מי חרץ את גורלה של בטר פלייס?

רבים במשק מחפשים את "האשם" בכישלון היחסי ואולי הזמני של הרכב החשמלי בישראל. אך באופן פרדוקסלי האשמה טמונה דווקא בממשלה ובמערכת המסים, אשר טמנו "מלכודת דבש" ליצרנים והביאו אותם להיכנס לשוק מוקדם מדי, ובכך הכשילו אותם.

עקרון מיסוי מרכזי בכלכלה הוא שיש להימנע ממדיניות המפלה באופן קיצוני בין תחליפים. ההנחה היא, שצעדים מסוג זה יביאו לעיוותים בשיקולי היצרן והצרכן, יעודדו ייצור בתנאים של חיסרון יחסי, ובטווח הקצר או הארוך יביאו לכישלון המיזם.

פגיעה מסוג זה, באיתותי השוק, נעשתה במיזם של המכונית החשמלית. המדינה יצרה פער מיסוי אדיר וזמני של כ-70%, לטובת המכונית החשמלית, ובכך דחפה את חברת בטר פלייס לייצור מהיר ומיידי של המוצר בתנאים של נחיתות שוק קיצונית.

חברת בטר פלייס והמשק הלאומי, צריכים אולי להיות מרוצים מכך שהכישלון היחסי הגיע מיידית, כי אפשר היה שהיו נמכרות מכוניות בהיקף גדול יותר, והכישלון היה מופיע כאשר פערי המיסוי היו מופחתים. אז היינו "נתקעים" עם עשרות-אלפי מכוניות חשמליות, בתנאים של נחיתות שוק, והמחיר הכלכלי למשק היה גדול הרבה יותר.

בשנת 2009 כותב שורות אלה הזהיר את משרד האוצר, את מנכ"ל חברת-האם ואת הממשלה (בכתב ובעל-פה) מן התוצאות הצפויות מפערי המיסוי: כולם סירבו להקשיב מתוך אמונה בחזון של המכונית החשמלית, ובכך הם חרצו את גורל המיזם, לפחות בטווח הקצר. ממשלה זכאית להעדיף תחום על משנהו, אך הדבר צריך להיעשות במתינות ובשורה של צעדים מקדימים, שעיקרם עידוד מחקר ופיתוח אשר יאפשר לענף להיות יעיל ותחרותי, ולא בהעדפה מלאכותית של מחיר.

מדינת ישראל היא למודת סבל מההעדפות "מחיר" של ענפים שונים. היא העדיפה בקיצוניות את הייצור המקומי (מול היבוא) של ביגוד, נעליים, מוצרי חלב, דבש, שמן ומוצרי מזון אחרים, ובכך היא הביאה למחירים גבוהים לצרכן, אך בעיקר היא ניוונה את תהליכי ההתייעלות של הייצור המקומי.

יצרנים אינם מתייעלים אם הם לא נאלצים לעשות זאת, ובשל כך הם נעשים עם הזמן בלתי יעילים. אבל כאשר הם נדרשים להיות תחרותיים, הם קורסים או נאלצים להתכווץ (כך קרה למשל בעבר לענפי הטקסטיל והנעליים).

אנקדוטה משעשעת של הפליה בין תחליפים, נעשתה בשנות ה-80, כאשר הוחל מס קנייה דיפרנציאלי על כלי-רכב על בסיס נפח מנוע. התוצאה הייתה: ייבוא של רכב גדול עם מנוע קטן, שהותאם במיוחד לישראל וגרם לנזקים קשים לענף.

אידיאליזם, רצון טוב וחזון הם ערכים ראויים בכל מדינה, אך אסור שהם יתממשו באמצעות מדיניות מוטעית המתעלמת מן המציאות הכלכלית האובייקטיבית.

מדיניות מסוג זה הופעלה בתחום הרכב, בהגנות על הייצור המקומי, ובנדיבות קיצונית למקבלי הבטחת הכנסה. בכל המקרים התוצאה הייתה הרסנית למשק, ובעיקר לאלו ש"המלך חפץ ביקרם".

הכותב הוא יו"ר פעילים ולשעבר הממונה על הכנסות המדינה באוצר.