פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הדרך הישראלית: מכונית נגד אופנוע ממטולה לאילת

      חוגגים עצמאות על הכביש ממטולה ועד אילת: אופנוע הונדה VFR1200F במרוץ נגד הונדה ג'אז. האם גם במציאות הצב ינצח את הארנב?

      באחד מערבי אמצע השבוע, רגע לפני שעת ההשכבה לישון, ניגשה אליי בתי הקטנה ובידה הסיפור ללילה זה - הצב והארנב. אין ילד שלא מכיר את המעשייה הזו (מתוך משלי איזופוס, 1919), אך מבלי להלאות אתכם בכל הפרטים הקטנים, נקצר ונספר שמדובר בהתערבות הזויה, על תחרות הזויה עוד יותר - מי ישיג בריצה מקצה היער אל קצהו השני. האם זה יהיה הצב האיטי והחכם או שמא הארנב המהיר והרברבן? ברור שהארנב, נכון? אז לא, שכן הבחורצ'יק עם האוזניים הארוכות והרגליים הקלות שנתקל בכמה קשיים שעיקרם האגו שלו עצמו, הפסיד בתחרות ליצור הכבד שסוחב את כל ביתו על גבו לכל מקום.

      בסוף הסיפור, מעט אחרי שבתי כבר הספיקה להירדם, לא יכולנו שלא לתהות מה ההיתכנות המציאותית של התחרות הזו. האם גם במציאות הצב יכול לנצח את הארנב? מאחר שלא באמת התכוונו לעורר את חמתם של חובבי החיות ולגרום לאלה לרוץ לאורכה של המדינה, המשלנו את עצמנו לחיות מוטוריות. ניר בן-טובים, שייקרא מעתה "הצב", ייעזר בהונדה ג'אז היברידית וחסכונית וקובי ליאני, "הארנב", יועמס על גבו של אופנוע הספורט תיור של הונדה - ה-VFR1200F הגדול והחזק והשניים, או הארבעה אם תרצו לראות זאת כך, יזנקו מהגדר הטובה במטולה ויסיימו באילת, 478 ק"מ אחר כך, כשהם עוברים אך ורק לאורכו של כביש 90 המפורסם.

      מי יגיע ראשון? האם יהיה זה האופנוע המהיר והחזק או שמה תהיה זו ההיברידית, שאמנם היא קטנה ואיטית, אך רק מלהריח דלק מסוגלת להגיע בניחותה לאילת? למקומות, היכון, גז!

      מטולה עד אילת, פרויקט כביש 90 (מערכת וואלה! NEWS , קובי ליאני, ניר בן-טובים)
      מטולה, ליד הגבול

      האסטרטגיה

      קובי: אין כאן שום ספק - אופנוע, בטח כזה עם 170 כ"ס ממנוע 1,200 סמ"ק, יהיה מהיר בהרבה ממכונית. כמעט מכל מכונית. אבל כמו שאומר הפתגם "אל יתהלל חוגר כמפתח", אין לשכוח שמהירות היא רק חלק קטן מהעניין, שכן במציאות התחבורתית הגדושה במצלמות מהירות ואכיפה דרקונית, ספק אם נצליח לרכוב במהירות חוקית פלוס מע"מ מבלי לגמור עם דוחות כואבים או בכלל לנצח. בהמשך לכך, משום שבניגוד למכונית, לא ניתן סתם כך לעלות על אופנוע שכזה ולרכוב, הסכמנו על "פור" של 15 דקות לטובת המכונית, שזהו הזמן שלוקח בממוצע לעטות את חליפת הרכיבה המסורבלת, לחבוש קסדה וכפפות ולזוז. את הזמן הזה אני אנסה להשלים בקטעים העירוניים שלפנינו (קריית שמונה, טבריה, יישובי עמק הירדן, הבקעה וכמובן שיירות המכוניות האיטיות בכביש הערבה), אך מנגד, כאשר ה-VFR הצמא זקוק לתדלוק כל 220 ק"מ לערך ואני להתרוקנות, מדובר כאן בתחרות צפופה וצמודה.

      ניר: צב או ארנב, זה לא באמת משנה. מי שיקבע כאן בסופו של המירוץ מי ינצח זה הכירופרקט. כי בניגוד לקובי - שרוכב על אופנוע כבד ורוכן בפיתולים בין מדבריות להרי הגולן המצהיבים לאיטם, להונדה ג'אז ההיברידית יש כבר יתרונות ברורים בקו ההתחלה: ארבעה גלגלים, מושבים מרווחים, מזגן ורדיו ואפילו מקום לשקיות עם כריכים וחטיפים. אבל אלו הם רק גרעין הדברים.

      במרחק שאנחנו נוסעים, כמעט 500 קילומטרים כן, אני די בטוח שהג'אז ההיברידית, עם 1,400 סמ"ק, 98 כ"ס ותיבה רציפה תעשה לי חיים מאוד מאוד קלים, בטח מול אופנוע ובטח בתדירות העצירות בתחנת הדלק כשהממוצע של היצרן נע סביבות 22 ק"מ לליטר. התחרות אולי תהיה צפופה כמו שקובי אומר, אבל רק אחד מאתנו עומד להזיע.

      מטולה עד אילת, פרויקט כביש 90 (מערכת וואלה! NEWS , קובי ליאני, ניר בן-טובים)

      זינוק!

      ניר כמתוכנן מזנק 15 דקות לפני שבסופן הוא מצלצל אלי ומודיע לי בחיוך מעצבן - "אני כבר בצומת חולתה". כל כך מהר? נלחצתי ומיד דרכתי את האופנוע המלא בדלק עד לפקק ופרצנו קדימה.

      הכבישים המפותלים היורדים ממטולה אל קריית שמונה ואף מעבר לה מספקים את החיוכים הראשונים ברכיבה - בדיוק מהסוג שההונדה החזק אוהב. הצמתים עוברים מהר וללא השתהות מיותרת הודות לגל ירוק ידידותי. אולם מעט אחרי צומת מחניים, שוטר תנועה שלא הצליח לעמוד בפיתוי של אדם הרוכב עם חליפת עור על אופנוע בעל לוחית "במבחן", כמו שור שמבחין בסדין אדום המתנופף לנגד עינו, דרש ממני לעצור בצד, למרות שלא ביצעתי שום עבירת תנועה.

      חקירות השוטר שהסתיימה ללא דוחות אודות החייזר הצבעוני הוסיפו לפער בינינו 15 דקות נוספות, והמצב נראה אבוד כבר עם ההתחלה. אולם למזלי עומסי התנועה בקרבת העיר טבריה, ביציאה ממנה וסביבות צומת צמח האטו את הג'אז וסמוך לשדה תרומות (דרומית לבית שאן) אני חולף על פני הג'אז וממשיך ברכיבה דרומה לעבר ים המלח. שם, בצומת לידו, 200 ק"מ מנקודת הזינוק אני אמור לתדלק ועד אז, להחזיק את השלפוחית שלא תתפוצץ כדי לא לאבד זמן מיותר לעצירה.

      ניר: הדרך ממטולה לכוון צומת כ"ח עברה מהר, יותר מהר ממה שאפשר לצפות מהונדה ג'אז ירקרקה עם אג'נדה סביבתית. הנתונים על הנייר לא מבטיחים נצורות, אבל המנוע ההיברידי של הג'אז בשילוב התיבה הרציפה - במיוחד במצב "ספורט", מאפשרים לנצל את מלוא אונו של מנוע הכלאיים בחזית בצורה משביעת רצון. היא מאיצה היטב מהמקום (0-100 ב-12 שניות), צוברת תאוצה לינארית ותאמינו או לא, מצליחה להעלות כמה חיוכים בפיתולים (אמנם לא מרגשים, אבל משעשעים בדרכם).

      משם, הלאה יורדים לכוון צומת צמח ואל בית שאן אל מול נופים קצת פחות מרתקים. קובי, מתאושש מהמפגש עם השוטר החשדן, נמצא כבר לפני בצומת לידו ביום המלח בתדלוק. אבל אנחנו מגיעים, צמודים צמודים אליו.

      מטולה עד אילת, פרויקט כביש 90 (מערכת וואלה! NEWS , קובי ליאני, ניר בן-טובים)
      בואכה המדבר

      ים המלח כהזנקה מחודשת

      קובי: אל צומת לידו הנמצאת בחלקו הצפוני של ים המלח אני מגיע בפער של 9 דקות מניר והג'ז, אבל נורית הדלק כבר דולקת מספר קילומטרים והשתן עוד רגע יוצא לי מהאוזניים. בנוסף לכך, חגב בגודל בת יענה התפוצץ לי על משקף הקסדה ואני בקושי מצליח לראות החוצה כבר כמה קילומטרים. לרוע המזל, בתחנת הדלק כבר נמצאות מכוניות שתופסות את המשאבות ועד שהמתדלק מתפנה ועד שאני מסיים להתפנות, ניר חולף על פנינו וממשיך דרומה בקצב אחיד.

      אני גומע בשני שלוקים את בקבוק המים הקטן שנמצא בפאוץ' שעל הגב יחד עם הארנק, נרתיק משקפי השמש, המצלמה וחטיף מקופלת בלבד. באופנוע זה אין תאי אחסון והמטען היחיד שאני יכול לשאת הוא רק מה שנכנס בפאוץ' זה. הג'ז מוסיפה להתרחק למשך מספר דקות בטרם אני מספיק למלא מחדש את מכל הדלק. קצת יותר מ-270 קילומטרים נמצאים בני לבין אילת, מה שאומר שבדרך עלי לעצור לתדלוק נוסף, כשהשאלה הגדולה היא - היכן? אבל תפעול חכם של המצערת שמוציא מהאופנוע הזה יכולת מדהימה לייצר עקיפות מאפשרים לי להשיג את הג'ז שתקועה בשיירת מטיילים עוד לפני מחסום צה"ל שלמרגלות מצוקי דרגות ולמעשה להשיג את הג'ז ב-24 דקות, כשאני נאלץ לעצור בתחנת הדלק שבצומת הערבה למנוחה והחזרת אנרגיה לגוף, שכן הישבן כבר מתחיל לשדר אותות מצוקה וגם מפרקי הידיים.

      ניר: חול המועד פסח זה לא הזמן האידאלי למירוץ מהסוג הזה (שמעת, אדון עורך?) ולראיה - צומת לידו הייתה עמוסה בכל עם ישראל על מנגליו, קבביו ושאריות החומוס מארוחת החג. קובי הגיע באיחור משהו והיה חייב לתדלק את ה-VRF ולרוקן את מימיו, ובשבילי זו הזדמנות פז לפתוח פער קטן בטרם הוא ילחץ על המצערת, יעקוף שיירות כלי רכב בשברירי שנייה וישאיר אותי באופק. וכך עשיתי; הג'אז, כבר עכשיו עם כמה מאות קילומטרים מאחוריה מתגלה לא רק כמכונית עם כוח זמין, אלא גם כנוחה, מאוד נוחה. המושבים, כנראה בין הטובים בקבוצת הסופר מיני תומכים בחלקי הגוף, וכך גם המתלים שלה שמרסנים את שברי האספלט. אלה פשוט מעניקים נסיעה נעימה ומשככת עם זווית גלגול מרוסנת. אלא שאז כאמור, פוגשים את בני ישראל על מטלטליהם מדרימים לאילת תוך כדי השתאות מהנוף. ואם זה לא מספיק, משאיות משא זוחלות ומאטות את המומנטום ויוצרות שרשרת מעייפת. עבור מכוניות חזקות, כמו הב.מ.וו 528 שעקפה אותן בחצי גיחה אין זו בעיה, אבל הג'אז משתרכת בטור ארוך עד לכניסה לסטריפ המלונות של ים המלח וגורמת לנו לקוצים בישבן.

      צומת הערבה כבר מעבר לפינה וקובי, שהספיק לצלצל אליי משם מתחיל להתלונן על תלאות המסע על גופו.

      כביש הערבה נוראי והזאב הכחול שאורב

      קובי: לאחר 20 דקות מדודות בלבד של מנוחה, אני מצלצל לניר לברר היכן הוא נמצא והוא כבר כאן מעבר לפינה, חולף על פני המלונות בים המלח. אין עוד זמן לבזבז ואני שוב עולה על האופנוע ושועט, במהירות החוקית דרומה. קטע כביש זה הוא הנבזיים ביותר מבחינת רמת האכיפה בו. 90 קמ"ש היא המהירות המותרת והמדכאת, בטח שעל גבי מפלצת כוח שכזו ולא כדאי לחרוג יתר על המידה ממנה, שכן אי אפשר לדעת מאיפה יצוץ הזאב, סליחה, השוטר עם אקדח הלייזר ביד או הניידת עם מכמונת הדבורה.

      בשמחה הייתי נעזר בניווט ה'וייז' וההתרעות שבו, אבל מאחר שבאופנוע זה אין שקע 12 וולט לטעינת הסלולארי, הוא יתרוקן תוך דקות ויצור מצב לא כדאי של חוסר יכולת לתקשר עם העולם - מסוכן במקרה חירום. במהירות שכזו, לא רק שאני מתקשה להגדיל את הפער מהג'ז באופן מספק לקראת התדלוק הנחוץ, אלא שגם אין מספיק רוח כדי לתמוך בפלג הגוף העליון ורוב העומס נופל על מפרקי הידיים שמתחילים לכאוב. גם הטמפרטורות שעולות מעל ל-30 מעלות מתחילות לבשל אותי בתוך החליפה ולהעיק. יאללה שתופיע כבר אילת באופק. בצומת חצבה, כשבני לבין העיר הדרומית ישנם 170 ק"מ שאותם ניתן לגמוא בקלות על מכל אחד, אני עוצר לתדלק ואז גם מגלה את משאבות התדלוק המרגיזות שמכריחות אותי להיכנס לחנות, לגהץ את האשראי, לשוב לאופנוע כדי לתדלק ואז שוב לחנות כדי להשלים את התשלום. איפשהו בין הריצות הלוך וחזור ניר עובר אותי פעם נוספת. זהו קרב צמוד. צמוד מדי.

      ניר: אחרי שמתיישרים עם כביש הערבה מתחילים להרגיש את אילת, בקטנה. השיירות עדיין ארוכות, נמתחות בלי סוף וגם קצת מסוכנות (במיוחד אתה, עם המרצדס מונית לשעבר והטלוויזיה על הגג) אבל זהו סוג של מקצה מהיר עד למחסום. קובי, בטח כבר עם חצי עמוד שדרה וצוואר שקיבל צורה של חציל, לא יכול לנצל כאן את האופנוע עד הקצה כי מכל הדלק שלו מזערי והוא נצלה תחת השמש. אני מרשה לעצמי לשמוח לאיד כי להבדיל, הג'אז לא סובלת משני אלה והיא ממשיכה הלאה ועוקפת את ה-VRF בדרך לקו הכניסה לאילת. בינתיים, אפשר להתרשם שצריכת הדלק של הג'אז אכן נעה בגזרת ה-20 ק"מ לליטר ורק תחת מאמץ היא פוזלת לכוון ה-18.

      מנגד, ובמסגרת נסיעת המבחן, בולטים בחסרונם בהונדה ג'אז הייבריד רכיבים מעשירים שפוגמים בחווית הנוחות, בהם שקע USB למשל או בלו-טות' מובנה. גם איכות הגימור לא הכי טובה שאפשר למצוא, אבל פתרונות האחסון של הג'אז לכאורה מפצים על כל המגרעות הקטנות הללו (מחזיקי כוסות לצד פתחי המיזוג, מרחבים שימושיים, שדה ראייה מצוין ועוד). עוד משהו? באסה שאין בקרת שיוט, בכל זאת מכונית בכמעט 120 אלף שקלים.

      מטולה עד אילת, פרויקט כביש 90 (מערכת וואלה! NEWS , קובי ליאני, ניר בן-טובים)

      עד קצה המדינה: כן יתהלל חוגר כמפתח?

      קובי: זה לא ייתכן שניר יהיה עוד זמן רב לפני. המצערת מוברגת עמוק לתחום הכוח, אני עוקף שורות של מכוניות ועדיין לא מבחין בו. לאן הוא נעלם? ואז, בצומת מנוחה שאחרי פארן, אני מבחין בו עומד בצד הדרך. הג'אז אולי יכולה להגיע לאילת ממטולה על מכל אחד בלבד, אבל ניר לא. גם הוא חייב להתרוקן. החיוך שלי בקסדה מתרחב ואני ממשיך דרומה בנחישות. מעט אחרי יוטבתה, גם אני עוצר להתרוקנות ושתיה בצדו של הכביש שהפך לדו-נתיבי. אני רגוע. הזמן לטובתי. גם אם ניר יעבור אותי (והוא אכן עבר שוב), מי לא מכיר את המחסום בכניסה לאילת? הוא לבטח יתקע שם. הפקק במחסום תוקע אכן אותו ועוד מאות כלי רכב וממשיך לעשות כן עד הכיכר המרכזית והמבורדקת של אילת. בשלב זה הגידים ביד שמאל כבר מפסיקים לעבוד וקשה לי להמשיך ולהפעיל את המצמד הקשיח, אבל למרות החום והצפיפות, אני מצליח להשתחל בין כלי הרכב והנהגים העצבניים ולהגיע אל נקודת הסיום - הסוף של מדינת ישראל בגבול עם מצרים. ניצחתי! לא סתם ניצחתי, לניר והג'אז דרושות 34 דקות נוספות כדי להגיע אליי.

      ניר: עשרות הקילומטרים האחרונים לפני אילת מולי ובתזמון מעולה, ממש בהזמנה, השיירות הארוכות פורשות לצידי הדרך כדי לאפשר לילדים ולהורים לקחת פסק זמן לפני הנופש המיוחל. אני משתדל לשמור על מהירות ממוצעת גבוהה כדי לא לתת לקובי להתרחק ממני והג'אז, לקראת רדת החשיכה, מרגישה הרבה יותר טוב ושועטת קדימה בקלילות.

      המרחק מתקצר, המהירות עולה והנה מתחיל הנתיב המרכזי (עם מעקה ההפרדה) שמתפקד כמעין סמן דרך מוחשי למוקד התיירות. אולם, כמה צפוי, הנה שוב הפקק במחסום הצבאי, ערימות על ערימות, וכולם כבר מתוחים ועצבניים, מתים להגיע למלונות, המקלחות ולארוחת הערב. יחד עם כולם, אני והג'אז ממתינים בקוצר רוח וכשעוברים את חיילי צה"ל שוב נותנים בגז. נו טוב, גם קובי היה צריך לעמוד במחסום, אמנם למעט זמן אך הוא בטח לא הרחיק משמעותית.

      אותה אופטימיות לצערי, החזיקה מעמד בדיוק 5 דקות עד לכניסה לעיר אילת כי בכיכרות שוב הכול נעמד ולעתים נבלם לעצירה מוחלטת וגרם לזינוק במפלס הנרווים. קובי, כמובן, חצה את קו הסיום לפני חצי שעה והמתין לי ליד גבול מצרים לתמונת הסיום. לפחות אני עומד לעשות אותה בעמידה עם גב זקוף ולא מכופף כמו בננה.

      צבים מהירים? רק באגדות

      כל כך רחוק, וכל כך קרוב. זו היא תמצית התחרות שלנו בין האופנוע לבין המכונית. כמעט 500 קילומטרים, 478 ליתר דיוק נגמאו תוך שש וחצי שעות שכוללות גם עצירות ותדלוקים ואם לומר את האמת, ציפינו לפער גדול יותר בין האופנוע לבין המכונית, לטובת האופנוע כמובן. על אחת כמה וכמה כאשר הפער בנקודת הסיום נבע בעיקר מעומסי התנועה בכניסה לעיר אילת ובמעבר דרך העיר טבריה.

      ההקפדה שלנו לרכוב ולנהוג סביב המהירות החוקית, בהתאם לכל חוקי התנועה וכמובן ללא סיכון אישי מיותר, יצרו דמיון רב באופן התנועה בין שני כלי הרכב, כאשר האופנוע משיג את היתרון רק בצמתים וביכולת להשתחרר בקלות משיירות איטיות בשל רכב ראשון שמזדחל. אולם לרעתו כמובן טווח רכיבה קצר יותר בין תדלוקים (הג'אז עשתה את הדרך על מכל דלק אחד), מה שמחייב עצירות תכופות יותר וזאת עוד לפני שהכנסנו בחשבון את הצורך של רוכב האופנוע לעצור למנוחות ושתייה, עצירות שנהג המכונית פחות סובל מהן.

      ועדיין, באופי אישי, למרות הפער הקטן והקושי הפיזי, אם תעמוד בפניי האפשרות לרכוב לאורכה של המדינה בשנית, לא אהסס לבחור באופנוע על פני מכונית לטובת המשימה. זה פשוט הרבה הרבה יותר כיף, גם אם פחות נוח ומפנק.

      מטולה עד אילת, פרויקט כביש 90 (מערכת וואלה! NEWS , קובי ליאני, ניר בן-טובים)
      מנצח אחד, עם זימון לעיסוי