פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שנת מאסר בגין הריגה ברשלנות, מספק?

      האם שופטים באמת מקלים בעונשם של ההורגים בדרכים? האם העדר סלחנות בבתי המשפט תוריד את מספר התאונות? לא ולא. עו"ד אלעד שור מסביר

      מיכאל לוי - נהג מונית בן 55, שדרס למוות את אריק עופר בן ה-12 וגרם לפציעת חברו, רומן וורופייב, בתאונה שאירעה באופקים במרץ ,2010 ישהה מאחורי סורג ובריח למשך שנה. גזר הדין שניתן אתמול ע"י בית המשפט המחוזי בבאר שבע הצית דיון סוער סביב קולת העונש, ונאמר כי "בישראל מקובל ששופטים מקלים בעונשם של רוצחי דרך". האומנם? האם בישראל של שנת 2012, נאשמים שהורשעו בגרימת מוות ברשלנות נהנים מגישה סלחנית של בית המשפט? ובכלל, האם החמרת הענישה בנסיבות אלו תגרור ירידה בתדירות תאונות הדרכים?

      ראשית כל, הסברה כי שופטי ישראל מקלים באופן קטגורי עם נאשמים שהורשעו בגרימת מוות ברשלנות היא שגויה. עד לפני כחמש שנים, נהוג היה כי בגין הרשעה של גרימת מוות ברשלנות, לרוב אין מטילים על הנאשם עונש של מאסר בפועל, אלא הוטל מאסר לנשיאה בעבודות שירות. רק במקרים חמורים במיוחד הוטל מאסר בפועל, בהתאם למיקום נסיבות התאונה, "על הציר", של חוסר תשומת לב רגעי לבין תאונה שאיננה קלה או רגעית, אלא גבוהה ומתמשכת. כיום, לאור פסיקת בית המשפט העליון, הנוהג השתנה ויותר מורשעים בגרימת מוות ברשלנות נשלחים למאסר בפועל.

      תולים את הנאשם בכיכר העיר

      אולם עיקר הדיון הציבורי נסוב סביב קלות העונש. האם זה ראוי כי נהג שנטל חיים, אף שלא במתכוון, ירצה עונש של מאסר בפועל למשך שנה אחת? לכאורה, אין כל הבדל בין גרימת מוות ברשלנות לבין גרימת מוות בהריגה - סוף פסוק עבור המנוח ותחילתה של דרך מייסרת עבור קרוביו. דבר לא מנחם ואף הטעם החמוץ והמובן של נקמה בדמות שליחתו למאסר ארוך - לא תהפוך את הגלגל או תסיט אותו לעבר אחר.

      ויש לזכור, כי אל מול הרצון לספק את תאוות הקהל "לתליית הנאשם בכיכר העיר", והצורך להמשיך ולהטמיע בציבור את ההכרח לנהוג בזהירות ולהרתיע מפני נהיגה רשלנית, עומדת אמת מספרית וחד משמעית, עליה לא חלק כל מחקר מדעי ממקור מכובד: החמרת ענישה בנסיבות של גרימת מוות ברשלנות מעולם לא גררה הפחתה בהישנות העבירות, לא בישראל ולא בכל מדינה אחרת שאימצה תפיסה מוטעית זו.

      הסיבה לכך היא כי מעצם טיבה של העבירה, היא לא נגרמת מתוך כוונה זדון, אלא בטעות מצערת שנעשתה בהיסח הדעת, באופן בלתי נשלט. על כן, אף אם עונשו החמור של אדם יהדהד בראשך, אין הדבר ימנע את התרחשות התאונה הבאה, שייתכן שלצערך אתה תהיה מעורב בה. כל שנדרש הוא שבריר שניה של עקצוץ בראש, הפניית המבט בשל אובייקט בצד הדרך, על מנת שתורשע בגרימת מוות ברשלנות. לא נהגת שיכור, או חצית קו הפרדה רצוף וגרמת לתאונה חזיתית, ואף לא לחצת על דוושת הגז בפראות, אלא מצאת את עצמך פתאום באמצע היום, בדרכך לאסוף את הילדה מהגן, מלוהק בעל כורחך כשחקן ראשי במחזה טראגי.

      עבודות שירות מועילות יותר ממאסר

      מלחמת החורמה בנגע תאונות הדרכים הינה הכרחית אולם לא ניתן להקריב על המזבח נהגים בלא עבר תעבורתי פלילי, שחטאו בשוגג, כמו גם את משפחותיהם, שנידונו לכליה פיננסית ולעיתים גם נידוי חברתי. וכל זאת, כאשר ברור כי במקרה זה, ידה של הסטטיסטיקה תצא על העליונה.

      הנחת היסוד כאמור היא שאין קשר ישיר בין חומרת הענישה המוטלת על נהג שהורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לבין הפחתת הישנות המקרים, ועל כן, גם בהקשר זה, פעלה לשכת עורכי הדין לפני מספר שנים על מנת לקדם הצעת חוק, על פיה יתאפשר להטיל על נאשם ביצוע של עבודות שירות, כאשר נגזר עליו מאסר של למעלה מחצי שנה. הצעת החוק סוכלה, גם בשל דעת הקהל אשר לא השכילה להבין את התועלת המשמעותית שיכולה לצמוח מביצוע עבודות שירות. הרצון האנושי לשלוח מורשע לפרק זמן ארוך מאחורי סורג ובריח, דחק החוצה כל שיקול אחר, וחבל על כך. החברה יכולה להפיק תועלת מעבודות השירות, ובכך למעשה להציל משפחות רבות, ובכלל זה גם את משפחתו של הנהג.

      דבר לא ישיב לחיים את ההרוג, אולם אל מול עקרון קדושת החיים, יש לשקול גם את אופן גרימת התאונה, הסבל הרב שנגרם למשפחת הפוגע בשוגג ואת התועלת הישירה ועקיפה שתפיק החברה מהחמרת הענישה בנסיבות אלו. מלחמה יש לנהל בחוכמה והאויב שיש לפגוע בו הוא המנטליות של רבים ממשתמשי הדרך אשר נוטלים סיכונים ונוהגים ברשלנות פושעת, ולא נהגים שגרמו בשוגג לתאונת דרכים. האויב המר הוא אף התשתית הרעועה של חלק בלתי מבוטל מכבישי ישראל, כזו שמקפחת את חייהם של 2 רוכבי דו"ג, אולם איש מהאחראים לא משלם על כך בחירותו.

      הכותב הוא עו"ד, מומחה לדיני תעבורה

      עוד מאמרים משפטיים בוואלה! רכב

      "לייק" אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל