בעולם על אופנוע: קוסטה ריקה

במעבר הגבול לקוסטה ריקה חזרה על עצמה תופעת המאכרים, אני לא שומע ולא רואה. רק שואל איפה ביקורת דרכונים ואיפה המכס. התרגיל כבר ידוע וחוזר על עצמו אז מדוע שאזדקק לעזרה כלשהי. חותמת קטנה כאן ועוד אחת שם. תשלום קטנטנן ליציאה ואני בצד של קוסטה ריקה. כאן הכל כבר אחרת. ה'טיקוס' מדברים איתך אנגלית, הכל משולט ומוסבר בארשת פנים נעימה. תהליך מעט ארוך בזמן אך מאוד מסודר. גם כאן ביטוח חובה, בלי זה אין 'פרמיסו'.

כל השאר סודר די בקלות ויצאתי לדרך. עצרתי בעיר הקרובה ליבריה (Liberia) לשנת לילה והבנתי מייד כי קוסטה ריקה היא ה'צפונית' שבמדינות מרכז אמריקה על אף מיקומה הדרומי יחסית. הכל כאן יותר מערבי, יותר אמריקאי וגם הרבה יותר יקר מהשכנות היותר צפוניות. הדרכים באיכות פחותה מאלו של ניקרגוואה אך משולטות וברורות. תחושת הביטחון האישי הרבה יותר טובה כאן. ניתן לשלם בכרטיסי אשראי כמעט בכל מקום והנוף, אפילו הנוף יפה עוד יותר. לא מפליא כי ניכרת כאן פעילות נדל"נית אינטנסיבית על פי כמות השלטים והמספר הרב של סוכנויות תיווך בכל מקום. אפילו את העשב בצידי הדרכים קוצרים במשורים מכניים ולא עוד במאצ'טות כמו אצל השכנות מצפון.

מכיוון שיותר מכל רציתי להנות מהנוף והטבע של קוסטה ריקה שמתי פעמי בבוקר לעבר החוף הראשון המצוי בחצי האי ניקויה, חוף סאמארה (Samara Playa) מפרץ טיבעי המושך אליו גולשים מתחילים ללימוד רזי הגלישה. מצאתי ביקתה על החוף, בצל דיקלי הקוקוס הפזורים כאן באלפים, במרחק 30 פסיעות מהים ומרגע זה רחש הגלים הקטנים הנישברים אל החוף ליווה אותי לכל מקום.

עזבתי את סאמארה עם בוקר וטיפסתי בדרך העטופה בירוק של יער הגשם ושל מטעי הבננות והמנגו ועליתי מחצי האי לעבר ה'יבשת'. היגעתי בשעת אח"צ לעיר אלאנחוואלה (Alanjuela), העיר השניה בגודלה בקוסטה ריקה. לכאן היגעתי כדי לטפס ברכיבה למחרת לעבר הר הגעש פואס (Poas) רק למחרת מאחר שבדרך כלל הבקרים בהירים ונקיים ואחרית היום מעוננת לפחות ולעיתים גם גשומה. זו היתה התוכנית.

בבוקר העפתי מבט לשמים והבנתי כי תוכנית לחוד ולאלוהים יש תוכניות אחרות. השמיים נראו מעוננים מדי. בכל זאת יצאתי לכיוון ההר וטיפסתי די מהר מגובה של 1,000 מ' לגובה של 2,000 אך הענן שתוכו רכבתי נעשה יותר ויותר רטוב. החלטתי שאני ממתין קצת עם קפה או שניים. לאחר כשלוש שעות של המתנה החלטתי לתת צ'אנס למזג האויר והמשכתי לגובה של 2,500 מ' תוך שאני חולף על פני קטעי דרך נקיים יותר מענן, התיקווה נעורה בי. כבר בשער השמורה של הר הגעש הזהירה אותי הקופאית כי לא ניתן לראות דבר.

ראיתי שאחרים מגיעים, משלמים 10$ לאדם וניכנסים. אני לא? כמובן שכן, שילמתי, עליתי לחניה והלכתי עוד כ 400 מ' על לתצפית היושבת ממש מעל ללוע הפעיל שאך לפני יומיים התפרץ עם זרמי לבה. הבטתי למטה וחוץ מעלי הענק הגדלים בגובה הזה לא ראיתי, כמובן, דבר. רק הריח הגופריתי החזק הסגיר מה חבוי בתוך הענן הסמיך. החמצה, אך לאחר מזג אויר ניפלא במשך יותר מחודש אין לי על מה להתלונן.

מאוכזב, עצרתי לקפה טעים בלב אזור של מטעי הקפה הגדלים יחד עם שיחי בננה בתוכם בגבהים של 1,500 מ' והמשכתי לרכב תוך שאני חוצה את הכרך של סן חוזה, בירת המדינה, מבלי להתעכב. לאחר מעבר העיר החלה הדרך לטפס שוב אל תוך ענן סמיך ורטוב בגובה של 2,500 מ'. הרכיבה הפכה לחסרת טעם ואף מסוכנת מאחר והתפתלה ללא קץ והתנועה השתרכה אחרי שורת משאיות ארוכה.

ציר התנועה של ה"פאן אמריקנה" מהווה ציר תנועה כמעט יחיד החוצה את כל מרכז אמריקה מפנמה ועד ארה"ב והתנועה עליו צפופה ביותר, בעיקר בשל המספר הגדול של משאיות כבדות הנעות עליו ובשל העובדה כי הוא ציר הררי מפותל ורב מעלות ומורדות. לזכותו יש לזקוף את יפי הדרך והנופים משני צידיה. הרגשתי כי צריך לסיים את היום הזה ולקוות ליום חדש ובהיר לנצח, לפחות. עצרתי בפונדק דרכים המשמש גם כבר לצעירי הסביבה ולאחר ארוחת ערב טעימה למדי שקעתי בשינה עמוקה מכוסה ב 3 שמיכות מפאת הקור העז בגובה בו הייתי.

התעוררתי לבוקר צח ובהיר לנצח וחזרתי לציר המפותל של אתמול אך בשל שעת הבוקר המוקדמת התנועה היתה עדיין דלילה. הכביש טיפס על גובה של מעל 3300 מ' והחל להתנשא בפיתולים אין קץ מעל תיקרות העננים. הדבר המעניין היה לראות כי למרות הגובה הרב היער מתנשא לגובה הזה במלוא עוצמתו גם אם בגבהים של מעל ה 3,000 מ' העצים הפכו לנמוכים יותר, בעיקר אלונים.

החורש השתנה אך עדיין נשאר מאוד צפוף. זאת בהשוואה לאלפים ולהרי מרכז אסיה, שם מגובה של 2,000 מ' או לעיתים 2,500 מ' העצים נעלמים לחלוטין ונותרים המורדות החשופים לרוח, אולי עם צמחיה עשבונית קצרת נוף. בשיא הגובה' כ 100 מ' מתחת לפיסגתו של "הר המוות" (Cerro De La Muerte), שיאו של רכס הטאלאמאנסה המשתרע מצפון קוסטה ריקה ועד לתוך פנמה פגשתי בצד הדרך שתי משאיות שנהגיהן מעבירים אשכולות ענקיים של בננות ממשאית אחת לשניה. 'הוזמנתי' ל 2בננות טעימות והתחלתי לרדת במדרון הארוך לעבר היער סאן איסידרו ומשם הלאה למטה לעבר החוף.

מזג האויר הלך והתחמם ככל שירדתי – עובדה מטאורורלוגית ידועה לכל מי שמעט מתמצא בחומר. יצאתי מטמפ' של 11 מעלות קרות ויבשות והיגעתי, לאחר מספר לא רב של ק"מ, עד ל 32 מעלות לחות וחמות לאורך הים. בדרך חתכתי, כמו מטוס שמנמיך לנחיתה, את שכבת הענן המאוד רטוב וכאשר יצאתי מבסיסו קרוב לחוף החל הגשם הקבוע של אח"צ. המשכתי בגשם הטרופי החם עד לקוופס (Quepos) ומשם לעבר הפארק הלאומי של מנואל אנטוניו.

עצרתי לקפה ב Le Avion, בית קפה שנבנה בתוך ומסביב למטוס אמריקאי Fairchild C-123. המטוס נזנח ע"י האמריקאים בסן חוזה ב 1986 לאחר ש'אחיו לצמד', מטוס נוסף זהה לו הופל בדרכו לסייע ללוחמי הקונטראס כנגד המשטר הסנדיניסטי של ניקרגוואה. לאחר כמה שנים נרכש, פורק והובל לאחר כבוד למיקום הנפלא הנוכחי מעל למפרצים של פארק מנואל אנטוניו.

מכיוון שהגשם המשיך חיפשתי מקום קרוב ללינת הלילה ומצאתי כזה סמוך לשער הפארק הלאומי במקום. המחירים עדיין בשפל מאחר וה'עונה' כמו שאומרים עדיין לא החלה על אף שהיום הוא ה 1 לנובמבר ולגבי המקומיים זהו היום הראשון של הקיץ ושל העונה היבשה. עולם מוזר כי למעשה זוהי תחילתה של תקופת החורף אך הם מתעקשים לקרוא לעונה היבשה – קיץ. אומרים לי כאן כי החל מהיום הגשמים מפסיקים והתיירים מתחילים להגיע. ירדתי לחוף לאחר ההתמקמות כדי לחזות בשקיעה יפיפיה בינות לעננים רחוקים שעדיין המטירו גשם מעל לים.

בעודי נכנס אל תוך חליפת הרכיבה לקראת היום החדש חלף בי הרהור של חרטה על כך שאני סמוך כל כך לכניסה לפארק מנואל אנטוניו ולא אבקר בו. זמן יש לי למכביר אז מדוע למהר כאשר אני במדינה יפת הנוף הזו – קוסטה ריקה. הרצתי הסרט לאחור, יצאתי מהחליפה, חזרתי לסנדלים ומכנסיים קצרים, כובע, מצלמה ובקבוק מים וניכנסתי לפארק.

לא הסבתי ראשי לאחור פעם אחת במשך כל היום. פארק מדהים ביופיו. יער טרופי סבוך, עשיר בחי וצומח, עשיר בנופי ים של מיפרצים כחולי מים המוקפים בפרסות של חול מוזהב ודקלי קוקוס. מראות שיצאו מ'סרטי רובינזון קרוזו', רק שברים של ספינה טרופה וכמה שודדי ים היו חסרים להשלמת התפאורה.

הפארק עשיר בפרפרים, קופים, איגואנות, לטאות, נחשים, תנינים ואחרים. שוטטתי בשבילי הפארק במשך כ 5 שעות נפעם כל פעם מחדש מהמראות המשתנים מעיקול אחד למשנהו. אכן, בוקר נפלא תחת שמים כחולים. האנשים מהלכים בשבילי הפארק עם ראשים מתוחים כלפי מעלה כי עיקר הפעילות של בעלי החיים מתרחשת בצמרות העצים. אך מגיעה השעה 2 בצהריים והשמיים מתקדרים בשחור ואפור והגשם חוזר לרדת על היקום הירוק מסביב, אני כבר הייתי מחוץ לפארק. כך כל יום, למרות שהעונה היבשה החלה כאמור, אתמול.

במהלך הימים האחרונים שמעתי יותר ויותר את המשפט/ברכה/תשובה – Pura Vida – כאשר שאלתי מישהו מה פירוש צמד המילים הוא ענה לי פשוט כך: "הכל סבבה"… צחקתי וחשבתי שזהו המשפט הראשון שהם המקומיים לומדים מאיתנו הישראלים. בכל מיקרה אימצתי את ה"פורה וידה" שלהם והתחלתי להשתמש בו תכופות.

על פנמה, בדיווח הבא.

לכל הדיווחים של דורון קדמיאל