פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חברות הליסינג עושות קופה על חשבון הציבור

      תביעות ביטוח מטעם חברות ליסינג לרוב מסתיימות בפשרה בין עורכי הדין. אבל כדי לכסות את שכר הטרחה הן מצאו שיטה ערמומית שגוזלת זמן מבית המשפט וכסף מכיסנו

      כולנו כבר יודעים שבתי המשפט מתפקדים בפועל כמחלקות סילוק תביעות של חברות ביטוח, וכי שופטינו הפכו לפקידים שלהן (הקריירה עליה חלמו?). ניהול ההליך המשפטי, הכולל גם פרמטר של "הכסף עובד" כל עוד ההליך מתנהל והכסף בכיסן ולא אצל המבוטח - זול עבורן יותר מתשלום תביעות למבוטחים בלי בתי משפט. בנוסף, הן עצמן מגישות אלפי תביעות בשנה, חלקן על סכומים מגוחכים, כתביעות שיבוב כנגד האשמים בתאונות בגינן כבר שילמו למבוטחים שלהן.

      גם חברות הליסינג למדו את הטריק, והן מציפות את בתי המשפט, בתביעות נגדן – ושלהן. לרוע מזלו של הציבור, המפקח על התעבורה במשרד לא מצא את הזמן לכפות על חברות הליסינג חובות סטטוטוריות ורגולטוריות של חברות ביטוח ועל כן הן נמנעות בכלל מלשלם לניזוקים שנפגעו ממכוניות שלהן, תחת הסלוגן המתוחכם "תתבע אותנו, נראה אותך, יש לנו סוללה של עורכי דין". במקביל, הן גם מגישות אלפי תביעות כנגד מי שלדעתן גרמו נזקים לרכבים שלהן, ואם אותם נהגים גם מבוטחים בחברת ביטוח כזו או אחרת – החגיגה כפולה, תביעות של חברות ליסינג נגד חברות ביטוח. גם ההיפך כמובן אפשרי ושכיח, בתביעות שיבוב של חברות ביטוח כנגד חברות ליסינג.

      מי משלם על התביעה?

      ופה אנו מגיעים לסיטוצאיה מעניינת, שכן הבעלויות בחברות הביטוח והליסינג "נשארות במשפחה" ופעמים רבות מדובר באותן בעלויות או בעלויות צולבות (ראו המלצות וועדת זליכה - מנוחתן עדן - להפרדת הבעלויות). כך או כך, שורר ביניהן אקלים חג וממוזג של "יד רוחצת יד". חברת ליסינג אחת, בשיתוף אי אילו חברות ביטוח, אפילו מצאה שיטה מתוחכמת עם עוקץ חריף במיוחד (על חשבון משלם המיסים כמובן) במסגרתה תוכל להגיש תביעות ולהשתמש במשאב הציבורי של מערכת בתי המשפט– בחינם.

      וכך זה עבד: אותה חברת ליסינג הגישה מאות תביעות לבתי משפט שונים, כנגד מבוטחים של שתי חברות ביטוח מסויימות, עבור כל אחת מהן שילמה אגרה בנפרד, לפי הוראות החוק. כמה שיחות טלפון, כוס קפה – וכל (מאות) התיקים נסגרו בפשרה ביניהן, כנראה לפי "משקל", כשכל מקרה נפרד מאבד ממשמעותו. כך פועל הצדק היום – פס ייצור של פשרות על חשבון מישהו.

      דרך המלך המקובלת היא להודיע לבית המשפט אליו הוגשה התביעה על הפשרה ולקבל תוקף של פסק דין או לחילופין למחוק את התביעה. שני המקרים מזכים את מגיש התביעה בהחזר אגרה, אך אליה וקוץ בה – החוק קובע שסכום מינימלי של אגרה (686שקלים) בכל מקרה נשאר בבית המשפט ואינו מוחזר. אך לא חברת ליסינג מכובדת וגדולה היא שתוכל לשאת את ההפסד הצורב הזה ואת החוק המשונה הזה, הו לא. המצב לחלוטין דורש מבחינתה "הבה נתחכמה", והמוח היהודי הליסינגי מיד ישב על המדוכה להמציא פטנטים.

      תביעה אחת גדולה במקום מאות

      במסגרת ההתחכמות המחוכמת, הגישו חברת הליסינג יחד עם שתי חברות הביטוח בקשות סדרתיות לאחד את כל מאות התביעות (שבהן כבר התפשרו, כזכור) לתיק אחד בבית משפט אחד. בדרך זו, כך סברו ההוגים, תיחשבנה כל מאות התביעות מבחינת אגרה לתיק אחד בלבד, וסכום המינימום הנשאר בקופת בית המשפט – ינוכה פעם אחת בלבד, כך שחברת הליסינג תקבל חזרה מקופת משלם המיסים סכומי עתק כהחזרי אגרה. לדעתנו לא נטעה לגמרי אם נניח שגם לחברות הביטוח היה מה להרוויח מההסדר "הפרוצדורלי".

      האם בית המשפט קנה את השיטה הזו, השמה את כולנו ללעג וקלס והופכת את שופטינו לשוטים? התשובה, למזלנו – לא.

      בית המשפט דחה לחלוטין את הטענה החסודה כי "איחוד התובענות הביא לחסכון בזמן שיפוטי ומשאבי המערכת המשפטית" מהסיבה הפשוטה שהתיקים אוחדו לאחר שכבר הסתיימו בפשרות ולכן לא היה כלל במה לדון במסגרת "התיק המאוחד"... ובעצם ובכלל בדיוק ההיפך הוא הנכון: "דווקא הדרך בה פעלו... היא אשר יצרה הכבדה חריגה על בית המשפט על מערכותיו השונות".

      השופט הנכבד מוסיף וקובע, כי: "לא מצאתי שלבקשות לאיחוד הדיונים יש תכלית בקשר עם ייעול הדיון ונראה כי התכלית האמיתית והיחידה להגשתן, היתה להכשיר בקשות אלו להחזר אגרה, זאת על מנת להוזיל לצדדים את העלות הכלכלית של ההסדר אליו הם הגיעו".

      השופט אף הוסיף ותמה על הטרחה הרבה של עורכי הדין, בהינתן כי במקור לא היתה כל זכאות להחזר אגרה ולו בתיק אחד, שכן האגרות ששולמו בפועל בכל תיק ותיק היו בכלל נמוכות מסכום המינימום.

      דברים כדורבנות, והצדק בהתגלמותו. הבקשה להחזרי אגרות – נדחתה, וגם חברת הליסינג נאלצה, כמו כל אחד מאיתנו, לשלם את מלוא האגרה עבור השירות.

      נעשה צדק? לא בדיוק

      לטעמנו, הסוף המתבקש של החלטה שיפוטית זו היה, כי זה שהלך בדרכי עורמה בכדי לגזול מהקופה הציבורית – ישלם את הוצאות הקופה הציבורית שנאלצה להידרש לכל הבקשות המכבידות ובזבוז הזמן.

      אך לא. בית המשפט לא פסק כנגד חברת הליסינג כל הוצאות לטובת אוצר המדינה – לא בגין ההטרחה, ולא בגין עצם השיטה חסרת תום הלב, והיא יצאה פטורה בתוצאה הידועה כ שיטת מצליח "הצלחנו – טוב, לא הצלחנו - לא נורא".

      התוצאה המעשית לדאבוננו היא, שחברות הביטוח והליסינג צודקות – כולנו, כולל מערכת המשפט – עובדים עבורן – בחינם.


      לאתר של עו"ד אינגריד הר-אבן
      עוד משפט וביטוח בוואלה! רכב
      (*) תא"מ מאוחד 3355-08-10 ואח' בבי"מ השלום בת"א