טיול שטח: מנערים את האבק ממדבר יהודה

אחד הדברים האהובים עלי בטיולי שטח, בטח שמהסוג המאתגר, הוא אבדן תחושת הזמן. השעון שבדר כלל נמצא על היד נשאר בבית לטובת אריכות ימיו, הפלאפון תקוע עמוק בתיק וממילא אין קליטה בין הוואדיות ורק השמש שמשנה כיוון מעל הראש נותנת רמז על תנועה משוערת של המחוגים. אחרי זמן לא ידוע, עצרנו לרגע, כיבינו את המנוע המטרטר של הקומנדר 1000 וזוגתי ואני שאלנו באותו זמן - "מה השעה עכשיו בערך?".

לא שהיה לנו דחוף להגיע לאנשהו - את הדאגה הזו השארנו לעופר אוגש המדריך, המוביל ופשוט האיש היחידי בסביבה שעליו אפשר לסמוך. אלא שפתאום נראה לנו שבילינו פרק זמן ממושך בנסיעה לעומק השטח, כל כך הרבה זמן, שאיבדנו את תחושת הזמן. אבל מד המרחק של הקומנדר אותו זכרתי לאפס ביציאה ממתחם הכינוס, אמר שעברנו רק 25 קילומטרים מנקודת היציאה. רבע מהמרחק המתוכנן להיום. הולי שיט.

במגרש החניה שבאזור התעשייה מישור אדומים, החלו להצטבר הכלים. שלושה, ועוד שניים ואז מגיעים עשרה וכן הלאה, עד שצבר השטח 30 כלים - מספר גדול מאוד ביחס למקובל. לצד קפה שחור רותח, עופר פותח את הבוקר, את השבת ואת עונת הטיולים עם תדריך ממוקד: מסלול הטיול, כללי הנסיעה בשיירה, מוקדי העניין והאתגר וכמובן הבטיחות. פה ושם נראים רוכבים ללא מיגון מספק, אבל הרוב מצויד לתלפיות וזה בהחלט מראה מעודד.

לטובת הטיול הפותח של העונה, עופר אבניר העמידו לרשותנו את הקומנדר 1000. מפלץ שטח קשוח וחזק שמעביר אל הגלגלים 85 כ"ס וזה המון. כבר גילינו בעבר במבחן שערכנו לו, שהוא מציע הנעה אחורית או כפולה בלחיצת מתג, נעילה אחורית, מהלכי מתלים נדיבים, הילוך כוח, כננת ומסביב לנוסעים יש כלוב בטיחות בעובי 5 ס"מ. בטיולים שכאלה, השימושיות מקבלת דגש מיוחד שכן בתא ה"כפפות" שלו אפשר לדחוק שלושה בקבוקי ליטר וחצי, יש לו תא מטען גדול מאחור (מטיילים אחרים שמו שם צידניות מלאות) ומתחת ישנו תא אטום ששם אחסנו את הציוד שרצינו שיישאר נקי (והוא גם נשאר נקי עד סוף הטיול). הקלקנו חגורות בטיחות ורשתות צד, ווידאנו שהמכל מלא עד לפקק ב-38 ליטר דלק וקדימה לשטח.

השיירה החלה להתפתל לאורך הציר ונפרשה על פני מאות מטרים מתחילתה וסופה. הזעזועים הקלים והבינוניים העירו את המשתתפים והכניסו אותם אל הקצב, כשהיעד הראשון הוא המונטאר. במקום ממנו מקבלים תצפית יפה אל המדבר, ישנה גם היסטוריה ארוכת שנים. בין בזנט"ים וחורים שנחפרו על ידי מקימי תחנת המכ"מ הצה"לית שבינתיים כבר אינה עוד שם, נמצא בור מטויח שככל הנראה שימש לאגירת מים במקום לפני מאות או אפילו אלפי שנים. אולם הסיפור הגדול של המקום הוא שבעבר התנ"כי שלנו, הוא שימש את בני ישראל לשליחת העז לעזאזל, במדרון התלול, אותה ואת כל חטאי ישראל למוות בטוח. בשמן של העיזים, אני מקווה שזה הצליח להם.

אחרי קפה חפוז ופרוסת עוגה, השיירה ממשיכה דרומה למרחק קצר ומעניין מבחינת עבירות - מורדות חדים, עליות מדורדרות וגם שבילים מהירים שמעלים מאחור עננים של אבק. בטיול שכזה אף אחד לא עשוי מטפלון. האבק נדבק לכולם, חוץ מאל עופר המוביל. הקומנדר שלנו טורף את הדרך. שום דבר לא מזיז אותו ממסלולו, לא מדרגות סלע גדולות, לא שיפועים חדים וכשהדרך נפתחת, לא כדאי לכם לחסום את דרכו.

בזכות הכוח הרב של המנוע, מתלי ה-FOX המעולים והאחיזה מהצמיגים, את מרבית הדרך הוא אכל עם הנעה אחורית בלבד ורק במקרים של עליות חדות ראינו צורך לשלב להנעה כפולה. במדרונות לעומת זאת, המנוע יודע להפיק בלימת מנוע מרשימה מאוד ששומרת את קצב הירידה בצד הבטוח של הסקאלה, גם מבלי לגעת בבלמים כלל. הילוך LOW? יכולנו לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבאמת הזדקקנו לה.

ואז לפתע אחרי שיא גובה קטן, נחשפת שכונה שבנויה על צדו של מצוק. מעניין מי הגאון שעמד פה במקום ואמר - "וואלה, פה אני אבנה בית". לגאון הזה קוראים סבאס. סבאס היה נזיר שחי פה לפני למעלה מ-1,500 שנה, עוד בתקופה שהנצרות נרדפה על ידי הרומאים.

סבאס מצא שלווה במקום זה לפני מאות שנים ולאורך התקופות, יותר ויותר נזירים הגיעו למקום להמשיך את דרכו - התבודדות ועבודת האלוהים. גופתו החנוטה עדיין נמצאת במקום שנבנה והתפתח עם השנים ובמקום, חיים כיום כ-10 נזירים וכן, אין להם חשמל, אין טלפון או מים זורמים. הקשר עם העולם החיצון נעשה על ידי נציג שדואג להביא למקום אספקה. שקט, מתפללים.

עופר מושך את השיירה דרומה. יש לנו לו"ז לעמוד בו ועם העצירות הרבות שהשיירה הארוכה מצליחה לייצר, כבר נראה שלא נעמוד ביעד להגיע לנקודת הקצה עד השעה המתוכננת (16:30), אבל כשנהנים, לא מתלוננים. הנהיגה מהמרסבא דרומה מעלה בדרגה נוספת את רף העבירות והטרקטורונים מתפתלים בין הגבעות, מנופפים צמיגים באוויר בהצלבות ונהנים. ממש נהנים.

נקודת היעד לארוחת הצהריים היא קיבוץ דרגות ולשם כך יש לעבור דרך נחל דרגה וגם את סיבוב המוות. סיבוב פרסה ימינה (בירידה) הדוק במיוחד, כאשר כהקדמה לו נמצאות שתי מדרגות סלע גבוהות, שביל צר מאוד ומדרון של עשרות מטרים שרק ממתין למפספסים. לא מיקמתם את הגלגלים נכון במדרגות? קיבלתם שיפועים אלכסוניים מפחידים. לא לקחתם סיבוב נכון? היכונו לתמרוני רוורס מעיקים. זה נשמע כבר בנאלי, אבל הקומנדר שלנו לא מתרגש מהסיפור. המדרגה עוברת ברגע, הסיבוב נלקח במכה הראשונה ועכשיו שוב ממתינים לאחרונים. הפעם גם טרקטורון ששפך מנוע ונגרר פצוע למוסך. לפחות אפשר כבר להריח את ארוחת הצהריים המצוינת של קיבוץ מצוקי דרגות.

ביום שבת כשהבטן מלאה, בדרך כלל הולכים לישון, אבל לפנינו עומד עוד כשליש מהמסלול כולו - מרחק גדול לזמן כה קצר עד השקיעה. זה הזמן לתת בגז וזה מה שכולם עושים. למעט מסוק אחד שמלא בבנות המין היפה שהצליח לבלבל את רוב המשתתפים (או לפחות את אלה שהבחינו בו), המנועים שואגים, האבק מתרומם וטסים קדימה.

לא כולם עומדים בקצב, לא כולם מיישרים קו או מקפידים על נוהל שיירה ולכן שוב מתעכבים, שוב מבזבזים זמן בהמתנות. במקום לנצל את קרני השמש האחרונות להתקדמות, "מבזבזים" אותן על המתנות ארוכות וצילומים. כבר ברור לכולם שניכנס אל החושך ואל צניחת הטמפרטורות האופיינית במדבר ברגעי החשיכה, אבל לפחות את הקטע המסריח של הטיול - נחל קדרון, שמבאיש את מדבר יהודה בצחנת ביוב, עברנו באור. בעצם, חבל שלא בחושך. זה וודאי היה מגעיל פחות לחצות נהרות של ג'יפה ולראות במה טינפנו את הצמיגים.

השעה אמנם רק קצת לפני שש בערב, אבל כשעייפים מהיום הארוך וכשמסביב חושך מוחלט ואת הדרך מאירים רק פנסי הקומנדר, אפשר לחשוב כאילו נסחפנו אל השעות הקטנות של הלילה. אמנם היא קשה יותר, מחייבת משנה זהירות ואולי גם מלחיצה, אבל יש משהו מאוד רומנטי בנהיגת שטח בשעות העלטה. התלות הזו במכונה, האתגר לגלות את הדרך ולהתמודד עם התוואי המשתנה בראות מזערית, מחדד את החושים מאוד.

ואז מאחורי גבעה קטנה, העננים שבשמיים נצבעים באור צהבהב של פנסי מישור אדומים. הגענו. כמעט. עופר עוצר את השיירה, מסביר, מחייך ונפרד מכולם. הפנים מפודרות באבק, הריסים לבנים ויש לנו רגבי אדמה בשיניים, רק כי חייכנו לאורך כל הדרך. בהחלט נשאר לנו טעם של עוד. מתי כבר הטיול הבא?

עוד שטח ופנאי בוואלה! רכב

לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל