השביתה ברכבת: גילה אדרעי לא אשמה

1. "המחלה המסתורית" שפקדה לכאורה את נהגי הקטר ברכבת ישראל, כמו גם החלטת הביניים שפרסם בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, רק מחזקים את יוזמת הממשלה לאסור שביתות בשירותים חיוניים - יוזמה שעלולה להביא למדרון חלקלק עד כדי פגיעה של ממש בעבודה המאורגנת ובמאזן הכוחות בין מעסיקים לעובדים.

לכאורה, ביה"ד לעבודה לא יכול לחייב עובד להתייצב לעבודה כל זמן שהוא מנפנף באישור מחלה. לכן, הוא הורה אמש על חזרה לעבודה, אלא במקרה של אישור מרופא. היום הוא כבר שכלל מעט את ההחלטה, וקבע כי רופא הרכבת הוא שיוסמך לאשר מחלה ולא רק הרופא מקופת החולים. אבל במקרה הזה לא מדובר בעובד בודד או בקבוצת עובדים קטנה, אלא ב-40 נהגים, לא פחות ולא יותר.

למה הדבר דומה? ל"שביתה בתחפושת", עליה כתבה בפסיקתה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, לפני כשנתיים, בעקבות ההתפטרות הקולקטיבית של הרופאים המתמחים.

אילו היה מדובר בהתפטרות אותנטית של בודדים, לא ניתן היה למנוע אותה, הסבירה אז ארד. אבל ההתפטרות ההיא הייתה התפטרות מחאה, ובעולם יחסי העבודה הקיבוציים אין מקום למחאות - אף שהימים היו ימי רוטשילד העליזים, עוד כשיאיר לפיד תכנן איך יום אחד ישרטט פצצה על לוח ויסביר שאסור עוד להעלות מסים.

ביחסי עבודה קיבוציים יש כללים, בלמים ואיזונים: אם אכן הנהלת הרכבת ביצעה שינויים חד-צדדיים המנוגדים לכאורה להסכמים ולנוהגים, העובדים רשאים להכריז על סכסוך עבודה ולהמתין 14 ימים עד שיפתחו בצעדים ארגוניים. גם אז, עליהם להודיע על כך לציבור ולפעול במידתיות. במקום זאת, הם בחרו ב"מסלול עוקף" - מסלול שכל מי ששוחר עבודה מאורגנת צריך להוקיע אותו.

בפני ביה"ד לעבודה עמדה כאן סוגיה מורכבת: הרי גם רופא מטעם הרכבת לא יכול לחייב נהג קטר שאמון על ביטחונם של אלפי נוסעים במשמרת להתייצב לעבודה כשהוא מתלונן על "כאב חד באזור הראש", או על "צלליות בעיניים".

הוא יכול להפנות אותו לבדיקת קרנית, לסיטי מוח, אבל הנהג החולה שלנו, גם אם הוא בריא כשור, יישאר בבית ויקבל את האישור כמו גדול. איך בכל זאת צריך לנהוג במקרה כזה של "מחלה מסתורית"?

ביה"ד יכול היה לדרוש מכל עובד שמתעקש כי הוא אכן חולה, בצד האישור הרפואי, לחתום על תצהיר שיוגש לביה"ד ובו הוא מתחייב כי אם יוכח שהוא אינו חולה כפי שטען, יובא להליך משמעתי עד כדי פיטורים. כך, כל אותם נהגים חולים שנצפו על פי טענת ההנהלה כשהם נופשים באילת או במשחק כדורגל, היו צריכים לספק הרבה מאוד הסברים.

נשיאו הראשון של בית הדין הארצי לעבודה, השופט צבי בר-ניב ז"ל, הסתייג מהאמרה הצרפתית "במלחמה כמו במלחמה", וכתב בפסק הדין שעסק במפעלי ים המלח: "ביחסי עבודה לא מדובר כלל במלחמה אלא במאבק מיוחד במינו, אך גם במלחמה יש כלים שאותם חייבים לשמור". בר-ניב הסתייג גם מהשימוש בפסוק מתוך ספר משלי "בתחבולות תעשה לך מלחמה", והטעים: "זאת רק עצה ולא מצווה, ועצה טוב לעתים לדחות... יחסי עבודה מחייבים תום לב בכל השלבים, גם במאבק".

אחת המסקנות של אותה "שביתה בתחפושת" שהונהגה לפני כשנתיים, הייתה שהיעדר מתן אפשרות לשביתה לגיטימית וניתוק של ארגון העובדים מהעובדים בשטח, עשויים להקצין עוד יותר את יחסי העבודה ולהביא את העובדים למסלולים עוקפים שאיש אינו חפץ בהם. מסתבר שמזה חודשים מתריעים נהגי הקטר על השינוי הצפוי בשעות העבודה, אולם ההסתדרות לא אישרה להם סכסוך עבודה - אף שהשינוי הזה אינו חלק מהסכם הרפורמה ולפיכך גם אינו מחייב שקט תעשייתי מצד העובדים.

כשמוסיפים על זה את העובדה שביה"ד הארצי לעבודה כפה על העובדים להיות מיוצגים על ידי ההסתדרות למרות טענתם כי רובם עברו לארגון המתחרה "כוח לעובדים", זה כבר פתח לכאוס.

גם התנהלותה של הנהלת הרכבת שממהרת כל פעם מחדש ליידע את התקשורת על התנהגות כזו או אחרת של העובדים, דבר ששום מעסיק פרטי לא היה מרשה לעצמו, והרי לכם יחסי עבודה קלוקלים ומקולקלים. אפילו גילה אדרעי, שומו שמיים, לא אשמה הפעם.