קלאסיקה: כך שיפצתי בריטי עתיק, חבוט ונוזל

מי לא שמע סטיגמות על אופנועים: יפנים? אמינים! הארלי? טרקטור! איטלקיים? לא אמינים! והבריטיים? הסטיגמה הרווחת על אופנועים בריטיים ישנים, היא שהם איטיים, רועשים, מווברצים ומטפטפים שמן בכל מקום שהם עומדים בו ו"מסמנים" טריטוריה. מעולם לא חשבתי שיהיה עניין כשלהו באחת מהמכונות האלו, עד שנודע לי על מספר אופנועים בריטיים העומדים למכירה וחשבתי לעצמי - שאני אכנע לסטיגמות? טוב נו, אבדוק.

הגעתי למקום בו היו האופנועים והנה, מספר אופנועים בריטיים; AJS, מצ'לס וגוש מתכת גדול, מגושם, BSA M21 שנת 1952 בנפח 600 סמ"ק, חד צילינדר, נוטף שמן - גם במקומות בהם אין כלל שמן, נראה כאילו שלא נסע כבר שנים ורק מדבקה של טסט בתוקף הסגירה את היותו אופנוע שמיש.

"חברת בירמינגהם נשק קל", זה שמה של יצרנית גוש המתכת בתמונות: Birmingham Small Arms Company ובקיצור, BSA. כשמה כן היא, הוקמה בשנת 1861 חברת BSA כקבוצת חברות המתמקדות בייצור נשק צבאי וספורטיבי, אופניים, אופנועים, מכוניות, אוטובוסים ועוד ועוד.

לציון הגיעו אופנועי BSA רבים במהלך השלטון הבריטי בארץ ישראל, ונשארו כאן כשהם חזרו להם לממלכה, חלקם במצב נסיעה וחלקם הושארו איפה שהושארו, אם בחצרות, מוסכים או ברחוב, כך לפחות מספרות האגדות. כשהחל הרישום המסודר של האופנועים במסגרת מדינת ישראל שקמה לה, נרשמו אופנועים רבים מאותה סדרה שהגיע בתקופת המנדט וביניהם ה-M20 כאופנועים מדגם 1942 ונרשמו כשנת 1942, למרות שבפועל האופנועים יוצרו בין השנים 1937-1955.

החל משנת 1947 יוצר ה"אח הגדול" של ה-M20, ה-M21, בנפח של 600 סמ"ק ו-15 כוחות סוס בריטיים אציליים. כנראה שלמישהו ברשויות "עודף" הדגמים השונים והמגוונים (NOT) גרם להרבה בלבול וכמעט ואין אופנוע בריטי משנות הארבעים/חמישים ששנת הייצור שלו בפועל היא השנה הרשומה ברישיון. אבל למה להתעסק בקטנות, כאפשר להתעסק בטיפות שמן גדולות?

אז זה קרה, איכשהו, אבל זה קרה. קניתי אופנוע בריטי ישן, מיושן ונוטף שמן. כשראיתי אותו, היה ברור לי שהוא לא ישאר כמו שהוא: הכנפיים נראות גדולות מדי, הוא נראה כמו משהו שעם קצת מגע וקצת פחות חלקים יראה כמו אופנוע שאוכל להתחבר אליו וכמובן, הכי חשוב - שלא ינזל.

התנעה ראשונה, שני קיקים והאופנוע מניע. התרגשות גדולה אך זו לא חוכמה. האופנוע הזה כבר הניע ונסע לפני כן. מה שלא נראה קודם לכך והופיע כמה דקות בתום כיבוי האופנוע, הוא כתם שמן קטנטן בתחתית המנוע, בצידיו ולמעשה כמעט בכל מקום שלא אמור לנזול בו שמן - יש נזילת שמן. לא נורא, חשבתי לעצמי, יטופל. המנוע הזה יפורק לגורמים ויבנה מחדש, אבל אצלי הוא לא ינזל!

הדבר הראשון שעשיתי היו לשלוף דיסק חיתוך ולקצץ כנפיים, לפרק את הכידון העצום ובעקרון, לפרק את כל מה שאפשר לפרק, בעיקר כדי לבדוק איך אפשר להרכיב את זה מחדש, קצת יותר טוב.
.
יום למחרת קיבלתי טלפון מחבר שהתחיל בצעקה: "תגיד לי אתה נורמלי?! חתכת את הכנפיים ל-BSA? אתה יודע כמה אנשים מחפשים כנפיים כאלו ואתה חותך אותם עם דיסק?!". מכיוון שהמצפון של בכל מה שקשור למקוריות הכלי מרוכז בטיפות השמן שנזלו מהאופנוע וכבר נוקו מזמן, חייכתי למשמע הדברים וחזרתי לעבוד על האופנוע.

המנוע הנוזל? זה פורק לגורמים בעזרת חבר, הוחלפו כל האטמים בחדשים, הכל עבר ניקוי, כיוון, התאמת חלקים והרכבה מחדש. אצלי, הוא לא ינזל! כמו שאתם יודעים.

היעד העיצובי לא היה מוגדר, בובר? קאסטום? סתם משהו ישן? לא יודע, חלק אחר חלק מצאו החלקים את מקומם, עד שהגעתי לסוג של תוצאה סופית, מושב בבנייה עצמית, כידון אחר, תושבות פנס מונמכות ועוד כל מיני. חשוב היה לי לשנות את תנוחת הרכיבה המקורית ולהתאים אותה לכזו שמתאימה לי יותר.

אחת ההתלבטויות הגדולות שלי היו האם לפרק את האופנוע עד רמת הבורג ולחדש אותו לרמת תצוגה? או לתת ל"מבוגר" הזה את הכבוד שהרוויח בעצמו ולהשאיר את שכבות הצבע, סימני הזמן והבלאי ולשלב בין המראה החדש לישן. נתתי לו כבוד, אפילו את מיכל הדלק שצבעתי מחדש, צבעתי באופן שיראה "ישן" ולא מלוקק אך עם זאת לתת לו קצת טעם אישי.

עברו להם כמה שבועות, ועוד כמה שבועות, והאופנוע מוכן. אחד הרגעים המרגשים ביותר בסיום פרויקט שיפוץ, מורכב או פשוט, הוא רגע ההתנעה. כאן מתחילה פרוצדורת התנעה קלילה ומהירה (או שלא): פתיחת ברז דלק, סיבוב מתג התנעה ל-ON, לחיצה על ידית ה-Half Compression, קיק אחד כדי שיזוז קצת. ושוב קיק ו...הבריטי מתעורר לחיים.

זה צליל שונה מכל אופנוע אחר -לא צליל של מנוע עובד, זה צליל של מכונה, פמפום איטי מאוד שבו אפשר לשמוע (ממש!) את תנועת המנוע ואם בוהים בו מספיק, הדימיון מצליח לחדור את גוש המתכת ולראות את הבוכנה עולה ויורדת בקצב מדוד ואיטי. שיא הפשטות, שיא הריגוש.

אוקיי, אז המנוע עובד. עכשיו הוא גם אמור לזוז. הרכיבה הראשונה הייתה המשך של אותה התרגשות מהמכונה. תנוחת הרכיבה הרכונה לפנים, הידיים והרגליים מחבקות את המיכל ברכיבה בקו ישר ובתוך כל זה, פועמת ליבת המכונה. פמפום ועוד פמפום. אפשר להרגיש את המכונה משתלבת בי תוך כדי הרכיבה ועתה הוא ואני הם אחד - מכונה אחת משולבת.

מבט מסוקרן לפנים, כביש פתוח באיזור השפלה כמעט בלי תנועה, עצים מימין ומשמאל, שמיים כחולים וכביש. בכביש אגב, בשל העדר מתלה אחורי (שלדה קשיחה) וקמצוץ מתלה קדמי, אפשר להרגיש כל אבן בכביש ופתאום זה נחמד. פתאום זה נכון. ההיפך מהרצון ה"מודרני" הרווח של לגהץ את הכביש ולא להרגיש כלום.

כשאתה אחד עם האופנוע, האופנוע הזה מחבר את מי שרוכב עליו באופן שמשכיח שמדובר ברוכב ואופנוע והופך אתכם למכונה אחת ששועטת קדימה במהירות. אוקיי, המילה מהירות לא מתאימה כאן, שכן כשמגיעים למהירות של כ-70-80 קמ"ש אפשר לשמוע אנחה קלה מהמכונה שמזכירה שמדובר בכלי שנולד 23 שנים לפני שנולדתי ומזכיר שצריך לתת כבוד למבוגרים.

חזרה הביתה, ריגוש, התרגשות, האופנוע עומד על רגלית הצד, נראה שהוא נח אבל מוכן לרכיבה נוספת בכל רגע נתון. והשמן? כבר אין טפטוף המוני, אין נזילה אינסופית אבל אחרי כמה ימים, ה-BSA שולח אות שמזמין להניע ולרכב, בדמות טיפת שמן קטנה. כנראה שככה זה באופנועים בריטיים ישנים.

לאתר Back On Two של ליאור ברוך