מסע חלומי: הכביש היפה בעולם

קחו עיר בינונית בפרובינציה מרוחקת. עכשיו היכנסו לאוטו וסעו 500 קילומטר עד לעיירת גבול. כעת, המשיכו עוד בערך 50 קילומטר לכפר הכי קרוב לגבול, ועכשיו סעו עוד 40 קילומטר בדרך עפר. ואז, פתאום, מופיע מולכם בית. עכשיו נשאלת השאלה: מי גר בבית הזה? ולמה הוא תקע אותו באמצע דרך עפר שמובילה למעבר גבול? ומה הוא עושה אם בדיוק נגמר לו החלב?

צ?ילה, היא מדינה צרה-צרה וארוכה-ארוכה. לידה, אפילו ישראל נראית כמו ריבוע שמן. היא נמתחת לאורך 4000 קילומטר בחוף המערבי של דרום אמריקה. רוב תושביה חיים בחלק הצפוני. הדרום, למעשה, לא היה חלק מצ?ילה עד לפני כ-150 שנה. פשוט, היה מאוד קשה להגיע אליו, מה שהשאיר אותו בשליטת שבט המפוצ?ה, מאחרוני האינדיאנים ששלטו באיזשהו חלק של דרום אמריקה.

דרום צ?ילה הוא ערבוב יפהפה של הרים, פיורדים ומפרצים. הניתוק הגיאוגרפי הזה התקיים למעשה עד לפני כ-15 שנה. אם רצית לבקר בדרום צ?ילה, הדרך היחידה להגיע היתה באמצעות ספינה, או דרך ארגנטינה השכנה ממזרח.

כל זה לא מצא חן בעיני אוגוסטו פינושה, הדיקטטור הידוע לשמצה ששלט בצ?ילה, והוא החליט לחבר את דרום המדינה למרכזה. 300 מיליון דולר, כ-15 שנה ולא מעט הרוגים מבין הפועלים אחרי זה הכביש המדובר נחנך - קארטרה אאוסטרל. 1,240 קילומטרים שנמתחים מאל צ?איטן, 4,200 תושבים, ועד המטרופולין וייה או'היגינס - 463 תושבים.

מדובר, על פי עדויות, בכביש היפה בעולם. אם כי לקרוא לדבר הזה כביש זה בערך כמו להכריז על המגרש השכונתי של בית הספר הקרוב למקום מגוריכם בתור איצטדיון. מכירים את הדרך בבסיס בו שירתתם שרק הטנקים עברו בה? זוכרים את שביל העפר שבו נסעתם פעם למסיבת טראנס במדבר? התבלבלתם פעם ונכנסתם עם האוטו לדרך משובשת, שבסוף התברר שהיא למעשה שביל הליכה של החברה להגנת הטבע? אז כזה.

לפעמים הוא ברוחב שתי מכוניות, לפעמים גם זה לא, אבל זה לא משנה - ממילא רוב הזמן תסעו בדרך הזו לבדכם. את המסע הזה עשינו עם פורד אקו ספורט דור קודם (גרסה חדשה שלו בדרך לארץ). רכב גבוה, פופולרי מאוד בדרום אמריקה, שההגדרה הקולעת ביותר בשבילו היא ?ג?יפ כוסיות?. רק אחרי שהוא חרש איתנו 3000 קילומטר, אנחנו יכולים להעיד - כוסית הוא לא.

נתחיל מהסוף: אין לנו דרך לדעת אם קארטרה אאוסטרל היא הדרך היפה בעולם, אבל זו ללא ספק הדרך היפה ביותר שבה אנחנו נסענו אי פעם. המושג ?להיות בתוך גלויה? מקבל משמעות חדשה לגמרי. הדבר הכי חשוב הוא שהכביש מתפתל פשוט בתוך הנוף. אין גדר, אין צמתים, אין אספלט. כמו ששביל נמלים אינו פוצע את הנוף שמסביבו, כך גם קארטרה אאוסטרל. אתה פשוט נוסע בתוך הטבע. אם יש ג?ונגל - אתה נוסע בתוך ג?ונגל, עם עלי ענק מסביב ומטריה של עצים מעליך. אם יש אגם - אתה קרוב לשפת האגם, מתפתל יחד עם הצוק שמתרומם ממנו.

ולא מדובר בסתם נוף. קארטרה אאוסטרל עובד דרך אגמים, מפלים, נהרות, הרים מושלגים או סתם יערות ירוקים. את אגם חנרל קררה (lago general carrera) למשל, הכביש מקיף כמעט לחלוטין, וכך יש לך הזדמנות לראות את הפסגות המושלגות משתקפות במים הצלולים כמעט מכל זווית אפשרית. מדי פעם יטריד הרכב את מנוחתן של פרות, שמסתובבות חופשי באחו כמו בפרסומת לקוטג?, ואם יתמזל מזלך ירוצו לידך סוסים, משחקים ביניהם וחופשיים כאילו איש לא שם עליהם מעולם אוכף. מדי פעם עצרנו להפסקת סנדוויצ?ים באחד הפיתולים, כשהתפאורה מסביב היא הדבר היפה ביותר שראינו בחיינו, בלי הגזמה.

וכל זאת, בלי להזכיר את הפנינות שבצד הדרך שדורשות מעט מאמץ. מיני-טרק של שעתיים הליכה, בעליה לא פשוטה אמנם, יביא אתכם לקרחון התלוי - קרחון שיושב בין שתי פסגות, מביט עליך ומגיר מפלים בהמוניהם. ?היעד המכושף? הוא עוד מיני-טרק בו הולכים בין עצים מהפנטים ביופיים עד לבריכה טבעית שנוצרת מקרחון שמציץ מלמעלה. אבל גם אם אין לכם כוח לצאת מהאוטו - זו כנראה הדרך היפה ביותר שראיתם מעודכם.

לנהיגה על קארטרה אאוסטרל יש שלושה כללי בסיס. הראשון: אם אין לכם רכב ארבע על ארבע, ברוב המקרים לא תעברו את ה-50 קמ?ש. פשוט, במהירות גבוהה מכך או שיישבר לכם הגב, או שיישבר לכם האוטו, מה שיבוא קודם. הכלל השני: לעולם אל תיסעו בחשיכה. אתם יודעים, שילוב של בורות, דרך לא מוארת וצוקים הוא לא מתכון לחיים ארוכים.

והכלל השלישי: אם אתה רואה תחנת דלק - עצור ותדלק. אין לדעת מתי תזכה לראות שוב את המחזה הזה המופלא הזה, והדבר האחרון שאתה רוצה הוא להיתקע באמצע שומקום בלי דלק. הנחמה היא שלפחות בקארטרה נמנע ממך הצורך לעמוד בתור חצי שעה, כפי שקורה בכל תחנת דלק בארגנטינה, גם במקום הנידח ביותר, בה נוסעים מצפון עד לקארטרה. תור, מסתבר, הוא סימן לציוויליזציה.

בגדול, רוב הזמן - אתם לבד. אם אתם רואים מכוניות בשעה, מצבכם טוב. אבל אחרי מספר ימים על הדרך הזו, אתם פוגשים מספיק כלי רכב כדי להבין את ההיררכיה. בראש שרשרת המזון, הכרישים של קארטרה אאוסטרל, הם רכבי הארבע על ארבע. הם יחלפו על פניך או יעקפו אותך במהירות שאתה רק יכול לחלום עליה, משאירים אותך באבק, באופן הכי מילולי שיש.

מייד אחריהם באים הג?יפים והמכוניות הגבוהות, כמו זו שלנו. אחריהם בסולם המכוניות הפרטיות הרגילות. ואחריהן - טרנטות וגרוטאות, שלפחות לגבי חלקן הייתם מרימים גבה גם אם היו נוסעות בסיני. את זו שבתמונה צילמנו כי, באמת, אין לנו שום דרך להבין איך האוטו הזה הגיע לשם. אם מישהו יגיד שהוא הוצנח לכאן במסוק - זה לגמרי יישמע הגיוני.

אבל לצד מכוניות יש על הכביש עוד שני אורחים. הראשונים הם הטרמפיסטים, מוצ?ילרוס עם מעט כסף ומלא זמן, שפשוט עומדים ומחכים למי שיביא אותם לנקודה הבאה. ולצידם, הפרח המוגן של הקארטרה: רוכבי האופניים. כן, יש מי שהחליט לעשות את דרך העפר, המפותלת, המשובשת, הארוכה הזו, באופניים. זה נותן קצת פרופורציות. בכל פעם שאתה מקלל את ענן האבק שהשאיר ארבע על ארבע שנסע מולך, אתה חושב מה עובר עכשיו על רוכב אופניים, ומבין שמצבך לא רע.

האדם הכי מעניין שפגשנו בטיול הוא דיוויד. הוא אירי שחי בשווייץ, וחוץ מהעבודה שלו, בתור תחביב, הוא מדריך של סיורי גורמה לאלפיון העליון. משהו שעולה 8000 דולר לאדם לשבוע. הוא מדריך כעשרה אנשים כל פעם, ומקבל טיפ של 10-15% במזומן. תבינו לבד מה מצבו. משום מה, הוא החליט לעשות את הקארטרה באופניים, ולישון באוהל. לגבי מזון - פה הוא מאוד בררן. או שהוא אוכל במסעדת כוכב מישלן ומעלה - או שהוא מבשל בעצמו. מעולם לא נתקלנו בשילוב כזה של נהנתנות וספרטניות באדם אחד.

כשסיימנו את רובו של הקארטרה אאוסטרל, עברנו לארגנטינה. מבט במפה הסביר לנו שיש לנו עוד 680 קילומטר עד היעד הבא - אל קלפאטה, בכביש המפורסם ?רוטה קווארנטה? (Ruta 40). החלטנו לוותר על אוטובוס ולהמשיך עם האוטו. אחרי החוויה של קארטרה אאוסטרל, 680 קילומטר ברוטה קווארנטה נשמע כמו משהו שרק טוב יכול לצאת ממנו.

קודם כל, כדאי לציין, שפטגוניה הארגנטינאית היא סוג של תמונת נגטיב של פטגוניה הצ?יליאנית. את ההרים, הפסגות, הנהרות והמפלים החליפה ערבה צחיחה, יפה, אבל כזו שחוזרת על עצמה כל הזמן. אבל ההפתעה שחיכתה לנו לא היתה הנוף, וגם לא חיות הבר שצצו לפתע פתאום, אלא השלט שחיכה לנו אחרי 100 קילומטר: Fin de Asfalto. או בעברית: סוף הכביש הסלול. אה?!

מעתה, לאורך מאות קילומטר, נסענו, או יותר נכון התגלגלנו, על משהו שלעומתו קארטרה אאוסטרל הוא מסלול פורמולה 1. המילה דרך אינה הולמת אותו, שלא לדבר על כביש. מדובר במשעול אבנים. חלקן בגודל קופסת סיגריות, חלקן בגודל קופסת נעליים, וחלקן בגודל מיטה זוגית.

ואם בקארטרה אתה די בודד - פה אתה באמת לבד. בוודאי אם אתה מחליט לסטות מהדרך לדרך צידית - צומת ענק במפה שהתגלתה כמפגש של שני שבילי סלעים - כדי לראות את מערת הידיים, בה יש ציורים בני 9500 שנה, מה שאומר שמישהו, בכל זאת, חי כאן. אבל עכשיו אתה לבד. הדבר היחיד שמארח לך חברה הוא להקות גוונאקו, סוג של לאמה, ובנות יענה מקומיות. אפילו קליטה סלולרית אין. אם יש לך פאנצ?ר, לנצח תהיה לך תמונה בראש כשתשמע את הביטוי "תקוע בשומקום".

בחלק מהזמן, משעולי אבנים נוספים מופיעים לידך, בלי אזכור במפה. הדבר היחיד שגורם לך להבין שאתה על שביל העפר הנכון הוא התמרורים, שחלקם שבו את לבנו בעודנו מיטלטלים במהירות 30 קמ?ש לבדנו בערבה. למשל: ?זהירות, עיקול חד לפניך?, או: איסור עקיפה. והכי טוב: מגבלת מהירות של 80 קמ?ש.

לכן, גם כשהישוב ?טרס לאגוס? על המפה מתגלה בפועל כאסופה של מספר בתים בלי כביש סלול, אתה שמח לראות אותו. וגם כשאתה מגיע לתחנת הדלק הראשונה שלאחר המדבר הזה, שבו לא נתקלת כמעט בנפש חיה, ועדיין צריך לעמוד בתור לתדלוק, אתה מרוצה. תור, כאמור, הוא סימן לציוויליזציה.

* גדי להב שימש בעבר כעורך הראשי של אתר וואלה!

לייק אחד ואתם בקהילה המוטורית הגדולה בישראל