים המתוקים העמוק בעולם, מעל 1,600 מ' עומקו. גם אם יזרמו כל נהרות העולם אליו - במשך שנה לא ימלאו את כל ניפחו. אגם ידוע בדג האומול השכיח בו והטעים מאוד לחיך. יחד עם כוסית וודקה - עוד יותר.

לאחר כיומיים מנוחה באירקוצק יצאתי לקטע האחרון של הכביש הטרנס סיבירי - כ 3,000 ק"מ של דרך שהיתה כאמור בפתח הדברים תעלומה גדולה. את האמת הנעימה גיליתי תוך כדי הרכיבה. לאחר יום אחד בלבד של רכיבה מאירקוצק פגשתי לפתע את סלאבק מפולין, איתו רכבתי לפני כחודש וחצי באוזבקיסטאן. פגישה שמחה לשנינו כי מעתה לא נרכב לבד עד לוולדיווסטוק. חצינו יחד יערות ונהרות, גשרים ללא ספור, ישובים קטנים ועיירות לאורך הדרך, הפונים בעיקר לעבר מסילת הברזל הטרנס סיבירית והכביש החדש הופיע לפתע בעורפם. אני מניח כי זו רק שאלה של זמן שהאוריינטציה של העיירות לאורך הדרך תשתנה די מהר כך שהכביש יהווה את החזית כפי שמסילת הברזל היתה במשך עשרות בשנים.

אין לי ספק כי הכביש החדש יתרום לפיתוח אותם המקומות והשינוי יראה תוך שנים ספורות.מזג אויר נוח למדי איפשר לנו לגמוא מרחק גדול מדי יום - בין 600 ל 800 ק"מ וכמעט כל יום עברנו אזור זמן והזזנו את מחוגי השעון בעוד שעה והמרחק בזמן מהבית הלך וגדל. לאורך הכביש מתהצעות עבודות תחזוקה רבות. קטעים רבים מחייבים סלילה מחדש וזאת רק שנתיים לאחר שהשלימו אותו. כאשר יורד גשם קטעים אלו מהווים מטרד לא קטן לכלי הרכב וכמובן גם לרוכבים. למזלנו הרב גשם כזה הופיע רק ביום האחרון לרכיבה לקראת וולדיווסטוק.

בהתרגשות לא קטנה פניתי לעבר העיר בירובידז'ן, הפינה היהודית בסיפור הסיבירי. אחד מהפתרונות שהוצעו על ידי המשטר הסטליניסטי ליישוב יהודים באזור המיועד רק להם. היוזמה הזו הביאה לכאן עשרות אלפי יהודים מרחבי רוסיב, אירופה ואפילו מפלסטינה. הרחוב הראשי בעיר עדיין נקרא "שלום עליכם" וסמלים יהודיים בעיקר של המנורה מעטרים עד היום פינות רבות בעיר. תחנת הרכבת של העיר הנמצאת על המסילה הטרנס סיבירית מעוטרת בשם התחנה ברוסית ובאידיש, באותיות עבריות כמובן. סיבה להתרגשות קטנה בלב.

יום רכיבה של גשם ליווה אותי אל המבואות הצפוניים של וולדיווסטוק. העיר שהיתה יעד רכיבתי ברוסיה. העיר הזו איננה נמצאת בסיביר כפי שרבים נוטים לחשוב. זהו כבר המזרח הרחוק הרוסי, מקבילה הרוסית ל"מערב הפרוע" מצדו האחר של האוקינוס השקט. לילה אחד לפני הכניסה לעיר נפרדתי מסלאבק על כוסית וודקה, האיש הזה ליווה אותי במשך כמעט חודשיים של מסע ועזר לי לא מעט לאורך הדרך. אני בטוח כי עוד ניפגש בעתיד. הכניסה לעיר לוותה על ידי בהתרגשות רבה שגברה כאשר הבחנתי במימי האוקינוס השקט.

לאור מזג האויר ה'חשוך' מגשם תיכננתי לעצור בפאתי ולדיווסטוק באחד מהמלונות אך העיר משכה אותי אל תוכה וכך רכבתי תחת גשם דקיק ולא ממש מורגש עד למרכז העיר הנמצא על יד תחנת הרכבת אשר נוגעת בטרמינל הימי ושניהם נושקים לטרמינל היבשתי של האוטובוסים - ממש כמו שצריך להיות בכל מקום נורמלי. באחד הרמזורים פותח זוג את חלונות רכבו במבטי בערכה ושואל כרגיל "אד קודה ידי?" יעני מאיפה אתה ואני עונה וגם שואל איפה יש מלון עם אינטרנט? אחרי, הם עונים ותוך 3 דקות מביאים אותי למלון "ולדיווסטוק" המשקיף לעבר המפרץ הגדול של העיר ולעבר האוקינוס השקט. סוף סוף אני כאן.

המלון מוצף בסינים רעשניים. מסבירים לי כי הסינים בני מנצו'וריה הם כאלה תמיד, אלו לא הסינים האמיתיים. ולדיווסטוק כמו ערים אחרות הנושקות לאוקינוס מוצפת בבני סין וקוריאה וגם מיפן, כמו גם סן פרנציסקו וונקובר מצידו המערבי של האוקינוס.

עיר יפה עם נתונים מצוינים להיות דומה לסן פרנציסקו או וונקובר אך הרבה פחות מטופחת מאחיותיה שמעבר לים. במרכזה חודר אל תוך היבשה "מפרץ קרן הזהב", כן, ממש כשם המפרץ באיסטנבול. מעל המפרץ נמתח לאחרונה גשר תלוי יפיפה אך עדיין סגור לתנועה ותוך ימים ספרים ייפתח. גשר תלוי נוסף נפתח רק יומיים טרם הגעתי לעיר - אורכו 3.1 ק"מ והוא בעל המפתח התלוי הגדול בעולם ותלוי על שני עמודי תמך, גם הם הגבוהים בעולם. העיר כאן מתכוננת בקצב גבוה, יום וליל, ל'פיסגה' כלכלית מזרח אסייתית שתתארח כאן בעוד זמן קצר.

לאחר שהתמקמתי במלון הרמתי טלפון לקשר שנתן לי עודד, לקוסטה, רוכב על BMW R1200 ועוד HP ןעןד Husqvarna קטן לשטח, מסודר הבחור. בחור חמד שלקח אותי לסיבוב בעיר, בין הגשרים החדשים, לתצפיות על המפרץ בו עוגן חלק מצי הרוסי הפסיפי, לעבר מגרשי המכירה של רכב עם הגה ימני המופץ מכאן לכל רוסיה. ארח אותי באופן נפלא ודאג לכל צורך שלי.

לאחר היכרות קצרה, אך ממצה, עם העיר ערכתי סידורי מכס ורכישת כרטיסים יקרים למדי להמשך הדרך , באמצעות שני סוכנים מאוד יעילים: יורי מלינקוב מולדיווסטוק לצורכי המעבר לקוריאה הדרומית והגברת הנחמדה והיעילה וונדי צ'ואי מסיאול לצורך חציית האוקינוס השקט לעבר ונקובר בקנדה. אם כך המשך המסע כרגע הוא לכיוון האמריקות. המעבר לאוסטרליה ומאוסטרליה לדרום אמריקה מורכב מאוד שלא לומר יקר ביותר עבורי כנושא דרכון ישראלי שכן צריך לעבור בדילוג אחד גדול מקוריאה עד לאוסטרליה בעוד שכל נושא דרכון אחר יכול לדלג בין איי האוקיינוס כמי שמקפץ על סלעים כדי לחצות נהר, דרך תאילנד, מלזיה ואינדונזיה עד לדרווין באוסטרליה. עבורי אפשרות זו חסומה ולכן אני הולך על תוכנית ב' והיא לחצות לצפון אמריקה ודווקא וקנדה ולא לארה"ב כי סידורי המכס בקנדה הרבה יותר פשוטים למי שמכניס רכב/אופנוע מאשר אצל השכנה הדרומית יותר, ארה"ב. כך לפחות אני מקווה ומאמין.

השייט לקוריאה יצא בזמן והגיע בזמן, לאחר מעט פחות מ 24 שעות, במעבורת קוריאנית נקייה ומתוקתקת. הסידורים בכניסה לקוריאה בנמל דונג הי בחוף המזרחי היו מסודרים אך איטיים ויקרים מאוד. מה שהוזיל לי את הביטוח הדרוש כדי לנוע על כבישי קוריאה היה ה"קארנה" אותו רכשתי עוד לפני היציאה למסע, במ.מ.ס.י. יצאתי לדרך לאחר כשעתיים מרגע ההגעה ומייד הופתעתי לגמרי ממערכת כבישים הגזורה מספרי הדרכה למתכנני כבישים. אספלט מעולה, שילוט מצוין וברור בקוריאנית ובאנגלית. מאות מצלמות לפיקוח על התנועה ועל מי שמנסה להפר הכללים והכי חשוב נוף הררי, ירוק ויפה.

שונה לחלוטין מכל מה שחוויתי עד כה. עם הכניסה לשטח ההררי בצפון קוריאה כדי להגיע לסיאול פגשתי עשרות ק"מ של כבישים א-לה-גידי פרדר עם פיתולים וסיבובים שלא נגמרים. תענוג צרוף. עצרתי לשטיפה של הבוץ הרוסי מהאופנוע כדי שלא יעיפו אותי, תרתי משמע, מוונקובר בקנדה חזרה לקוריאה. הגעתי בשעת ערב מאוחרת לסיאול לאחר כ 300 ק"מ ללא ג'י.פי.אס אך עם שילוט, כאמור, מצוין. התמקמתי ולמחרת התיצבתי בחברת האריזה בפאתי שדה התעופה "גימפו". שם נארז הגמל שלי במקצועיות רבה ומכאן יישלח לשד"ת "אינצ'ון" ויטוס איתי באותה טיסה לקנדה.

עוד יום טיול רגלי בסיאול המתוקתקת, לטעמי יתר על המידה, עוד קצת אוכל קוריאני חריף כאשר ברקע שידורי הגמרים מאולימפיאדת לונדון. התחושה של להיות תייר בסיאול היא ממש תחושה של "האח הגדול". הכל מצולם בכל פינה בעיר וגם הדרכים מחוץ לעיר. הכל משולט, חופש תנועה מוחלט, אינטרנט חופשי בכל מקום, גם ברכבת התחתית של העיר וגם ברחובות ובכיכרות, שלטים מאירי עיניים לכל צורך אך גם משטרה בכל מקום ופיקוח מלא על כל מה שנעשה.

המעבר שלי ושל האופנוע לצפון אמריקה, לקנדה היה קל עוד יותר ממה ציפיתי. תהליך השחרור מהמכס של האופנוע ארך 10 דקות! כל שנותר לי היה לפתוח את הארגז שבו היה ארוז האופנוע, לעלות עליו ולרכב.

להתראות בפרק הבא - הרכיבה האפית לעבר האוקינוס הארקטי - The Dalton Hwy

לכל הדיווחים של דורון