צילומים: נועם עפרן, עדן פרג'
שש וחצי בבוקר. יום שבת. רק אני, זוגתי, חבר קרוב וצמד מיני מיינור עתיקות נוסעים בעיירה הלא ממש ציורית חדרה. אפילו הציפורים נוחרות על העצים. אני לא בטוח מי יותר עייף, אנחנו או צמד המיני'ם שרק הערנו אותם. עוצרים לתדלק בוואדי ערה, המתדלק מחייך, אנחנו פחות. בינתיים פחות 250 שקלים בארנק, ושלוש שקיות שוקו במקרר של חנות השירות. מכאן אין יותר מנוחה. להתראות ואדי ערה, שלום בית שאן.
הכבישים ריקים בשבת בבוקר, אני מהרהר לעצמי. לא חולפת דקה ועוקפות אותי מספר מכוניות ספורטיביות. הגם הן לגני חוגה? זה לא יפתיע אותי אם כן. תבינו, את גני חוגה מפיק חן שטבינסקי. זוכרים את ה"גאמבול הישראלי"? את מסע "טופ 500"? אז זהו, שהוא אחראי גם על זה, יחד עם שחר אלגזי. אני טורח לסמס לו שאנחנו בדרך, ושלא ידאג אם הוא שומע בומים על קוליים. מפאת היות מעיינות גני חוגה קרובים עד מאוד לגבול ירדן, החלטנו להוריד מהירות. לא צריך תקרית ביטחונית.
כביש התענ"ך בואכה הר הגלבוע, בעודנו בשיוט תת-קולי, עוקפות אותנו סובארו אימפרזה שחורה, שברולט קורבט אדומה וב.מ.וו סדרה 3 לבנה עם צליל של טויוטה סופרה. הבעלים של כולן שולח הודעה שנגביר קצב כי אנחנו אטיים. לך תסביר לו ששמנו טורבו גדול מדי, ואנחנו מחכים להגיע לטורים שהוא ייכנס כבר...
גני חוגה לפנינו, הטורבו כבר לא ייכנס. יש משהו בנוף אבני הבזלת עם החול הזהוב מסביבן הגורם לנחת. שבת עונג. כזה שלא תקבל בשום בית כנסת, גם לא עם הטלית מהבר מצווה. עולים על הדשא בזהירות, ואז מתגלה לפנינו עוצמת המפגש. מכוניות ספורטיביות פזורות מכל עבר. מימין, משמאל, מלפנים וליד שפת המעיינות. חו"ל זה כאן. יש בהערכה גסה כ-200 מכוניות בכל הצבעים, המינים והטעמים. לא משהו מובן מאליו כאשר כל מציג בתערוכת הרכב הזו, שילם בכדי להכניס את יצירתו.
זמן תרבות
החנינו את צמד המיני'ם, עלינו על מדי ב' שזה אומר נעלי אצבע, מכנס קצר ומשקפי שמש ויצאנו לשאוף קצת תרבות מוטורית. בקצרה נספר על ניסאן GTR-ים, ב.מ.וו-אים 1M, אימפרזות טורבו, מאזדות מיאטה, הונדות S2000, חיפושיות עתיקות ואפילו מכוניות דראג. בין המציגים היה ניתן למצוא מועדוני רכב כמו VAG, 242, טופ קארס, מועדון הרנגלר הישראלי, ואיך לא את מועדון טיונרהוליקס, שאם אתם לא בטוחים איה הם נמצאים בכל אירוע, מספיק שתצעקו משהו רע על בית שמש והם כבר יגיעו אליכם. יסלחו לי שאר המועדונים שקצרה היריעה מלרשום את שמם. אך לא רק מועדונים הציגו, יכולתם למצוא על המדשאות תצוגות של סדנאות כמו ארגונטיקס, מקס טיונינג, DRIFTECH, ואיך לא, של TIG Motorsport Engineering ו-PIT STOP. ושוב, גם כאן יסלחו לי כל מי שפספסתי.
אי אפשר להמשיך מבלי להעניק קרדיט למועדון הכי גדול ולא פחות חשוב, הכי צבעוני: לאולדסקול. שצף קצף של חיפושיות עם אישיות, של ב.מ.וו-אים ישנות, של גולפים מדליקות. אחד ממנהלי הקבוצה, ליאור גולומב שמו, החליט ימים מספר לפני האירוע לעשות את הדבר הכי מדליק לטעמי, והכין מדבקה שלרגע תעתעה בי וגרמה לי לחזור למלחמת יום הכיפורים ולראות פאנטום מולי, במקום פולקסוואגן וריאנט. וזה לא מעניין שנולדתי רק כשש שנים לאחר המלחמה. חפשו אותה בתמונות המצורפות, לא תוכלו לטעות.
מפגש מעוצב שכזה לא יכול היה להתקיים ללא "גזלן". רק שהפעם את התפקיד מילא בחור חייכן עם תודעת שירות ותעודת "שף" בשם ירון חזן, בין היתר בעלים של עסק בשם "בר-מוביל". הבסיס הינו פולקסוואגן BUS דור 2, שהוסבה למזנון נוסע. גזלן OUT בר-מוביל IN. שבת בבוקר? יש אצלו ג'חנון עם ביצה ורסק. עשרים שקלים פחות, ו-600 קלוריות יותר. והנה, כבר שומעים ברמקול שמתחילים בהפנינג.
לשטוף גם את העיניים
שטיפת מכוניות כמו בחו"ל זה אחלה. הרבה קצף, הרבה מים, ובחורות עם לבוש מינימלי. התוצאה עדת חרמנים מסביב עם סמארטפונים שלופים (לא "שלוכים", שלופים!), והורים פוצחים בריצה עם ילדיהם למקום צל מרוחק בתואנת שווא כל שהיא. לא בטוח שהצופים זכרו, אז רק נספר שבמרכז השטיפה עמדו גולף ראלי יחידה מסוגה בארץ, וניסאן GTR שחורה.
בינתיים, עומדת להתחיל תחרות לימבו. כן-כן, ההיא עם המוט, לראות מי מצליח לרדת הכי נמוך. רק שהפעם מדובר במכוניות ולא באנשים עם גמישות יתר, שלא לומר חסרי עמוד שדרה. צמד מיאטות שהוכנו מראש לאירוע הן המתמודדות הרציניות ביותר על הכתר. אליהן הגיעו גם הונדה סיוויק מתחילת שנות ה-90, פולקסוואגן קאדי בצבעי הסוואה, פולקסוואגן בורה מונמכת, ב.מ.וו סדרה 3 הלוחכת את האספלט ואלפא ספרינט יפהפייה. אה... כן, ומיני מיינור.
בעוד המיאטה האחרונה עוברת, נשמע מאחורי הקהל צליל מנוע הנושם דרך מאייד כפול. אין שוליים, אז החלטנו להגיח מהצד השני. הקהל לא ציפה לזה, גם אני לא ציפיתי לזה. ליאור גולומב, האחראי על הפאנטום ובין היתר גם מנחה האירוע, החליט שזו מחובתי לעם היושב בציון. או לפחות לעם שבגני חוגה. סבסוב גלגלים על משטח הבטון ואנו נעלמים מתחת למוט הלימבו.
שלושה סיבובים לכל מתחרה. השניים הראשונים למען הקהל יהמר, ואילו האחרון למדידה. אני משוויץ בסיבוב השני בקוטר סיבוב קטן, בעוד כולם צריכים להכניס להילוך אחורי בכדי לעשות פרסה, אני וקטנטונת עושים זאת בחצי מהרדיוס. למזלנו הפנייה הייתה שמאלה, שכן לו הייתה ימינה, היינו מתגלים בעוכרינו. הסיבה היא שמסרק ההגה במיני הזו ספציפית הוגבל בפנייה ימינה למען לא ייגע במאוורר החשמלי הנוסף שהותקן בכנף. חדל סודות, הסיבוב השלישי מגיע.
רגע, לפני שחוזרים
על ארגז הקאדי עולים אנשים. זה לא הוגן. זה מונמך אנושית. בתא המטען של הסיוויק נכנסים גם אנשים. מה אעשה? במיני, הבאקטים לא מתכווננים ולא זזים. מיד עולה הרעיון. צעקות לכל עבר, ואני מכניס ילדים קטנים בכל רווח אפשרי במיני. חישוב קל מראה שמשקלם אינו מספיק, והדלתות נפתחות, ועל סף הדלת מטפסים גברים. קומבינה?? אני מלך הקומבינות!!!
ואז עברה המיאטה וניצחה. שבע סנטימטר הבדל. בלי ילדים, בלי גברים. לאחר האירוע אני מבין שלו הייתי מרכיב חישוקים ללא צמיגים, הייתי מנצח. שתי דקות אחרי, אני אומר תודה שהבעלים של הלמבורגיני קונטאש היחידה בארץ החליט להגיע עם פרארי חדישה, אחרת גם לנסוע על רביעיית הדראמים (תופי הבלימה) לא היה עוזר.
