פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מסביב לעולם על אופנוע: אלסקה

      דורון קדמיאל ממשיך במסעו המרתק מסביב לעולם רכוב על אופנוע ב.מ.וו, ולוקח את הקוראים עד אלסקה הקפואה ונופיה עוצרי הנשימה

      אלסקה היוותה לי ציון דרך בתוכנית המסע שלי. בתוכנית היו לי שתי אפשרויות - האחת להגיע לאלסקה כסיום למסע מדרום אמריקה והשניה להתחיל מאלסקה ולהדרים יחד עם השמש לדרום אמריקה. מכיוון שלא מצאתי הדרך הסבירה להגיע לאוסטרליה החלטתי לחצות את האוקינוס לעבר צפון אמריקה ולנצל את תקופת סוף הקיץ כדי להגיע לצפון אלסקה עד כמה שניתן וכפי שהסתבר לי, עשיתי זאת ממש ברגע האחרון האפשרי עדיין לרכיבה.

      בלי בעיות במכס

      הנחיתה שלי ושל האופנוע בקנדה היתה רכה מהמשוער. מכיוון שהגעתי ביום ראשון ושירותי המכס לא פעלו ביליתי יום מהנה ביותר עם ידידיי הקנדיים שהתארחו בביתי במהלך מסעם סביב העולם לפני כשנתיים - טרוור ושנטי וילסון (Trevor & Chanty Wilson). זוג מדהים מכל בחינה שעשו "סיבוב" נפלא ואהבו כמעט יותר מכל את השהות בישראל. כאן הם רכבו עם מועדון האופנועים הישראלי לבקעת הירדן ונהנו מאוד מהמפגש עם הרוכבים שלנו. למחרת בבוקר התייצבנו בשדה התעופה ותוך 10 דקות ועוד 100 דולר קנדי האופנוע שוחרר ואחרי שעה של פרוק האופנוע מתוך הארגז יצאנו לדרך. חשבתי שלעולם לא ארכב בכבישי צפון אמריקה והנה אני כאן. הרגשה נפלאה. רכבנו יחד למעבורת שלקחה אותנו לאי בו הם גרים - Salt Spring Island.

      טרוור, בנאי במקצועו ובעיסוקו בונה את ביתו בעצם ימים אלו יחד עם שנטי במו ידיהם. את הבית הקודם הם מכרו כדי לעשות הטיול סביב העולם ועתה הם בונים לעצמם בית חדש על האי היפיפה בו הם גרים. רכבנו יום אחד ל Vancouver Island כדי לעשת טיפול לאופנוע וכדי לרכוש כמה פריטי קמפינג שאני זקוק להם כתוצאה מלקחים שהפקתי מהפרק הרוסי במסע. במהלך הטיפול המקיף שעבר האופנוע במלאות לו 147,000 ק"מ התגלה כי אני זקוק לגל הינע חדש כי שלי עומד לסיים את חייו ולא "יחזיק" את הפרק של אלסקה, כך טען המכונאי הראשי במוסך.

      שיחה עם המוסך שלי בישראל - "האלכסים" חיזקה בי ההחלטה לבצע זאת גם אם עוד לא שבק חיים לגמרי. התעכבתי עוד יום אחד כדי להחליף את החלק הדרוש, הג'וב בוצע ויצאתי לדרך לאחר פרידה מרגשת ביותר משנטי וטרוור. אנחנו ניפגש שוב, בוודאות. פגישה לא צפויה שהחלה במרוקו בקיץ 2010, נמשכה בישראל כחצי שנה לאחר מכן והתמשכה עד לכאן בקולמביה הבריטית שבקנדה בקיץ 2012. ככה זה עם פגישות שעל הדרך. לעיתים הן נגמרות בלילה אחד או שניים ולעיתים נמשכות שנים ארוכות בידידות עמוקה וקרובה.

      יצאתי לדרך על מה שקרוי כאן Sea to Sky Hwy, דרך יפת נוף המטפסת ממפרץ Horse Shoe הנמצא מצפון לעיר וונקובר לעבר הרכסים הגבוהים של קולמביה הבריטית בואכה אלסקה. מזג אויר מצוין, לא רומז אפילו על מה שמחכה לי בהמשך. הדרך מתפתלת בנוף פראי למדי, מבותר, מחורץ ומוקף ב'הרים גדולים' - אין לי שם אחר לכנות את הגושים ההרריים הסובבים אותך ומגמדים אותך, הרוכב הקטן. כך ק"מ אחרי ק"מ התקדמתי לעבר דרך "הקסייאר" העולה צפונה לעבר ה Alaska Hwy, אותה דרך מיתולוגית שנפרצה כצורך צבאי ע"י חיל ההנדסה האמריקאי ב 1942 תוך 8 חודשים, לאחר ההתקפה היפנית על פרל הרבור במהלך מלחמת העולם השניה.

      מסביב לעולם על אופנוע: אלסקה (דורון קדמיאל )
      מראות מרהיבים

      אני זוכר אותך

      על הדרך הזו כבר נסעתי בעבר, לפני כ-17 שנה, עם רכב. הדרך היתה אז דרך מצעים ואילו היום זהו כביש סלול לתפארת מכל בחינה המאפשר התקדמות מהירה גם אם עדיין דובים שחורים חוצים אותו מדי פעם, בדיוק כמו פעם - אצלם דבר לא השתנה. די מהר היגעתי ל White Horse, עיר מרכזית על הדרך. משם יצאתי מזרחה לעבר הגבול עם אלסקה האמריקאית. מכאן התחיל המאבק עם הקור, התחלתי להערים עלי שכבות לבוש מחממות, הגשם הקר התחיל להציק יחד עם הרוח אך למרות מזג האויר שהלך והורע, מצב הרוח היה מעולה. חציתי את הגבול ללא קושי ובדרך חברתי לשני כבאים אמריקאים מסן פרנציסקו ויחד רכבנו במשך כמה ימים. הגענו לעיירה Tok ובה מסעדה 'צבעונית' ביותר ונק' עצירה מוכרת לנהגי המשאיות הכבדות הנעות באזור זה - Fast Eddie's, טעימה למדי.

      עוד טיפוס צפונה לעבר פיירבנקס, העיר הצפונית ביותר בצפון אמריקה, בדרך עוד עברנו את ציון הדרך של המייל האחרון של ה Alska Hwy, ומשם הזינוק לעבר פיסת הדרך הנחשקת ביותר - The Dalton Hwy. דרך מצעים, אתגרית כאשר יורד גשם, באורך של 668 ק"מ לכל כיוון עד ל Dead Horse, יעדם של אופנוענים רבים בעולם. זוהי למעשה "דרך המטענים" (Hual Road) - כך היה שמה במשך שנים רבות מאחר ושימשה להובלת ציוד לשדה הנפט הגדול על שפת הים הארקטי. לאורכה נמתח צנור הנפט המוביל את הזהב השחור ממפרץ פרודהו לעבר ואלדז על שפת האוקינוס השקט, לחופה של אלסקה. הדרך עוברת טיפול בחומר מונע אבק כי אחרת התנועה בתוך ענני האבק הופכת למסוכנת ביותר. החומר הזה מושך מאוד את עדרי הקריבו המתקרבים לשולי הדרך כדי ללקק אותו, כנראה טעים להם. חומר זה אכן מפחית את כמות האבק בדרך אך כאשר יורד גשם הוא הופך לעיסה חלקלקה ובוצית בעומק של 2 עד 5 ס"מ.

      לנהגי המשאיות זו איננה בעיה כלל מאחר והן כבדות ונשענות על יותר מ 10 צמיגים לפחות כל אחת והן דוהרות, האמינו לי. לאופנוע זהו כבר סיפור אחר כמו שיכולים להעיד לא מעט רוכבים שריסקו את עצמם ואת גלגליהם בהחלקות גרנדיוזיות בדרך בזו. כל זה היה ידוע לי כאשר הופיע השלט של "דלטון" לפני ולאחר מאות המטרים הראשונים בהן חוויתי נדנוד חריף של האופנוע בגלל מצע חדש שהונח על הדרך ועדיין לא נכבש שאלתי את עצמי למה? בשביל מה? תוך כדי דיון פילוסופי בשאלה ביני לביני הרכיבה התיצבה והמשכתי, בחיל ורעד אבל המשכתי. חלפתי על פני הגשר מעל לנהר היוקון לאחר כ 80 ק"מ והמשכתי צפונה, פגשתי שוב את שני הכבאים מאתמול ויחד רכבנו לצילום משותף בשלט המפורסם של "חוג הקוטב הצפוני".

      מסביב לעולם על אופנוע: אלסקה, חלק ב' (דורון קדמיאל )
      סיוע שלי לעבודות בדרך הדלטון

      זכיתי לעבור את חוג הקוטב הזה כבר ב-4 מקומות שונים - רוסיה, נורווגיה, קנדה ועכשיו אלסקה. צריך יהיה להתחיל לאזן זאת עם החוג הדרומי, נקווה להגיע לשם בתוך כמה חודשים. נפרדתי מהכבאים והמשכתי לעבר שנת לילה קרירה במחצית הדרך, במקום שנקרא Cold Foot. למחרת המשכתי צפונה לעבר רכס הברוקס כדי לעבור לפחות את מעבר Atigun. הנוף לקראת המעבר ההררי היה נפלא. אלסקה הצפונית נמצאת כבר למעשה בתוך הסתיו והטונדרה רחבת הידיים נצבעה בצבעי צהוב ואדום של צמחיית הקיץ הנכנעת לסתיו הצפוני והקר. לאחר המעבר מזג האויר החל להתקרר ורוח חזקה מאוד סחפה את המישור הצפוני הענקי. מכיוון שעברתי כבר את הרכס אמרתי לעצמי - די לי. אני לא חייב להגיע עד ל Dead Horse עצמה. ברגע הזה ממש עצר על ידי רכב עם זוג בריטי, בריאן וקורינה עם ילדיהם מקס ופיף.

      אותם כבר פגשתי לילה קודם בקמפינג. חלקתי איתם את ההתלבטות שלי בדבר ההמשך והם הזמינו אותי לתוך הקרון שלהם לתה חם ולפסטה טעימה. בריאן אמר לי שאם אני מתכוון להגיע לאושוויה אני חייב להגיע ל Dead Horse. האמירה הזו יחד עם הפסטה והתה עשו את שלהם - יצאתי במהירות החוצה אל הסערה והמשכתי בקצב גבוה צפונה. כך עד אשר לאחר יותר מ 150 ק"מ נגלתה לעיני העיירה שהיא גיבוב של מבנים תעשייתיים, מגדלי קידוח לנפט והרבה מאוד ציוד מכני הנדסי וכמובן משאיות כבדות, אלו שחלפו על פני בענני אבק כאילו הייתי גרגיר אבק ולא יותר.

      ערכנו צילומים מתחייבים ב General Store של העיירה וסעדנו יחד ארוחה גדולה במלון Prudho Bay Hotel. מכיוון שהציר עמד להיסגר לעבודות סלילה בימים הקרובים החלטנו להתחיל לחזור כברת דרך לא ארוכה ולפרוש ללינת לילה. קשה לדבר על לילה כי בצפון הזה האור לא ממש נעלם גם קרוב לחצות. לאחר כ 40 ק"מ עצרנו ואני השתרעתי בתוך שק השינה על ריצפת קרונם. עם בוקר יצאנו דרומה לכיוון המעבר ואני הרגשתי שאני יכול ממש "לעוף" על הדרך שאתמול עוררה בי היסוסים - רכבתי ק"מ רבים במהירות תלת סיפרתית כך, כמעט עד למעבר ההררי.

      או אז ארובות השמיים נפתחו ואיתם רוח מקפיאה וגשם דוקר וקר. טיפסתי את המעבר בדחילו ורחימו וגלשתי לעברו הדרומי מתוך תיקווה כי הצד הדרומי יהיה סלחני יותר. תיקווה זו נתבדתה תוך דקות ספורות. הגשם לא פסק והחומר "מונע האבק" הפך לעיסת בוץ מחליקה ומלכלכת. כל משאית שדהרה מולי כיסתה אותי בענן של בוץ אפור ולא ניתן היה להבחין יותר ביני לבין האופנוע. כמובן שבאותו הזמן אזל לחלוטין הדלק במיכל בשל הדהירה המוגזמת והרכיבה מול הרוח. נאלצתי בפעם הראשונה להשתמש בדלק הרזרבי שהכנתי מראש בדיוק למקום הזה כי ידעתי שזהו המקום בו אצטרך, כנראה, דלק נוסף. תידלקתי והמשכתי עד ל Cold Foot, שם חגגתי על ארוחת בוקר ענקית בשעה 3 אח"צ. איזה אושר.

      מסביב לעולם על אופנוע: אלסקה, חלק ב' (דורון קדמיאל )
      מעבר Atigun – רק בשבילו לבד שווה הדרך הזו

      דרך היוקון

      בינתיים בריאן וקורינה הגיעו עם רכבם והחלטנו להמשיך עד נהר היוקון. הרכיבה דרומה היתה בחלקה על כביש סלול וחלקה על אותה דרך בוצית כאשר הגשם פסק והתחדש חליפות. הגעתי בשלום למרות התנאים הבוציים בקטעים הלא סלולים. בילתי עוד לילה על רצפת קרונם ועל ידינו "חגגה" קבוצה של 4 ישראלים שהגיעו לאלסקה עם פולקסווגן חבוטה.

      סופו של סיפור הדלטון שיצאתי משם בשלום למרות הגשם שלא הפסיק לרדת והמשכתי בגשם סוחף עד לפיירבנקס. למחרת יצאתי דרומה כדי לבקר בפארק הדנאלי אך מזג האויר הסוער שם לאל את כוונות הביקור שם ונאלצתי בפעם הראשונה לוותר על קמפינג ולהיכנס למלון על הדרך. למחרת עוד זכיתי לראות מכמה זויות את הר המקקינלי, הגבוה ביותר בצפון אמריקה, מעל 6,600 מ' למרות שבחלק מן הזמן היה ההר מכוסה בענן כמו ברוב ימות השנה. התחזית הגשומה הצפויה לאזור אנקורג' שינתה את תוכניותי והחלטתי לנוע מזרחה מהחזית המתקדמת לכיווני.

      עליתי ב Glen Hwy צפונה לכיוון טוק. הדרך יפת נוף באופן מיוחד, נעה על רמה גבוהה וממנה נישקפים רכסים מושלגים, קרחונים מכל עבר ואפילו המק קינלי שוב, אמנם ממרחק, מואר באור וורוד של שקיעה ונקי מכל ענן. הקור היה כבד עלי ולבסוף הגעתי בשעה די מאוחרת לקמפינג נוסף על הדרך. שתי כוסות מרק חם מ'המרכולית' של הקיבוץ בישראל הפשירו אותי מעט ויכולתי לשקוע בשינה מתוקה וחמימה. למחרת הגעתי לטוק ומשם רכבתי לכיוון העיירה צ'יקן, עיירה של מחפשי זהב, עד היום. מעברה הסוער לא נותר היום הרבה חוץ מזכרונות ומזכרות אבל ה'תרנגולת' שולטת בנוף של עיירת ספר זו על הגבול בין אלסקה לקנדה. בירה אחת וסיבוב ברחוב הראשי של העיירה הכולל 3 חנויות בבעלות של אותו אדם הספיקו לי למצות את המקום.

      קיבלתי החלטה מהירה להמשיך למעבר הגבול לפני שיסגרו אותו בשעה 8 בערב, למרות כי מדובר בדרך עפר, טובה אומנם אך מאוד מפותלת, לעבר Top Of the World Hwy. יש להם בצפון אמריקה דרך מעניינת למשוך מבקרים לאותן דרכים מיוחדות. קוראים להם בשמות מאוד "שיווקיים". האמת יש לומר, הדרך הזו אכן נראית כמו הדרך בסוף העולם: דרך המתנשאת לגבהים החשופים מכל צמחיה למעט אותה עשביה אדומה וצהובה שפגשתי גם בצפון אלסקה המכסה את כל הנוף.

      היה מעניין לראות את המספר הגדול של ציידים לאורך החלק האמריקאי של הדרך, חמושים ברובי צייד גדולים למדי עם כוונות טלסקופיות ונראה כי אכן הצייד היה מוצלח. במקום אחד היה כתם דם ענק על הדרך מאחת היריות המוצלחות כנראה, במקום אחר חלף על פני טנדר עם ראש ענק ומדמם של קריבו גדול קרניים, עוד צייד מוצלח עבור היורה. המעניין הוא כי גם באזור הדלטון מותר הצייד אך שם רק בקשת וחיצים, רק באזור הגבול עם קנדה מותר השימוש בנשק חם. מייד עם מעבר הגבול נעלמו הציידים, בקנדה הצייד אסור.

      כך עברתי דרך עפר וחצץ באורך של כ 150 ק"מ עד אשר הגעתי עם חשיכה לנהר היוקון אותו עברתי במעבורת לעבר העיר דאוסון, עיר ששמה יצא למרחוק כעיר ה"בהלה לזהב". חלקים מן העיר נשארו ללא שינוי מאז אותם ימי הזוהר של תחילת המאה שעברה.

      מסביב לעולם על אופנוע: אלסקה, חלק ב' (דורון קדמיאל )
      מעבר הגבול מאלסקה לקנדה על "דרך קצה העולם"

      המשך הרכיבה דרומה על ה Alaska Hwy היה מעט משעמם וארוך מאוד. זוהי דרך של 2500 ק"מ לכל כיוון. לאורך הדרך ניתן פגשתי בעיזי הרים, ביזונים, דובים ומוסים. את חלקם הספקתי לצלם וחלקם היה מהיר מדי עבורי. עצרתי ביער השלטים ב Watson Lake כדי להוסיף מדבקה של מועדון האופנועים על אחד השלטים. לשווא חיפשתי את המדבקה שהשאיר שם יוני בן שלום במסעו לפני כשנתיים באותו אזור, ה"יער" הזה כל כך סבוך שלא ניתן למצוא דבר והחיפוש הופך להיות מאוד אקראי, אולי זה מה שיפה בו כל כך. עצרתי לשטיפה של אלסקה הקרה מגופי במים הלוהטים של Liard Hot Springs ונהניתי מכמה קטעים יפי נוף באזור של Muncho Lake ו Summit Lake.

      עצרתי לצילום סימלי במייל "0" של הדרך המיתולוגית והותרתי אותה מאחורי כאשר פני לאזורים חמים יותר במורד נהר הפרייזר לעבר ונקובר והגבול האמריקאי. עוד זכיתי לרכב בקניון יפה הנוף של הנהר במשך כמעט יום שלם. לאורכו ומשני צידיו של הנהר 2 מסילות ברזל ועליהן נעות רכבות משא ארוכות למדי המחברות את מזרח קנדה עם האוקינוס השקט. כך בתוך קניון אחד רץ הכביש, מסילות הרכבת והנהר עצמו. שילוב יוצא מן הכלל ויפה לעין של אדם וטבע.

      אני ממשיך דרומה לאורך החוף של וושינגטון ואורגון לעבר סן פרנציסקו. מגמת פני היא הגבול למכסיקו. להשתמע.

      מסביב לעולם על אופנוע: אלסקה (דורון קדמיאל )

      לכל הדיווחים של דורון
      פורום הרכב הגדול בישראל