מסביב לעולם על אופנוע: מקסיקו

למעבר למכסיקו יש הקדמה די ארוכה לאורך דרום ארה"ב – יותר ויותר אנשים מדברים ספרדית מסביב או אנגלית מתובלת בספרדית. עתונים וטלויזיה בשתי השפות, שלטים בשתי השפות מתחילים להופיע בחנויות ובתי עסק עד אשר בלארדו, עיר המעבר למכסיקו מדברים יותר ספרדית מאנגלית ויש רוב לאוכלוסיה הלטינית על פני יוצאי השורשים האנגלו סקסיים.

השכמתי קום לכבוד המעבר לאמריקה הלטינית, למכסיקו השכנה. הגעתי לגבול בשעה מוקדמת, חציתי את הגשר מעל ל"נהר הגדול", ה Rio Grande. לפתע מצאתי עצמי ללא ביקורת גבולות או צלילי חותמות …. בתוך מכסיקו, בתוך רחובות העיר השכנה – נואבו לארדו. זכרתי כי יעצו לי שלא אעיז להיכנס למכסיקו ללא אישור לאופנוע אותו מוציאים במשרדי המכס הנמצאים מרחק מה מהגשר אחרת אני מסתכן בהחרמה מיידית ללא שאלות מיותרות. חיפוש קצר ומצאתי את המקום. תור לא היה כי השעה היתה כאמור, מוקדמת עדיין. הניירת לקחה לי כשעה וחצי ואחר תשלום של 448$ יצאתי משם עם האישור בכיסי. אצטרך לא לשכוח לפדות 400$ בחזרה מאחר ושימשו כפיקדון כנגד מכירת האופנוע למאן דהו במכסיקו. כל מדינה וסידוריה.

יצאתי לדרך חדשה ולעולם שונה לחלוטין, כביש באיכות נמוכה, בוץ, שילוט דהוי ולא ברור אבל יצאתי ומהר מאוד התרגלתי למציאות החדשה והשונה. עברתי מחסום משטרתי או צבאי, קשה להבדיל, ואחריו היגעתי למה שעוד אפגוש לא מעט על כבישים האלה. שערי אגרה – (Quota). אלו השערים שבהם גובים דמי מעבר. מה גובים?? שודדים ממש. כל כמה עשרות ק"מ שער כזה והפזוס עפים מהכיס. כל שני שערים כאלה – עלות של מיכל דלק בערך. שוד רישמי מטעם הממשלה ובעלי ההון לאור היום. כביש 6 שלנו הוא כמעט בחינם לעומת מה ששילמתי במכסיקו. עוד האמנתי כי אם משלמים מקבלים כביש באיכות אז זהו שלא, או לא תמיד, יותר נכון. פען כביש נפלא ופעם כביש מחורר כגבינה שוייצרית העובר בין פרות לקקטוסים ודוכני כפר. על מה התשלום? לא ברור.

השאלה האחרונה הזו עוד תחזור על עצמה לאורך הדרך והבטיחו לי יודעי דבר כי כל מרכז אמריקה לא שונה מהק"מ הראשון במכסיקו. לאחר התשלום דמי המעבר עצרתי לקפה ראשון ובאחת ראיתי את ההבדל בין הלטינו הדרומי לאנגלו סקסו ה'צפוני'. נכנסתי לקפה קטן 'נטול שאיפות'. מקרר קטן, מיחם של מים, כמה שקיות בוטנים, מיכלי שתיה תוססת על המדפים ומאחורי הקופה ז'ולייטה שחומת העור עם חיוך של מיליון דולר מגישה לי מיכל פלסטיק קטן בצרוף שקית עם סוכר, כפית פלסטיק ומלבין – "תכין לעצמך" היא אומרת, או כך בערך אני מנחש את מילותיה. הפשטות הזו של המקום והחיוך של ה'סניורה' קנו אותי באותו הרגע. הבנתי כי אני בתרבות אחרת, מחויכת יותר, פשוטה הרבה יותר והתחושה התחזקה ככל שהעמקתי לרכב דרומה. עצרתי ליד אותו מוכר בננות וחשקתי באחת, הוא התעקש למכור לי את כל האשכול וכבר תלה אותו על הרשת האדומה העוטפת את הארגז האחורי שלי כדי להראות לי שבכל זאת יש לי מקום באופנוע והכל בחיוך ובשימחה. אפשר שלא לאכול עוד בננה?

אט אט התכסה האזור שבו רכבתי בקקטוסים הניצבים לגבהים של מטרים, כל אחד מהם נוטה לכיוון אחר והם ניראים כמו קבוצות של ענקים הנמצאים בויכוח קולני אחד עם השני עם נפנופי ידיים לכל עבר, נפלא.

בלי שארגיש טיפסתי וטיפסתי וכאשר היצצתי במד הגובה שלי ראיתי כי אני כבר בגובה של 2,000 מ' לאחר שיצאתי מהגבול בגובה של 400 מ'. לאורך הכביש פרות הקשורות בחבל המגיע בדיוק לשפת הכביש. מה קורה לתנועה כאשר החבל הבלוי הזה נקרע? התגלגלתי דרומה משער אגרה אחד למשנהו עוד כ- 1000 ק"מ עד לפאתי מכסיקו סיטי ושם חיכה לי קותי, גם הוא רוכב על BMW אדוונצ'ר צהוב ומדוגם. כבר מילדותו רוכב קותי על דו"ג וכך היכרתיו בגיבעתיים, מסתובב על "הונדה חצי" בשכונת ילדותי.

קותי הוביל אותי, כלומר הוא מאחורי ומכוון אותי באוזניה שבקסדתי לאן לפנות בתוך התנועה הכבדה של המטרופולין בן ה 24 מיליון תושבים. תענוג לשמוע 'עיברית צברית' באוזן תוך כדי רכיבה לאחר 5 חודשי שקט. לא עברו יותר מכמה דקות וזוג לובשי מדים על אופנוע סימן לנו לעצור בצד. היה לקותי ברור ש"זה ייגמר בכסף". "אסור לכם לרכב על כביש מהיר", כך אמרו. ניסיון לטיעון קטן כי האיסור חל רק על 'קטני מנוע' נענה ב"מה אתה בא ללמד אותי מה החוק?". "1200 פסו כל אופנוע" – "לא" – "או קיי אעשה לכם הנחה: 1200 סה"כ", טוב קח 500 ולא יותר", לא לקח? בטח שלקח, קימט השטר, תחב אותו לכיס ונפרדנו בלחיצות ידיים וחיוכים "רק תמחוק את התמונה שצילמת" פקד עלי. "סי סינור" עניתי. "קיבלת הדגמה חיה איך פותרים בעיה עם משטרה כאן במרכז אמריקה" אמר לי קותי. "פותרים את הבעיה במקום, עם השוטרים שעצרו אותך ולא מתווכחים כי בתחנת המשטרה זה רק יעלה יותר. הם לא אוכפים חוק אלא רק רוצים עוד מעט הכנסה מהצד" זו כל התורה על רגל אחת.

טיפסנו לעבר ביתו של קותי הנמצא בגובה של כמעט 2,700 מ' מעל ענן הערפיח הרובץ מעל מרכז העיר הענקית. כבר בדרך ניתקלתי בעוד תופעה שהבטיחו לי כי היא לטינית לגמרי, כלומר רק מדרום לארה"ב כל עוד מדברים ספרדית ופורטוגזית – הטופס (פ' מודגשת) (Topes) הלא הן אותם 'באמפים' או הגבהות בכביש לצורך הפחתת המהירות כי "אחרת אף אחד לא יאט מהירותו בשטח בנוי או מאוכלס" הסביר לי קותי. הבעיה היא כי חלקם מסומן באופן ראוי וחלקם לא אצליח למצוא גם אם אגשש בידי אבל כולם ללא יוצא מן הכלל יכולים "להעיף" אותך מהמושב בנפרד מהאופנוע שגם הוא "ימריא" אם הגעת לאותה 'חומה', אין לי כינוי אחר למכשול הזה, במהירות גבוהה מדי.

ביתו של קותי נמצא בתוך שכונה סגורה ומסוגרת – "הגבעות הירוקות", מאחורי שער וחומה. שכונה שאליה המכסיקנים שבאים לעבוד בבתי האדונים מציגים תעודות כדי להזדהות, כמעט כמו היחסים בארץ ביננו לבין בני דודינו וכאן הם כולם בני אותו העם ובני אותה זהות.

מי שאינו גר בשכונה המפוארת, אין לו מה לחפש שם. ניצלתי את ההזדמנות של ביקור בכרך גדול לטיפול באופנוע לאחר כמעט 16,000 ק"מ מאז הטיפול הקודם בקנדה. הגעתי בהמלצת קותי ויחד איתו למוסך "מונשן" בעיר ושם פגשנו את הקטור. מכונאי של בימרים ואחרים שנים רבות. הקטור חיכה עד שהמנוע התקרר לגמרי ואז ניגש לאחר החלפת שמנים ופילטר לכיוון השסתומים אותו הוא עשה במשך זמן לא קצר. חיבר את האופנוע למחשב, החליף שמן מצמד ושמני בלמים, שטף אותו בעצמו וכל מה שנמצא הוא מנורת אור חניה שרופה.

פלא או אולי לא. אגב, בדרך לשטיפה הניע הקטור את האופנוע ולאחר ששילב ב"ראשון" והאופנוע החל כבר לנוע טיפס עליו בקפיצה כאילו היה אופניים, לא אשכח את ה"תרגיל" הזה הרבה זמן. יצאתי משם עם אופנוע כמו חדש. האיש הזה הוא אכן אמן. אין לי מילה אחרת לתאר אותו. הטיפול כולו עלה מחיר מצחיק ואיש תוגמל אישית באופן הולם – ככה זה עובד במכסיקו ועובד היטב. בדרך חזרה עברנו בשכונה יהודית גדולה המתכוננת לתפילת ה"תשליך", זאת ניתן היה להבין לפי התנועה ברחובות של חובשי הכיפות וכמות השוטרים הניצבים במקום כדי לאבטח את התנועה והתפילה.

הפקקים בסיומו של היום היו כמעט אין סופיים, בלי לראות את זה קשה להאמין. עשרות ק"מ של פקק הזוחל באיטיות נוראית והמנוע מתחמם עד אשר ביום נוסף שחזרנו בפקק כזה נאלצנו לעצור לשעה וחצי בבית קפה כדי לקרר מעט מנועים ולתת לתנועה להתחיל להידלל כדי שנוכל לזוז ולא רק לעמוד.

סיירנו מעט במרכז העיר היותר עתיק, בסוקאלו – הלא היא הכיכר הראשית הגדולה, כמוה רבות בערים נוספות במכסיקו, שם ממוקמים הכנסיה הגדולה ובנייני שלטון. לא רחוק משם התיאטרון הלאומי של מכסיקו זהוב הכיפה, מולו עשיתי טיפול 10,000 למגפי הרכיבה שלי, מגיע להם. העיר עצמה היא עיר גדולה, צפופה, מלאה בכוחות שיטור ותנועה אנושית כבדה. כלי רכב בהתאם לכרך ענק וכך גם הזיהום המשחיר את קירות הבניינים. עיר גדולה, צפופה, מפויחת ועמוסה.

לאחר יומיים עמוסים בפקקים ומשימות לביצוע ירדנו, קותי ואני, לאקפולקו יחד עם חיימי, בן למשפחה ישראלית שהגיעה למכסיקו לפני שהוא נולד. הדרך גלשה מגובה 2,700 מ' עד לפני הים, אל העיר בת 2 מיליון תושבים שקנתה את פרסומה כמקום קייט ונופש לשועים ורוזנים כמו ג'ון וז'קלין קנדי, אליזבת טיילור, אלביס פרסלי ועוד. אקפולקו היא עיר דייגים ונמל קטן ומוגן בתוך מפרץ עגול ויפה נוף. בעברה שמשה כנמל לסחורות מעבר לאוקיינוס השקט לכיוון מזרח אסיה והיום היא עיר תיירות בעיקר, עיר לא מרשימה, בלשון עדינה, במראה האורבני שלה אך יפה בנוף הימי שלה.

יופי המפרץ הווה תמריץ חזק מאוד לכרישי הנדל"ן לבנות ממש על קו המים מבלי להשאיר פיסת חוף עבור טיילת כמו שיש למופת ולדוגמה בריו דה ז'נירו בברזיל, בתל אביב, בבאקו על שפת הים הכספי, בוונקובר בקנדה ובערים רבות מאוד בעולם. נדמה לי מבלי לערוך מחקר אקדמי מעמיק כי אקפולקו היא יוצא מן הכלל לרעה בעניין זה של חוף פתוח לפעילות נופש וספורט לציבור.

לפני עדיין המסע למרכז אמריקה, לימוד הספרדית, המשך לדרום הלטיני והמאתגר עד לחודש דצמבר או ינואר 2013 ומשם מי יודע? בדרך הארוכה שוב צפונה עד לחוף המיזרחי של צפון אמריקה או לחילופין טיסה ישירה מדרום אמריקה לאירופה שעדיין ישנה את שנת החורף שלה וממש לא מתאימה לרכיבת אופנוע לפחות עד לחודש מאי.

לכל הדיווחים של דורון
עוד חדשות דו גלגלי בוואלה! רכב