סכנות רבות בתשתית אורבות לרוכבים

כלי דו-גלגלי פגיעים ורגישים יותר לתנאי הסביבה, זאת הסיבה מדוע התשתית שאמורה להגן עליהם, לעתים פוגעת בהם יותר מכל. כל הסכנות במקום אחד

קובי ליאני

תשתית כבישי ישראל היא הזירה בה אנו נעים מדי יום - מכוניות, משאיות, אופנועים ואף רכבות. לכל אחד מגורמי התחבורה האלה ישנם צרכים ברורים מהדרך בה הם נעים, אך מעבר לאותו אספלט סלול, ישנם גורמי תשתית נוספים שאמורים לשפר את השימוש שלנו בדרך, להקל עליו ולהגן במקרה של טעות נהיגה או תאונה. תשתית הבטיחות שמסביב לכלי הרכב אמורה להיות סלחנית כלפי הרכב הפוגע בהן, שכן לא היינו רוצים להיענש במוות בגלל כל טעות שאנו מבצעים על הכביש. לא הינו רוצים ליפול לתהום בגלל שטעינו במהירות הכניסה לסיבוב, לא היינו רוצים להחליק ללא שליטה בכביש מהיר רק כי ירד גשם. מובן מאליו, נכון? לא, ממש לא כאשר אתם רוכבים על דו-גלגלי.

במשך 64 שנות קיום המדינה, מתכנני הדרכים והבטיחות שבהם לא שילבו בעבודתם התייחסות גם אל כלי הרכב הדו-גלגליים בישראל. 120 אלף כלים כאלה נעים על כבישי הארץ, אך כולם עושים זאת בסכנה של ממש, לא רק בגלל היותם חשופים, לא רק בגלל תרבות הנהיגה הלקויה בישראל, אלא גם משום שתשתית הבטיחות שאמורה להגן עליהם במקרה שבו כמו כל אדם, גם הם ביצעו טעות, אינה עושה זאת וחמור מכך.

אופנוענים הנם משתמשים בדרך, לגיטימיים אולי רק בעיניי עצמם, אם לשפוט לפי כמות התגובות המרושעות שבסוף כל כתבה בנושאים שכאלה, אבל בכל זאת הם עדיין לגיטימיים - לפחות עד שיוציאו את האופנועים מחוץ לחוק. אפוקליפסה. אבל נעזוב את זה רגע, כי אנחנו עדיין לא שם והרוכבים עדיין לגיטימיים, וזכותם לדרוש שיגנו עליהם כפועל יוצא של תכנון תשתית שאמורה להכיל את התנועה שעושה שימוש בתשתית הזו. ממש כמו שמצפים מהורים לילדים להשתמש בפקקי הגנה לשקעי החשמל. לשם כך, קיבצנו את כל סיכוני התשתית שעומדים בפני רוכבים, יותר מאשר נהגי כלי רכב, אשר מצריכים התייחסות ראויה.

עוד בוואלה!

ליום הולדת, צפייה במשחק או הרמת כוסית: המארז שכולם יעופו עליו

לכתבה המלאה
מחאת הרוכבים בנתיבי איילון (צילום: קובי ליאני)

איכות סלילת הכביש

בניגוד למכונית אשר לה לפחות 4 נקודות מגע עם הכביש, אופנוע מעצם היותו נע על שני גלגלים, רגיש מאוד למצע עליו הוא חולף. כאשר שטח המגע עם הכביש מסתכם בשתי נקודות שגודלן לא גדול משל מטבע חצי שקל, האופנוע רגיש מאוד לסלילה לא איכותית במקרה הטוב, או לסלילה רעועה במקרה הרע ובייחוד למעבר חד בין שתיהן, על אחת כמה וכמה אם על הכביש מפוזרים גרגרי חצץ, אבק או אף כתם שמן ומים. ניסיוננו מלמד שגם איכות הסלילה של כבישים חדשים בישראל שונה מאוד מהמקובל במערב אירופה (ראו תמונות), כך שעל פי התחושה לפחות, רמת האחיזה בישראל נמוכה משמעותית.

אולם גם לתכנונו הבסיסי של הכביש יש השפעה עצומה על בטיחות הרכובים עליו לדוגמה, שיפועי הכביש. שיפועים אלה נועדים מחד ליצור ניקוז יעיל של מי הגשם מהכביש (שלוליות מסכנות מאוד גם למכוניות וגם לאופנועים) ומאידך, להעלות את יציבות כלי הרכב בסיבובים, כאשר שיפוע הכביש חיובי (נוטה אל פנים הסיבוב). אולם שיפוע כביש שאינו נכון, כמו שיפוע שלילי בסיבובים (נטייה אל חלקו החיצוני של הסיבוב) עלול לגרום לירידה משמעותית ביציבות האופנוע בסיבוב ולפגוע קשות ביכולת הצמיגים ליצר אחיזה, גם במהירות חוקית לכאורה בקטע הדרך.

לכך יש גם להוסיף סיבובים אשר משנים את רדיוס הפניה בהם במהלך הפניה, במקום לשמור עליו, כפי שקורה למשל במחלף קיסריה בעליה אל כביש 2 (כביש החוף) מכיוון מזרח לכיוון דרום. שינוי רדיוס הפניה במכונית יצריך מהנהג המכונית רק להוסיף היגוי פנימה אל הסיבוב, אך את רוכב האופנוע הוא יאלץ להגביר את הטיית האופנוע לתוך הפניה ולסכן את אחיזת הכביש הנמוכה ממילא במקומות אלה.

בישראל, כאשר רמת האחיזה בכבישים יורדת או כאשר אלה מתמלאים בבורות (סכנה גדולה בפני עצמה לרוכבים בשל היכולת של הבור לזעזע את האופנוע), נעשה להם חידוש על ידי קרצוף השכבה העליונה של האספלט. אולם, עד להנחת שכבה חדשה, הכביש נותר מקורצף ומחורץ בגסות למשך ימים ארוכים ואף יותר מכך. חריצים אלה מזעזעים את האופנוע ובקלות עלולים לגרום לרוכב לאבד שליטה לחלוטין על האופנוע.

חול, אבנים וחצץ על הכביש הנם קטלניים עבור רוכבים (צילום: ירון אדרי)

תאורה וחשיכה

חלק לא קטן של כבישים בישראל כבר מוארים לכל אורכם בצורה טובה, אולם כבישים רבים עדיין נותרים חשוכים לגמרי (כמו כביש 6 למשל) כאשר גם נהגי המכוניות וגם רוכבי האופנועים נאלצים להסתמך בהם רק על אמצעי התאורה המותקנים ברכב. אך בניגוד למכונית שנעזרת לרוב בשני פנסים רבי עצמה או יותר בחזית ולעתים אף בתאורת קסנון מתקדמת, כלי דו-גלגלי מציעים פנס יחיד מלפנים ולרוב גם חלש משמעותית ביכולת התאורה שלו, עם אלומת אור יעילה פחות בשל כך. הדבר כמובן מקשה על רכיבה בטוחה בכבישים חשוכים מאוד, נוסף על היות הרוכבים חשופים ורגישים יותר לסנוור מרכב הבא מולם. זוכרים כמה זה מציק כשהרכב ממול נוסע עם אורות דרך (גבוהים) ושוכח לעמעם אותם? באופנוע זה מציק שבעתיים.

בנושא התאורה נכנסים גם שאר אביזרי סימון בכביש שנועדו להתוות עבורנו את הדרך לדוגמה עיני החתול. אביזרים אלה מסייעים לנו לראות את המשך הדרך, על ידי החזרת נקודת אור מפנסי החזית שלנו. אולם, עצם התקנת עיני חתול אלה כשהם בולטים מהכביש כ-2 ועד 3 סנטימטרים, מעמידים סכנה בפני הרוכבים. הם עלולים להקפיץ אל גלגלי האופנוע וגרום לניתוק מגע ואחיזה עם הכביש. בסיבוב זה מסוכן מאוד, בטח כשלעתים אלה נשתלו באספלט ברישול או כשהם לא נשלפו ממקומם בשול ובקו ההפרדה לאחר שינוי תוואי הכביש (אז פתאום הם מופיעים באמצע הנתיב).

גדרות בטיחות נועדו למכוניות, לא לאופנועים

מעקות הבטיחות עלו שוב לכותרות לאחר התאונה הטראגית שארעה ביום שבת האחרון בה נהרגו אביקם וליאת גור, לאחר שהחליקו עם האופנוע עליו רכבו ופגעו בעמודי מעקה הבטיחות. הסיבה לכך היא אחת - מעקות הבטיחות לא נועדו להגן על גוף רוכבים שאיבדו שליטה על אופנועם. אלה בנויים ממקטעי W המונחים אופקית על עמודי פלדה H ואלה גורמים לפגיעות קטלניות לפוגעים בהם.

בעיית מעקות הבטיחות מוכרת מסביב לעולם ובישראל, כמו בשאר מדינות העולם הנאור, החליטו לקבל את התקינה האירופית המחייבת שימוש בכיסוי מגן בחלקו התחתי של מעקה בטיחות שמונע פגיעה של גוף הרוכב בעמודי המעקה. בישראל ישנם שני יבואנים רשמיים לאמצעי מיגון אלה, אך השימוש בפועל בהם על אלפי מעקות הבטיחות בישראל רק החל.

מעקה בטיחות מודרני שכזה כמובן שלא יכול למנוע את התאונה, אבל ביכולתו לצמצם במאוד נזקים במקרה שבו כבר קרתה תאונה. הוספת פס המיגון (secondary rail) לא פוגמת ביכולת המעקה לספוג את אנרגיית המכונית, אבל הוא כן עשוי להציל לא מעט חיי רוכבים שאיבדו שליטה על אופנועים בסיבוב או אף בקטע כביש ישר. בחישוב כלכלי גס, כשעלות הרוג בתאונת דרכים עומד על כ-5 מיליון שקלים למדינה, בסכום זה ניתן לקבוע כמעט 20 קילומטרים של מעקה בטיחות מודרני המגן על רוכבים (כ-260 שקל למטר).

מעקה בטיחות (צילום: ShutterStock)

רמזורים שמתעלמים מרוכבים

בישראל פועלים עשרות רמזורים אקטיביים אשר בעזרת חיישנים מסוגלים להעניק עדיפות בתנועה לכלי רכב בענף אחד של הצומת לעומת האחרים. חיישנים אלה ניזונים מכבלי מתכת השתולים בכביש שכאשר רכב עומד מעליהם, הוא יוצר הפרעה אלקטרומגנטית וכך למעשה "יודעת" המערכת לתת אור ירוק לכביש זה.

אולם, רגישות המערכת כוילה כך שהיא אינה מסוגלת לחוש באופנועים. בניגוד למכוניות שבהן ישנן מאות קילוגרמים של ברזל (האחראי ליצירת ההפרעה האלקטרומגנטית), אופנועים לרוב שוקלים עשרות קילוגרמים בלבד ואינם מצוידים בחלקי מתכת רבים. כך קורה שאופנוע העומד לבדו בצומת לרוב לא יקבל אור ירוק לנסיעה. המערכת פשוט לא "מודעת" לקיומו שם. במקרה שכזה, לרוכבים אין אפשרויות רבות - להמתין זמן ממושך בצומת עד להגעה של מכונית (יש בכך סכנה רבה במיוחד בשעות החשיכה - האופנוע קטן וקל שלא להבחין בו ובכך גם להתנגש בו), או לדחוף ידנית את האופנוע על מעבר החציה כהולך רגל במטרה לחצות את הצומת, אולם גם בכך ישנה בעיה שכן לא כל הצמתים מצוידים בלחצני הולכי רגל וגם שם עלול הרוכב שלא לקבל אור ירוק.

צביעת הכבישים חלקה מאוד

גם בנושא זה טיפלנו בעבר וגם הוא עלה לכותרות פעמים רבות, אך לא זכה לשינוי המדיניות של הגורמים האחראיים - משרד התחבורה, הרשויות המקומיות וגם החברה הלאומית לדרכים (מע"צ). הצבע שמשמש לסימון הכבישים הנו צבע טמבור פשוט וזול, שעל אף היותו עשוי על בסיס מים, הנו שמנוני מאוד. צבע זה ממלא את חריצי הכביש, סותם אותם ויוצר שכבה חדשה חלקה מאוד, שנעשית חלקה עוד הרבה יותר (רמת חיכוך הזהה לקרח) במגע הראשון עם מים.

הדבר לא רק מסוכן מאוד לכלים דו-גלגליים אלא גם להולכי רגל ואף למכוניות - המשטח החלק גורם להולכי רגל ממש להחליק וליפול מהם, הוא מאריך את מרחק הבלימה של המכונית (להזכירכם, 70 אחוזים מהולכי הרגל נדרסים על ידי מכוניות בקרבת מעברי חציה) והוא פשוט מפיל אופנועים. בגוש דן מדי חורף נפגעים עשרות אופנועים בשל סימוני כבישים מחליקים אלה (לא רק במעברי חציה, אלא גם בפסי עצירה ובסימני הפרדה), אך איש לא מוכל לעבור למוצרים בטוחים יותר לשימוש.

לפני שנים אחדות, ערך הטכניון בדיקה מקיפה לארבעה סוגי סימוני כבישים עבור משרד התחבורה למש חודשים ארוכים והוכיח את הנכתב לעיל. שוב חוסכים כסף על הבטיחות שלנו? לא בהכרח. צבע הטמבור נמצא כזול לרכישה ישירה, אך השחיקה הרבה שלו והצורך לחדש אותו מדי חודשים ספורים, משווים את עלות זו לזו של צבעים טרמופלסטיים שהוכחו כבעלי מקדם חיכוך גבוה בהרבה. זאת עוד לפני שהוכנסה למשוואה עלות הנזק הרפואי והפיצוי שניתן לרוכבים שנפגעו בשל הצבע המחליק.

מעבר חציה עם סימון צבע מחליק (צילום: קובי ליאני)

שילוט והכוונה

ניתן היה לשער שבמדינה קטנה כישראל, איש לא יזדקק למכשירי ניווט, אך בפועל לא כך הדבר ולו רק משום ששלטי ההכוונה בכבישים "יעילים" כל כך. בלא מעט כבישים ומחלפים (מחלף גן רווה החדש הוא דוגמה הטובה לדוגמה הרעה לכך) השילוט מבלבל וכל כך לא ברור, שמקומות אלה הופכים למועדים לפורענות של ממש.

בין אם רוכבים או נוהגים, וודאי נתקלתם כבר לא פעם בנהג רכב מבולבל שכזה הנוסע לפניכם, שלא החליט אם עליו לפנות שמאלה, להיצמד לימין או להמשיך ישר כדי להגיע למחוז חפצו ואז, במטרים האחרונים הוא מגלה שהפניה ימינה היא הדרך הנכונה - מצב מסוכן ביותר כאשר הוא נמצא בנתיב השמאלי בכלל ואתם מימינו - שוב, במכונית או חמור מכך, באופנוע.

שוליים ותעלות

הערת שוליים אחת הייתה סיבה מספיק טובה כדי לעשות סרט באורך מלא (ודי מוצלח למען האמת), אבל אף נהג או רוכב לא רוצה לגמור בתור פיסול סביבתי לצד כבישי ישראל. בכבישים רבים מדי בארץ הוזנח הטיפול בשולי הדרך, עד כדי כך שאלה הולכים למלכודת מות של ממש כבור נהגים ורוכבים כאחד. בכבישים רבים ישנם שוליים גבוהים מאוד, כתוצאה של ריבוד הכביש מחדש, ללא התייחסות לשוליים, כך שישנה מדרגה גדולה מאוד בסוף האספלט. מדרגה זו מסוגלת למשוך אליה בחוזקה צמיג שהגיע אליה ומשם התוצאות ברורות.

במקרים אחרים, שולי הדרך צרים מאוד (לא מאפשרים עצירה בטוחה של רכב תקול למשל), לא סלולים (עשויים כורכר שיוצא הבדל אחיזה חמור בין הצמיגים שעליו לבין אלה שעל הכביש - אחת הסיבות העיקריות להתהפכות כלי רכב ולסטייה חדה לעבר התנועה הנגדית בבלימה) ורבים מהם מסתיימים בתעלה עמוקה. תעלה שעלולה לגרום בקלות להתהפכות כל מכונית, שלא לומר אופנוע ובזו גם לא מעט מוצאים סלעים, פחים, ברזלים ושאר חפצים לא ידידותיים.

שוליים בכביש (צילום: ShutterStock)

התשתית אם כן, מסוכנת לכולם

תשתית הבטיחות בישראל אינה ידידותית מספיק והיא זו שאחראית למקרי מות רבים בכבישים. נהגי מכוניות, משאיות או רוכבי אופנועים, כולם עלולים לסבול באופן כזה או אחר מתשתית שלא תוכננה להגן עליהם במקרה של תאונה והרוכבים רגישים לכך ביותר - כך זה ברור מסביב לעולם וצריך להיות גם בישראל. על משרד התחבורה, העומד בראש הנושא בישראל לתת מענה ראוי לכך, שכן דבר לא נעשה עד היום למען רוכבי האופנועים שבכבישים. לא ניתן עוד להתעלם מצרכי כל האוכלוסיות הנעות על הכביש כשהדבר גובה חיי אדם, גם אם מדובר באדם אחד או באבדן חיים סדרתי. גם ההצהרות הנבובות על הצורך לאסור נסיעת דו-גלגלי בישראל מיותרות.

אביקם גור היה רוכב מיומן וממוגן. מה זה אומר? לא הרבה, רק שגם למיומנים ביותר זה יכול לקרות, באשמתם או שלא וכלל לא משנה העובדה אם האדם היה על גבי אופנוע ספורט או במכונית מכל סוג שהוא. גם נהגי מכוניות נהרגים במאות מדי שנה על הכבישים, מקצוענים ככל שיהיו. בשנת 1998 צנח מסוקו של תת-אלוף שמוליק אלדר אל תוך המים מול חופי נתניה, בזמן ששימש כמפקד בסיס פלמחים. קוראים לזה תאונה, ותאונות קורות גם לטובים ביותר.

בינתיים, כל מה שנשאר לנו כדי להצליח גם לחזור הביתה זה להכניס את כל הנתונים שהוזכרו לתוך משוואה אחת שתוצאתה הרצון להישאר בחיים. שימרו על עצמכם, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורכם.

*תודתנו לכפיר לוין מ'פרוריידינג' שסייע בהכנת הכתבה

דעה: מעקות הבטיחות רוצחים רוכבי אופנועים

מדוע מתעכב יישום תקן גדרות בטיחות מודרניים?

"לייק" אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל

צילום: קובי ליאני (צילום: קובי ליאני)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully