כך זרקתי את מכונית הליסינג המשעממת

מ' נפרדה ממכונית הליסינג האחרונה שלה, ששירתה אותה בנאמנות שלוש שנים. זאת הייתה פיז'ו 308 כחולה, מודל 2010, שמדבקות עם שם חברת היי-טק כיערו את צדודיותיה כמו גרפיטי גרוע על חלון ראווה, ומדבקת "איך אני נוהג" ביישה את אחוריה בעל כורחה. ההחלטה לצאת אחת ולתמיד ממעגל הליסינג המפתה לא התקבלה אצל מ' בקלות ראש. לפני ה-308 היו לה סיטרואן C4, טויוטה קורולה, דייהו נובירה, דייהו רייסר ודייהטסו שרייד – כולן בליסינג, כולן בחסות מקום העבודה. מצעד מכוניות משמימות, ללא ערך מוסף, ללא סיבה לאהוב אותן ולהיקשר אליהן. אחת מהן, הנובירה, הייתה בלתי נסבלת במיוחד, אבל הדלק היה בחינם.

המכונית האחרונה שאהבתי, מספרת מ', היא סיטרואן AX מודל 1990. אני זוכר את ה-AX החביבה של מ' – מנוע בנפח 1,400 סמ"ק, 75 כ"ס, תיבת הילוכים ידנית, ללא הגה-כוח, ללא חלונות חשמליים, בלי נעילה מרכזית, אפס כריות אוויר, ללא כוכב בטיחות אחד, אבל עם אופי שובב וכיפית לנהיגה. השתגעת, מה איכפת לי כוח-סוס וכיף בנהיגה, קטעה מ' את פרץ התלהבותי הנוסטלגית, אהבתי אותה כי היא הייתה שלי, אני קניתי אותה ואני טיפחתי אותה, הייתי הבעלים השניים הרשמית שלה, ואחרי הפיאט 128 המתפרקת שהייתה לי לפניה, היא הרגישה כמו וולוו.

אז ויתרת על האוטו-ליסינג הבא שלך כי הוא בעצם לא באמת שלך, שאלתי את מ'. לא רק, ענתה, אחרי שמונה-עשרה שנות ליסינג הבנתי שכל בוקר אני מגיעה לעבודה, למגרש חנייה ענק מלא במכוניות שנראות בדיוק כמו שלי, ושבסופי שבוע, כשאני נוסעת מחוץ לעיר, חולפות על פני עוד המון מכוניות זהות לשלי. התחלתי לשים לב שהקונפורמיזם המוטורי הזה ממש מעיק עלי.

אז ויתרת על האוטו-ליסינג הבא שלך כדי לא להיות כמו כולם, המשכתי לחפור. לא רק, ענתה שוב, לא מזמן מחלקת הרכב בחברה שבה אני עובדת זימנה את הפיז'ו שלי, שלא הייתה שלי, לאיזושהי בדיקה. שבועיים קודם האוטו היה בטיפול תקופתי והיה לי ברור שהוא תקין, אז לא מיהרתי להיענות לזימון. אחרי כמה ימים גיליתי שניתקו לי את הדלקן באוטו כעונש על אי היענות מיידית לפקודה. הרגשתי כמו תלמידת בית-ספר נזופה, וכשכבר הגעתי לבדיקה המיותרת איימו עלי בקנס של ארבעה-עשר אלף שקל כי מדבקת המלשינון הייתה מקולפת. באותו רגע הרגשתי שחסרים לי רק מדים ודרגת טר"ש כדי להיות חיילת חרופה בצבא ההיי-טק לישראל.

זאת אומרת שהפנית עורף לדלק חינם כדי להרגיש סופסוף כמו אזרחית חופשייה, ניסיתי להבין. לא רק, השיבה מ', פתאום הכתה בי ההכרה שמכונית הליסינג והדלק "חינם" עולים לי כשלושת-אלפים שקל, שמנוכים משכרי החודשי. בערך שלושים ושישה אלף שקל בשנה שאני משלמת עבור אוטו ששייך למישהו אחר. זה כמו לגור בשכירות בדירה שאינה שלך – אתה משלם סכום גדול מאוד מדי חודש וכשהחוזה נגמר נשארת בלי כלום. גם אם האוטו החדש שלי עולה לי שלושת אלפים שקל בחודש, בחישוב כלכלי שמשקלל את עלות אובדן הערך, בסופו של דבר הוא עדיין יהיה שווה לא מעט במקרה שארצה למכור אותו בעוד שלוש-ארבע שנים.

חוץ מזה, הוסיפה מ' כמי שהטיבה להכין את שיעוריה, אני לא נוסעת יותר מאלף קילומטר בחודש, וסעיף הדלק הרבה פחות משמעותי עבורי. אם הייתי נוסעת כפול מזה, סביר להניח שעל המכונית הבאה שלי היו מתנוססות אותן מדבקות שאתה כל-כך שונא. שנאה היא רגש מתועב, הזכרתי לעצמי, אבל מה עושים באין תרופה נגד טיפשות וחוסר-טעם?

אז לאחל לך מזל טוב, קנית אוטו חדש? מה פתאום חדש, היא צחקה. חדש עולה לפחות מאה-שלושים אלף שקל, בלי ג'אנטים-מגנזיום. רק אידיוט מוציא יותר ממאה-אלף שקל על אוטו. יש מכוניות סופר-מיני חדשות ונחמדות מאוד שעולות פחות ממאה-אלף שקל, ניסיתי לתרום לה מהבנתי המקצועית. כמו שאני מכיר אותך, את לא צריכה יותר מרנו קליאו, או פיז'ו 208. צורך הוא לא דבר שטחי ומובן מאליו. זה שאין לי עדר ילדים שצריך להסיע מחוג לחוג, לא אומר שאני לא צריכה אוטו גדול. צריכה, או רוצה, שאלתי בקריצה. תגיד לי אתה מתי רצון הופך לצורך, וצורך נהיה רצון. אוקיי, נדמה לי שהבנתי.

מ' נפרדה לשלום מעולם הליסינג וקנתה וולוו פרטית, יד-שנייה. S60 אפורה, מודל 2009, שאין עליה אפילו מדבקת פרסומת עלובה אחת, וגם לא מדבקת מלשינון מסכנת-חיים. היא עלתה תשעים-וחמישה אלף שקל, ומ' אוהבת את המכונית המפנקת שלה, שחמשת הצילינדרים של מנועה נוהמים יחדיו כמו דוב צמא. מושבי עור עוטפים אותה בתחושת יוקרה שאין לה תחליף, וחלונות מוגפים מבודדים אותה מהמולת הרחוב יותר מכל אוטו-ליסינג שיש לעשרות אלפי עמיתיה. אף פקיד-רכב לא ינתק את הדלקן, כי אין לה כזה. המכונית תעלה פחות משלושת אלפים שקל בחודש, והיא לגמרי שלה.