בכביש ובמדרכות: האדם אינו מתחשב בזולת

אין להאשים את רוכבי האופניים והקורקינטים על כך שנמלטים למדרכות לחמוק מהמוות. אך בתוך כך, שכחו היושבים בציון מאין באו וכמה זה מתועב לרמוס את החלש

ז'ק מזרחי
19/12/2013

נולדתי ב-30 באוקטובר 1929 בווינה, מספר ש', באותו יום ממש קפצו אלפי אמריקנים אל מותם, עם קריסת וול-סטריט ותחילת השפל הכלכלי הגדול, "אבוי לעולם שאליו הובאת" היו המילים הראשונות ששמעתי מאימי, משמעותן החלה לחלחל לתודעתי רק כשהייתי בן שמונה וחצי, וצפיתי מחלון חדרי בחיילי הצבא הגרמני מספחים את אוסטריה לרייך השלישי, אימי הייתה אישה מאוד פסימית, היא לא רצתה ילדים משלה, גם בי לא חפצה לפני שנולדתי ואת חייה העבירה על סף השיגעון מרוב דאגה לשלומי, בימי-ההולדת שלי לא היה עצוב ממנה – כי תמיד האמינה בכל לבה שהגעתי לשנת חיי האחרונה, כמה אירוני שדווקא היא מתה בגיל צעיר, בעוד בנה יחידה זכה להגיע לגבורות.

אני מרבה להיזכר באימי לאחרונה, אומר ש', אולי בגלל שלפני חודשים אחדים נולדה נכדתי החמישית, והמילים הראשונות שיצאו מפי כשראיתי אותה היו "אבוי לעולם שאליו הובאת", לחשתי את המילים בגרמנית, וכשכלתי שאלה לפשר דברי עניתי לה שאמרתי "זאת התינוקת היפה ביותר בעולם", אתה מבין, מסביר ש', אני לא דומה לאימי, אף פעם לא רציתי להיות פסימי כמותה, אלא שמהיום שצ', חברתה הטובה של רעייתי המנוחה, הפסיקה לבוא למפגשנו השבועי בשדרה, בגלל פחדה מפני רוכבי קורקינטים ואופניים, אני מרגיש שהמגפיים שרמסו את וינה עדיין צועדות בעולם וזורעות את הפחד הנורא מכל – פחד מפני האדם.

טוב לדעת (מקודם)

7 גורמי סיכון למחלות לב ודרך אחת לזיהוי מוקדם ומניעת נזקים ללב

מוגש מטעם שחל

רואה ואינו נראה

צ' פוחדת, אומר ש', כי שתיים מחברותיה נפגעו בשעה שהלכו לתומן על המדרכה, אחת נפלה ושברה את ידה כתוצאה מפגיעת קורקינט-חשמלי, ולשנייה נשברה חולייה בעמוד השדרה אחרי שרוכב אופניים נעץ את כידונו בגבה, בגילנו העצמות פריכות, כל פגיעה משמעותה תהליך החלמה ארוך וכואב, וגרוע מכך – אובדן העצמאות שבלעדיה החיים עלולים לאבד את טעמם, צעירים לא יבינו זאת, בשבילם החיים נמשכים לנצח, אבל בשבילנו כל יום של בריאות טובה וקיום בכבוד הוא מתנה שאיש אינו יודע מתי תילקח ממנו, אנחנו פוחדים מאנשים שלא מרגישים שמגפיהם רומסות אותנו.

הם נראים נחמדים, ממשיך ש', לבושים מאוד צבעוני ויפה, עם אוזניות באוזניים והבעת דחיפות על פניהם, תמיד ממהרים, תמיד עושים לפחות שני דברים באותו זמן, זה מסביר איך הם מספיקים כל-כך הרבה ומגיעים כל-כך רחוק, אי אפשר להתכחש לצורך שלהם לנוע בזריזות, הם כבר הדור השני שאנוס לרוץ יותר ויותר מהר רק כדי להישאר באותו מקום, הם לא רעי-לב, חלקם אף אינם אטומים, אבל איש לא לימד אותם את חובת ההתחשבות בזולת, בעיקר בחלש ממך, שאינו בשיא כוחו, שמציאות חייו רוויה בקשיים קיומיים, הילד, הקשיש, החולה, עובד הקבלן, הפליט, זה שאינו דובר את השפה, ההוא שגר ברחוב, אם יש פשע שבגינו על האנושות להיכחד – זהו פשע הפגיעה בחלשים.

זו מלחמת קיום שם בחוץ

המצחיק הוא, וזה הומור מקאברי במיטבו, אומר ש', שהצעירים הללו על הקורקינט והאופניים, בעצמם נמלטים מאימת הנהגים שפוגעים בהם בכבישים. אני זוכר שבשיעורי ביולוגיה קראו לדבר מעין זה "שרשרת המזון", מצב קיומי שבו אדם הוא גם הטורף וגם הנטרף, מצב שאסור שיתקיים בחברה מתורבתת, ולמרבה הצער – מצב שמאפיין את החברה הישראלית, את הקפיטליזם החזירי שנהוג במדינות רבות ואת האנושות כולה, שתולדותיה לאורך ההיסטוריה מוכרים לנו היטב.

כשאני צועד על המדרכה ומתקרבים אלי רוכבי קורקינטים ואופניים חשמליים, מספר ש', וברור לי שהם נוסעים מהר מדי, שהם אינם מרוכזים דיים כדי לשים לב שהאיש הזקן שמולם לא יכול לקפוץ הצידה בזמן, על-אף שמאוד היה רוצה, מתחשק לי לעצור אותם ולשאול מה לכל הרוחות חולף בראשם כשהם דוהרים היישר לעברי, מדוע אינם טורחים להאט, או אפילו לעצור, מה נותן להם את הזכות להפקיע ממני את חלקי הדל במרחב הציבורי, למה אני נאלץ להלחם על חיי במקום היחיד המיועד להגן על ביטחונם של הולכי רגל?

אימי, עליה השלום, נהגה לומר: אין אשמים בעולם – יש רק קורבנות, מסכם ש' את דבריו, לו הייתה זוכה לראותני בן שמונים וארבע, צועד על מדרכות העיר, הייתה משוכנעת ודאי שאני צפוי להידרס בכל רגע ושנבואתה על מותי הקרוב תתגשם הפעם ללא דיחוי, זה עוד לא קרה, אני משתדל להיצמד לקירות וכולי תקווה שאצליח להימלט מגורל שידון אותי לכליה מידיו של רוכב שאצה לו הדרך, ובמקרה דרכו עברה דרכי.

* התכנית טסט ראשון תשודר היום בשעה 21:40 בערוץ הראשון.

  • טסט ראשון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully