בעולם על אופנוע: חוויות באמריקה המרכזית

יצאתי מטיקאל דרומה בבוקר סגריר לאורך אותם 200 ק"מ שרכבתי אתמול כדי להגיע למעבר הגבול לעבר הונדורס. קיים מעבר גבול קרוב יותר אך לא ברור היה לי מה מצבו. האם אפשר שם להזדכות על האישור לאופנוע ועל פי המפות, לפחות, הגישה אליו מעט בעייתית משני צידי הגבול וכרוכה ברכיבה בדרכי עפר שמצבן לא ידוע. עצרתי בעיירה הקרובה למעבר הגבול - Zacapa מאחר וקבעתי לעצמי כלל כי אני חוצה גבולות במחצית הראשונה של היום ולא אחר הצהריים. הטעמים לכך הם של זמן מרווח יותר לאחר החציה להתרחק המאזור הספר של הגבול אשר בדרך כלל נעדר הוא תשתיות ראויות ללינה. טעם נוסף הוא הסיכןי למזג אויר גשום במחצית השניה של היום - מה שעושה את המעבר לעוד יותר מסורבל ולחוץ. כל מעבר גבול כזה מצריך זמן לביצוע התהליך בשני הצדדים והרבה סבלנות.

עוד נחזור למעבר...

כאמור, עצרתי באותה עיר גבול בצד של גוואטמלה. יצאתי כהרגלי לשיטוט בכיכר המרכזית של העיר. זהו המרחב הציבורי העיקרי של העיר ובו בצל מיבני הכנסיה והעיריה מתרחשת עיקר פעילות ההמון. נגנים, דוכני אוכל, זוגות אוהבים, נואמי "הייד פארק", שוטרים וכמובן גם מצחצחי הנעליים. עצרתי על יד דוכן שמאחוריו השתרך תור א-לה-"הסביח של עובד" בגיבעתיים והתכבדתי גם אני במנה שכולם לקחו - בשר חתוך בתוך לחמניה עם הרבה חמוצים ומשם המשכתי לדוכן שמשך תשומת ליבי כבר קודם לכן.

העגלה הקטנה נושאת את המילה Granizadas. על העגלה מכונה קטנה לגריסת קרח אשר נמזג לתוך כוס יחד עם פירות או לימון, חלב מתוק, סוג של פטל והרי לכם מעדן קר ומתוק, יותר מגלידה וכמובן עולה מחצית. יש בי נטיה לטעום יותר ויותר מהמאכלים המקומיים למרות השמרנות הטבועה בי. בדרך כלל אני מלקק שפתיים מהתוצאות.

פנינתי למלון ועצרתי בבר סמוך להרים בקבוק בירה לכבוד סיום תקופה יפה של 3 שבועות בגוואטמלה. כמו שהתיישבתי עם הבירה ביד קפצה למושב על ידי 'סניוריטה' צעירה, עם בטן הריונית קלה ופשוט "התחילה" איתי. מכיוון שיכולת השיחה שלי מוגבלת משהו עברה הצ'יקיטה מהר מאוד לשפת הידיים.

הבנתי מייד עם מה ועם מי יש לי עסק אך היא היתה זריזה ממני ולפני שברחתי מהמקום כבר נעלמו לי מהכיס כמה שטרות של קטצאלים, נזק ששוויו כ 40 דולר. כפרה, אבל חייכתי לעצמי ולמדתי את השיעור.

בבוקר השכם יצאתי בכביש מפותל בתוך נוף הררי וירוק, כ-70 ק"מ, לעבר מעבר הגבול עם הונדורס. הוזהרתי על יד אחרים, ביניהם יוני בן שלום מהמעבר הזה. יצאתי די בקלות מהצד הגוואטמלי לא לפני שפקידת ההגירה הגוואטמלית מזהירה אותי בעצמה מהמעבר להונדורס. "תשמור על הציוד שלך" אל תיתן כסף בלי קבלה" ועוד. אך כבר שם, עוד לפני שיצאתי מגווטמאלה, נדבק אלי מישהו וגם ליווה אותי בריכבו לעבר הכניסה להונדורס, מרחק של כמה מאות מטרים. עצרנו ברחבה על יד כמה ביתנים עלובים למראה, מייד הוצב שומר, מטעם עצמו, על יד האופנוע.

החתמתי דרכון עבור 3 דולר ועברתי למוכסת במדים כאשר ה"איש" שלי מלווה אותי ומסייע פה ושם. לאחר שמילאה ה'סניורה' כמה טפסים אמרה משהו למלווה שלי והוא פונה אלי ואומר: "100 דולר". מייד עניתי לו - "יותר מ 40 לא משלם". עוד דיבור מהיר ביניהם והוא אומר "בסדר", פשוט כך.

אבל קבלה, כפי שדרשתי, תהיה מוכנה רק בעוד כמה שעות כי "הבנק סגור כרגע..". זוהי המדינה ואלו נציגיה הרישמיים. בושה וחרפה. עמד על ידי תייר מצרפת ואמר לי "דווקא הצלחת, אני שילמתי 80..." עוד הזהיר אותי הבחור הצעיר והנחמד מפני הבורות בכבישים. "אני כבר הרסתי שני ג'נטים" אמר לי. הלכתי יחד עם המאכר שלי לחנות סמוכה לצלם מיסמכים - כמעט 20 עמודי צילום. עוד תשלום - כולם צריכים להתפרנס... בשעה טובה יצאתי מהמקום ה'רע' הזה אל הדרך.

היופי של הנוף השכיח ממני די במהרה את ארוע הכניסה וכך רכבתי במשך שעתיים בדרך יפיפיה אך רצופת בורות ענק תוך שאני מתפתל ביניהם שלא כמו כלי הרכב הקטנים והמשאיות שנאלצות לנפול אל תוך הבורות לפחות עם גלגל אחד. הדרכים נוראיות ממש. במקומות מסוימים מפולות של עפר מוטטו נתיב שלם וכולם נדחקים לנתיב שנותר כאשר התהום שנוצרה בין ליל מסומנת לכל היותר בכמה אבנים או חביות קטנות, עוד סיבה טובה שלא לשקול, אף לא לרגע, רכיבת לילה כאן. הגעתי לעיירה נחמדה ביותר - סנטה תרזה. סיור של אחר הצהריים לכיכר, כמו תמיד. טעימות מקומיות, צילומים והסתיים היום.

למחרת בבוקר שמתי פעמי לעבר טגוסיגאלפה, בירת הונדורס, "טגוס" בלשון המקומית. כ-50 ק"מ לפני הבירה הכביש הפך, סוף סוף, לכביש איכותי, דו מסלולי בסטנדרט מתקדם ונעים.

ניכנסתי לעיבורה של העיר שנראית מאוד עלובה וענייה. גדרות תיל על גגות הבתים מעידים על רמת ביטחון רכוש נמוכה ביותר, גם בבנינים אשר סובבים את הכיכר המרכזית. הכיכר עצמה מלוכלכת באופן חריג ביותר, עלובת מראה וניכר שאיש לא רואה במקום הזה בית. היה די מוזר להבחין כי אין דוכני אוכל מקומי בכיכר או ברחובות הסמוכים ולעומת זאת רשתות המזון המהיר האמריקאיות, כולן, מיוצגות כאן בכבוד. בפתח כל סניף כזה שומרים מזוינים. גם בפתחי הקונדיטוריות ניצבים אותם לובשי מדים חמושים. מן הסתם אלו עובדי חברות אבטחה שנראה כאילו הן הדבר הכי משגשג בהונדורס. התחושה שקיבלתי כאן היא של "מקום רע", אין לתושבים ולרשויות כבוד, לא לעצמם ולא לבירתם. החלטתי ל'הרים רגליים' מכאן.

למחרת בבוקר שמתי פעמי לעבר הגבול עם ניקרגוואה. בשעת צהריים היגעתי ליציאה מהונדורס, התעלמתי, לאור הלקחים מאתמול, מכל המאכרים שנצמדו מייד אלי, נעצרתי על יד בעל עגלת גלידה והצבעתי עליו מול כל המאכרים והשומרים להשכיר - "הוא ישמור". הוא כמובן קיבל עליו התפקיד בשימחה, מכר לי ארטיק וקיבל סיגריה לאחר כל הסידורים ושנינו המשכנו לדרכנו מרוצים.

עברתי בעצמי מחלון לחלון, סידרתי ניירות המעבר והתקדמתי לעבר הצד הניקרגוואי. גם שם סידרתי בעצמי את הכניסה לאחר שרכשתי ביטוח חובה והופתעתי מהתהליך המהיר והפשוט יחסית. מייד במעבר מרגישים בהבדל. הגעתי למקום פחות לחוץ, פתות מתוח ויותר מחויך.

יצאתי לדרך למדינה חדשה והכבישים ניפלאים - ללא בורות או "טומולוס", האנשים מחייכים, שולי הדרך נקיים והכל רגוע יותר. רק הנוף נשאר יפה וירוק כמו תמיד - יער טיבעי סבוך וירוק ובתוכו פזורים שיחי בננות באלפים. הדרך החלה להשתפל במתינות עיקבית לעבר האוקיינוס וכך עד לעיר גרנדה (Granada) שם נכנסתי להוסטל בשם "הקוף המזוקן" (The Bearded Monkey).

דחפתי את האופנוע אל תוך החצר הפנימית של ההוסטל והתמקמתי. מכיוון שהיגעתי בשעת חושך יצאתי למחרת עם הזריחה לסיור ברחובותיה המאוד קולוניאליים של העיר. השתדלתי לא להעיר כמה "דרי רחוב" "מכוסים" בקרטונים.

עברתי מכנסיה לכנסיה, כולן יפות ומיוחדות בדרכן. מאחת מהן בקעה שירה נעימה לאוזן של תפילת יום א'. עצרתי בכיכר לארוחת בוקר מקומית של מאכל הנקרא "ביגורון". סניורה עבת בשר הקימה דוכן קטן בצל אחד מעצי המנגו שבכיכר והיא מכינה מנות כאלו על בסיס "פירה" של תפו"א מתובל בבשר מטוגן ועל זה פזורים ירקות חמצמצים. טעים ומיוחד. ארזתי עצמי ויצאתי מגרנדה. עוד לפני היציאה, בקרבת בית הקברות המקומי, חלפתי על פני שיירה של הולכי רגל שקטה ועצובה. בראשה הלך בחור צעיר עם ארון קטנטנן. עצוב.

הדרך לכיוון קוסטה ריקה חולפת על פני מיצר יבשתי צר בין האוקינוס השקט לאגם ניקרגוואה גדול הממדים. רוחות חזקות ביותר נושבות במקום הזה רוב שעות היממה ואכן מספר גדול מאוד של טורבינות רוח ניצבות במקום הזה ומייצרות חשמל זול ונקי. המראה שלהן על רקע הרי הגעש הנימצאים בכל מרכז אמריקה וגם כאן בניקרגוואה הוא מראה שיש בו "הרבה אנרגיה". לאחר כשעה רכיבה מגרנדה עצרתי בדוכן פרי, כמהו פזורים אלפים בכל מרכז אמריקה. כיבדתי עצמי בבננה גדולה וניפרדתי מהגברת בדוכן תוך שאני מרעיף בפניה מחמאות על מדינתה, היא כבר תעביר מחמאותי לנשיא ניקרגוואה, אני בטוח בכך. שהיתי כאן יום אחד בלבד אך ההתרשמות שלי מהמקום היא שיש כאן בעל בית, יש מישהו שמנהל את העניינים במדינה הזו וכי ל'ניקוס' יש כבוד לביתם.

אולי זו אבחנה רדודה משהו אבל זו היתה תחושתי. במשך שנים היה לי דימוי אחר על ניקרגוואה מאחר ושמה נכרך בהיסטוריה לא רחוקה, שנות ה-80 של המאה הקודמת של מורדים ומתנגדים (קונטראס, ממשלה סאנדיניסטית ומעורבות אמריקאית סמויה שנחשפה לאחר זמן). דימוי טוב או רע של מקום נוצר במשך זמן קצר בדרך כלל אך כדי לעקור דימויים שליליים דרושה חוויה מתקנת ראויה. כזו אכן היתה לי כאן.

לכל הדיווחים של דורון קדמיאל