פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חוזרים לבית הספר: מנשקים ונוסעים

      הפקקים הסמוכים לבתי הספר מסכנים את בטיחות הילדים, מכבידים על התנועה, מזהמים את האוויר ומעלים את רמת העצבים. יש פתרון - מנשקים ונוסעים

      הכל החל בוקר אחד כשלקחתי את בנותי התאומות לבית הספר. השעה הייתה כמעט שמונה וצעדנו לנו בבטחה את המרחק הקטן מהבית לכיוון בית הספר. כמו תמיד עברנו את רחבת כיבוי האש של התחנה הוותיקה של גבעתיים ובעודי מדבר עם בת אחת, הבת השניה התעכבה מאחורינו. לפתע שמעתי מאחור רעש של רכב ובצורה אינסטינקטיבית הסתובבתי ומשכתי את ביתי השניה - דבר שהתברר שהציל אותה מפגיעה של אותו רכב ממהר.

      באופן לא מפתיע אולי, צפינו בג'יפ שחור וגדול שועט לרחבה הסמוכה לבית הספר על מנת להוריד ילדים, תוך ביצוע סיבוב פרסה מהיר ומסוכן, רק כדי לא לעמוד בפקקים התמידיים אשר שוררים ליד בתי הספר בשעות הבוקר. דבר שעלול להסתכם ב-30 דקות של ערפול חושים לכל ההורים.

      עצבים ועוד עצבים

      כולם ממהרים, כולם צופרים, כולם רוצים להגיע הכי קרוב לשער בית הספר, לעצור, (כי הרי הם כבר הגיעו), להוציא את התיק מתא המטען ולחלץ את הילד מחגורת הבטיחות, ואז ליטוף קל נשיקה על הלחי, מילת עידוד ומבט חטוף לבדוק שבאמת עבר את מעבר החציה ונכנס בשער בית הספר. הקלה. עכשיו אפשר לחזור להגה ולנסוע לעבודה רגוע ושליו וזה שמאחורי ישבור את הראש עכשיו בעצמו וגם כל אלה שאחריו.

      לא צריך להיות נביא גדול או מומחה לתורת הישראלים כדי להבין איזה לחץ, צפירות ופקקים פעולה אחת כזו אשר מוכפלת בעשרות ובמאות מכוניות עושה. שלא לדבר על זיהום אוויר נקודתי, תאונות וסביבה עוינת ורועשת באזור, כיוון שכולם רוצים להספיק להביא את ילדיהם בזמן או להגיע לעבודה.

      כך זה לא יכול להימשך

      חשבתי לעצמי שככה זה לא יכול להמשך, כל יום במשך 8 השנים הקרובות. חייב להימצא פתרון פשוט ונוח אשר יגרום לכך שההורים לא יעצרו באמצע הכביש, יורידו את ילדיהם ויגרמו לפקקי ענק בדרך לבית הספר תוך סיכון אחרים. נהגים אחרים אשר אינם מורידים ילדים וממהרים לעבודה, צופרים בפראות, מנסים לעקוף על מעבר החציה תוך סיכון הילדים שעוברים בו ותוהו ובבהו שורר בכל.

      יום אחד, בעודי קורא במגזין הגה (עליו השלום) נתקלתי בכתבה על עמותת "עיניים בדרכים" אשר שמה לה מטרה לפעול לצמצום מספר הנפגעים מקרב ילדי בתי הספר כתוצאה מתאונות דרכים וצמצום הפקקים בשעות הבוקר בצירים המרכזיים המובילים לבתי הספר. הרמתי טלפון והשגתי את מספרו של יחיאל מונטג, פנסיונר ומתנדב משטרה. התקשרתי והצגתי את עצמי וביקשתי שיפתור לנו את הבעיה בבית הספר. "מהיכן אתה?" שאל. אמרתי שאני צריך שבתוך מספר ימים נטפל בפקקים ליד בית ספר כצנלסון בגבעתיים. מיד שמעתי את החיוך מאחורי הטלפון נעלם. הוא כחכך בגרונו וציין בפני שמדובר באזור מאוד בעייתי ובעבר ניסה לקדם שם פתרון אך מדובר בקושי גדול.

      לא ויתרתי וביקשתי שיגיד לי מה אני צריך לעשות כדי שהעמותה תלווה אותנו. הוא ציין ואמר שקודם כל צריך הסכמה של בית הספר, ועד ההורים, ההורים עצמם, העיריה, מחלקת התנועה והבטיחות ועוד מספר גורמים כאלה ואחרים. רשימה מאוד קצרה ופשוטה. בטח. "אה", הוא הוסיף, "גם צריך שהעירייה תקצה לך מפרץ חניה של 18 מטר בצמוד לבית ספר, תצבע אותו, תתמרר אותו בשלט שאוסר לחנות שם בין 7 ל-8 בבוקר, ותעזור עם פקחים כל בוקר שיאתרו נהגים שלא הזיזו את רכבם".

      בלעתי את הרוק ושאלתי בציניות, אם יש עוד משהו. "כן, הוא הוסיף, אנחנו עמותה עניה, אין לנו כסף ואין תקציבים מהמוסדות הממשלתיים ולכן על כל הליווי, ההדרכה, העזרה, התמיכה והבקרה אנו גובים סכום של כמה אלפי שקלים מכל בית ספר לשנה. יש עיריות שמסבסדות את זה ויש בתי ספר שמשלמים ויש מקומות שההורים עצמם מממנים רק על מנת לשמור על הסדר ועל בטיחות ילדיהם". נשמתי נעתקה. אבל לא להרבה זמן, חברת יונדאי החליטה להרים את הכפפה ולממן את כל בתי ספר שישתתפו בפרויקט.

      פרויקט נשק וסע להורדה בטוחה של ילדים בבתי ספר (בן קלמר)
      מפרץ החניה הייעודי והמסומן לטובת הפרויקט

      איך זה פועל?

      מה אתם בעצם עושים שאלתי ואיך זה פועל? "פשוט מאוד" הוא ענה. "כל יום יגיעו 3-4 הורים מתנדבים, יעמדו במפרץ החניה הריק ממכוניות, יכוונו את ההורים שמורידים את הילדים, יפתחו את הדלת של הרכב, יחלצו משם את הילד והתיק, יעלו אותו למדרכה, ישחררו את הרכב וימתינו לרכב הבא שיכנס." ובאמת כך, כמו בסרט נע יכנסו הרכבים ויצאו ובכך המיזם שנקרא "נשק וסע" יסייע להפחתת הפקקים והלחץ, ישמור על בטיחות הילדים שחוצים את הכביש לכיוון בית ספר, יוריד את רמת הצפירות של הנהגים מסביב ואת זיהום האוויר ויגרום להזרמת התנועה. פשוט מאוד.

      החלטתי לא להתייאש מראש מכמות המשימות והבירוקרטיה הצפויה ופניתי לאביבה גולן, מנהלת בית הספר לשמוע את דעתה. מנהלת בית הספר שחוותה כל יום את השפעות הפקקים והלחץ בבוקר מיד אמרה "כן, רוצ?ה אני, אבל חייבים את הסכמת וועד ההורים. צריך רוב קולות כדי שהמיזם יפעל". ולכן כינסנו את ועד ההורים באחת מהישיבות הקבועות והצגנו את הרעיון. נערכה הצבעה, נשמעו טענות, הביעו דעות ויש כאלה שאף אמרו שזה יגרום לכך שהכביש יהיה יותר סואן מצומת גהה, אבל לאחר ההצבעה הדמוקרטית ההצעה להפעיל את "נשק וסע", בבית הספר עברה ברוב קולות.

      עכשיו צ'יק צ'ק נסדר בעיריה ש"יפקיעו" 18 מטר של חניה צמודה, יצבעו באדום לבן, ישימו שלט שאסור לחנות בין 7 ל- 8 בבוקר כל יום ונוכל מעתה לנשק ולנסוע. אבל מה שנראה קשה בהתחלה הופך להיות הרבה יותר קשה. מסתבר שכיוון שכל התנועה מגיעה מהצד השני של הכביש שצמוד לבית הספר זה מייצר בעיה ובכלל אין כמעט בתי ספר כאלה בארץ ולכן בעירייה הביעו הסתייגות שהפרויקט יצליח כיוון שאחרי ההורדה יש עוד מעבר חציה. הודענו שנציב שם עוד הורה מתנדב וכך לאחר התערבות של ראש העיר ראובן בן שחר, שהבין מיד את הפוטנציאל של הפעילות, העיריה צבעה ותמררה לנו את המקום ונתנה לנו אור ירוק.

      פרויקט נשק וסע להורדה בטוחה של ילדים בבתי ספר (בן קלמר)

      4 הורים, 2 חמורים

      פרט שולי הוא אך חשוב, עכשיו צריך גם שההורים יגיעו למשמרת שנקבעה להם בכיתה. עשינו כנסים, חילקנו פליירים, הסברנו לתלמידים וחילקנו את ימי הלימוד (דרך אגב, הם לא רבים אבל זה נושא לכתבה אחרת, ד"ש לשי פירון) לפי כיתות כך שכל 4 הורים בכיתה קיבלו יום בשבוע, שלחנו רשימות ודיברנו עם ועדי הכיתות.

      ובאמת ביום המיועד התייצבו 4 הורים, שמו על עצמם ווסטים זוהרים שהוכנו מבעוד מועד, הציבו 2 חמורים של "מתחם נשק וסע" ויחד עם יחיאל הנמרץ התחלנו להוריד את הילדים במפרץ ולעשות סדר בתנועה שליד בית הספר. אפילו מפקד תחנת כיבוי האש עזר לנו ושם מחסומים כדי שכלי רכב לא יוכלו לעשות סיבוב פרסה ברחבה שלו על מנת שלא לסכן את ההולכים.

      "נשק וסע" כבר פועל שנתיים בהצלחה מרובה בבית הספר - הפקקים פחתו ואיתם גם הצפירות. הילדים מגיעים לבית הספר בבטחה, ההורים שמורידים יודעים שהילדים נמצאים בידיים בטוחות ואפילו התפתחה גאוות יחידה. אבל אני עדיין מגיע כמעט כל בוקר לראות שזה "עובד" ולגבות במקרה של תקלה כי לפעמים עדיין יש עליות וירידות. לפעמים הורים לא מגיעים, לפעמים שולחים מייל שלא מתאים להם כי הם בעצם גרים קרוב, לא משתמשים בנשק וסע או שהילדים שלהם כבר גדולים. אני תמיד אומר להם שלא מאוחר לתת דוגמא אישית לילדים גם בעידן הנוכחי. שלתת לקהילה שלא על מנת לקבל זה עדיין אפשרי ורצוי ומוערך גם אם הילדים כבר גדולים והולכים לבד לבית ספר. ושלא ישכחו שרוב תאונות הדרכים לילדים קורות ליד בית הספר במעבר החציה כשעיניו של הילד דבוקות לסמארטפון.

      בשנת הלימודים שנפתחה זה עתה התברר לי שעוד 3 בתי ספר בגבעתיים יתחילו את המיזם ויש כבר קרוב ל-100 בכל הארץ. אני מבחינתי יכול להמשיך לנשק, אבל אני כבר מאחר לעוד משמרת.

      עוד נהיגה ובטיחות בוואלה! רכב

      לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל