מכונית חשמלית אינה מזהמת?

הרבה השתנה מאז הופיעו הרכבות הראשונות בתחילת המאה ה-19 ועד ל"כרכרה נטולת הסוסים" בסוף אותה המאה ממש. אז, הביטו בה ההמונים בחשש, נרתעים מהרעש, הריח ואולי יותר מכל מהמסתורין שגרם לגוש המתכת לנוע על הכבישים.

אבל מה שלא השתנה בהרבה היא אותה הילת מיתוסים הסובבת את המכונית. אז נכון, היום אף זקן לא יצעק עליכם להעיף את מכונת השטן שלכם, שככל הנראה מונעת בכישוף תוך שהוא מנופף במקטרת ומקל הליכה. אבל עדיין, בין אם מחוסר הבנה, ידע או כל חסם אנושי אחר הנחות שגויות ומיתוסים עדיין ממשיכים לאפוף את המכונית המודרנית.

למספר האוקטן אין דבר וחצי דבר עם "איכותו". רוב המכוניות המודרניות עושות שימוש בבנזין באוקטן 95. עם זאת, מספר כלי רכב, בעיקר מכוניות ואופנועי ספורט נדרשים לתדלק באוקטן 98 על מנת להפיק את המיטב מהמנועים שלהם. אנשים רבים נוטים לחשוב כי אותו באוקטן גבוה יותר טמון סוד הביצועים וכי תדלוק בסוג זה ישפר את הביצועים של כלי הרכב שלהם. על מנת להבין מדוע אין זה נכון יש להסביר באופן כללי מאוד את משמעות המושג אוקטן. ככלל אוקטן הוא רכיב כימי ממשפחת הפחמימנים המהווה מרכיב מרכזי בדלק.


בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת התגלה כי לכמות האוקטן בדלק השפעה על מידת הנטייה להתלקחות של הדלק. ככל שמספר האוקטן היה גבוה יותר, כך נטיית הבנזין להתלקח הייתה נמוכה יותר. נקודת התלקחות גבוהה משמעותה אפשרות לייצר יחסי ולחצי דחיסה גדולים יותר בתוך חלל השריפה של הבוכנה ושיפור ניצולת האנרגיה האצורה בבנזין. מכאן, כי בנזין באוקטן גבוה יותר הינו בעל התנגדות גדולה יותר להתלקחות. סוג המנוע ובעיקר תכנונו הבסיסי הם הקובעים את היחס בין שימוש בדלק זה או אחר לבין שיפור הביצועים. יחד עם זאת, במכוניות בהן נדרש תדלוק של בנזין באוקטן 98 יוביל שימוש בבנזין מאוקטן 95 לירידה קלה בביצועים ושינוי קל לרעה בצריכת הדלק, אבל זה כבר נושא לפעם אחרת.

מי מאיתנו לא מצא עצמו נמלט מחבורת פושעים, נאלץ לפרוץ למכונית נעולה ולהניע אותה בעזרת החוטים? זהו אמנם תרחיש יומיומי לעיירת חוף מסוימת בשרון (שם למעשה הדבר נהוג גם בלי הקטע של הפושעים הרודפים), אך פחות לשאר האוכלוסייה. עדיין, הנעת רכב באמצעות יצירת ניצוץ בעזרת צמות החשמל במכונית היא שיטת ההנעה המועדפת בסרטי פעולה. אך למעשה, ב-99 אחוזים מהמכוניות הנמכרות כיום בארץ, ובכלל במכוניות מודרניות, אתם יכולים לנסות עד מחר לשפשף את כל החוטים ואפילו לקלוע מהם צמות – את המכונית לא תניעו.

הסיבה לכך היא שכיום מערכת ההצתה מקודדת כך שללא זיהוי האימובילייזר בשלט הרכב, לא ניתן יהיה להניע את המכונית בשום פנים ואופן. להוציא מספר מכוניות מסחריות מתוצרת ארצות הברית, כיום כל המכוניות בישראל מצוידות ברכיב אלקטרוני זה כבר במפתח המכונית השמנמן. מה שאגב, הופך את רוב התקני הקודנית למיניהם למיותרים, אבל אז – ממה ירוויחו חברות הביטוח?

מסופר כי בבקרי ינואר הקרים, בעוד העיר ערד מתנמנמת תחת שכבת שלג בת 30 סנטימטרים, נוהגים אנשי העיירה לחמם את מכוניותיהם דקות ארוכות בטרם יצאו לדרכם. כן, אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל בערד יש מכוניות, באמת.

נוהג חימום הרכב בעמידה היה חלק בלתי נפרד משגרת הבוקר בימים עברו, כיום עם מערכות הזרקת הדלק המתקדמות נעלם הצורך להמתין בעמידה להגעת טמפרטורת המנוע לתחום היעיל, ממש כמו היעלמו של המשנק (צ'וק) מהנוף המוטורי. לעמידה של דקות ארוכות עם רכב מונע בחניה יש משמעות אחת – בזבוז דלק. נכון שישנם רכיבים הזקוקים לזמן מה על מנת להגיע לטמפרטורת עבודה (בין השאר הממיר הקטליטי באגזוז או לשמן) אולם אלו מושגים באותה מהירות בין אם הרכב בתנועה ובין אם לא.

במכוניות מודרניות את הנסיעה ניתן להתחיל מיד לאחר ההנעה, אם כי חשוב לציין כי עד אותה הגעה לטמפרטורת עבודה יעילה, יש לנהוג במתינות. למעשה, אותה תנועה מתונה נחוצה גם לרכיבים כמו שמן תיבת ההילוכים ומיסבי הגלגלים.

זהו אולי אחד המיתוסים השנויים ביותר במחלוקת. על דבר אחד אין ויכוח, בהיעדר מנוע בעירה פנימית, המכונית החשמלית עצמה אינה פולטת שום זיהום. אולם בדרך לאותו אפס זיהום ישנן שתי תחנות משמעותיות. הראשונה היא הסוללה עצמה, בין אם מדובר בסוללת ליתיום (כמו בפלואנס ZE) או ניקל מטאל הידריד (טויוטה פריוס), ייצור הסוללה עצמה כרוך בכריית המחצבים המעמידה סוגיות אקולוגיות מסוג אחד, ובהמשך, התהליך זיקוק או הפקת התרכובות שבמקרה של ליתיום הכרוך לעיתים בשימוש רב במים מכיוון שאינו מחצב "טהור". לאלו יש להוסיף את שינוע החומרים, ייצור הסוללה עצמה ובסוף דרכה גם סוגיית המחזור.

הנקודה השנייה קשורה ל"דלק" או במקרה זה החשמל, שגם הוא בסופו של דבר מופק על ידי תחנות כוח, שבמידה ואלו פועלות על שריפת פחם מייצרות זיהום בפני עצמן.

בימים עברו, היה מומחה הרכב המקומי טופח בביטחון על דופן המכונית על מנת לאמוד את עובי הפח כערובה לבטיחות. השינויים המשמעותיים שעברו המכוניות במרוצת השנים הביאו למצב בו לא גודלה הפיזי של המכונית ולא החומרים ממנה היא עשויה משמשים מדד לבטיחות. מה שמשמעותי יותר מאלו הוא התכנון הנכון של ספיגת האנרגיה העצומה בעת פגיעה. למרות שברזל הינו חומר קשיח ועמידותו גבוהה, יכולת ספיגת האנרגיה שלו לא בהכרח טובה יותר בפני עצמה. תשאלו את עצמכם במה הייתם מעדיפים לעטוף את הראש לפני חבטה בקיר, סיר ברזל או קערת עץ? בעוד סיר הברזל יספוג חלק מזערי מעוצמת המכה ויעביר את השאר לגולגולת שלכם, קערת העץ תספוג חלק מהעוצמה. לא, אל תנסו את זה בבית, פשוט תאמינו לנו.

אנשים המביטים בחשש בסמארט הזערורית מתקשים לקבל את העובדה שדווקא לה יש יכולת הגנה טובה מאוד בשל מבנה הקליפה שלה. בניסוי שנערך לפני מספר שנים ריסקה ג'נרל מוטורס שתי מכוניות שברולט, האחת בל איר משנת 1959, אוניית פח אדירה והשנייה שברולט מאליבו מודרנית משנת 2009. התוצאות היו חד משמעיות לטובת המכונית החדשה שלמרות משקלה הקל יותר סיפקה הגנה עדיפה ליושבים בה.