באשמורת לילה אחרונה יצאתי מאוהלי הקטן, הצצתי סביב והאזנתי לרחשי העמק. חניון הג'יפים היה דומם ואפל, חוסה בחורשת אקליפטוסים עבותה ומקסימה. סביבנו התנשאו גבעות ירוקות אה-לה-טוסקנה, והג'אמוסים המכאניים נחו מעמל יומם. חברי 'מועדון ניסן פטרול' ישנו באוהלי גג מרווחים או בשיכון זוגות צעירים, באוהלי קרקע. יללות התנים שפילחו את הלילה כבר נרגעו, אפילו הצפרדעים חדלו מלקרקר. היה שקט, שקט מוחלט, בפנים ובחוץ. זכיתי לרגעי שלווה ובדידות נדירים, בטבע נקי ומזומן. 'בשביל זה אנחנו נוסעים בג'יפים' חשבתי לעצמי, לא כדי לחנות על המדרכה בתל אביב. הקור החודר החזיר אותי לשק השינה, לשעות אחרונות של מנוחה לפני יום ג'יפאות נוסף.
קטר קיטור ישן
בתחנה בבאר שבע עמד קטר, ומספרו שבעים ארבע מאות ארבעה עשר' שר אריק לביא, אבל מועדון הפטרולים נוסע בקטרי דיזל יפאניים, מודרניים יותר מקטרי רכבת העמק. מדי שנה עורך מועדון הפטרולים מסע 'חוצה ישראל' בן ארבעה ימים והשנה, החליטו ג'וי בירן וחברי המועדון לצאת אל שרידי מסילות הרכבת בארץ ישראל העותומאנית והמנדטורית.
את מסענו התחלנו באל-חמה שבדרום רמת הגולן. ג'רמי קלרקסון, המנחה המיתולוגי של Top Gear, קבע כי הכביש לאל-חמה הוא חלום מוטורי; הוא בטח חשב על מכוניות ספורטיביות לוהטות אבל אנחנו הגענו לכאן עם בהמות גבוהות ומתנדנדות, השוקלות למעלה משלוש טונות. כמו עדרי הפילים של חניבעל התפתלנו בכביש התלול, צפינו בשרידי גשר הרכבת שעל נהר הירמוך (הגשר פוצץ על ידי ה'הגנה' ב-1946, ב'ליל הגשרים') והתכנסנו בתחנת הרכבת של מבוא חמה.
לפני מאה שנה ביעבעו כאן רכבות קיטור שהובילו סחורות מדמשק לחיפה, על שלוחת הרכבת החיג'אזית שהגיעה עד הים התיכון. מבני התחנות עדיין מרהיבים ביופיים, ואתה שואל את עצמך מתי ישוקמו המבנים המופלאים האלה, בטרם יקום כאן מלון בוטיק מפונפן?
קווי הגבול לפנינו
אנו מטפסים אל משולש הגבולות (סוריה, ירדן וישראל) וחוזרים אל עמק הירדן דרך ערוץ נחל מיצר. למרות הפרספקטיבה ההיסטורית, אנחנו עדיין במסע ג'יפים; החורף השחון אינו מספק לנו אתגרי מים ובוץ, אז אנו מסתפקים בטיפוס ב'מעלה יבנאל' התלול והסלעי. השביל טכני ומוצלב מאוד, אבל הטרשים מספקים אחיזה מצוינת לצמיגי השטח של הפטרולים.
הג'אמוסים נועלים דיפרנציאל אחורי, מתנודדים בכבדות על הסלעים, ומותחים את מתליהם עד למקסימום. הפטרול מותאם באורח מושלם למעברים טכניים כאלה, אבל לאורחים (הנוהגים במה שמכונה על ידי הפטרוליסטים "בייבי פטרולים"...) פחות קל; כמי שנוהג בדיסקאברי קשיש וסטנדרטי, אני נאלץ לתכנן את מסלול ההתקדמות בקפידה, להתקדם קצת יותר מהר, להיזהר שלא לשבור צירייה או לקרוע צמיג. זה קצת יותר מאתגר, אבל כמה סיפוק אינפנטילי יכול ג'יפאי להפיק, ממעבר אלגנטי של מכשול טכני! ג'וי יורד לכוון אותנו במקומות המאתגרים ובאור אחרון אנו גולשים בנחל תבור, אל חניון הלילה בעמק יזרעאל.
לילה לא שקט
אפשר היה לחשוב שטיול ג'יפים הוא אירוע של שעות היום, ובלילה הולכים לישון; הנקודה היא שלפני הלילה יש ערב, ובמרכזו ארוחת הערב. הרגעים הראשונים בחניון מוקדשים להתארגנות ללינה בעלי אוהלי הגג מחפשים מקום אופקי להחנות את הג'יפים, ופורשים את הפנטהאוז; הגדולים שבאוהלי הגג נפתחים לגודל של 2.40*1.80 מטרים, ומאפשרים לינה של משפחה עם 3-2 ילדים. אוהל-גג הינו סידור מצוין לחניון לילה, אבל לא כולם רוצים להיטלטל כל השנה עם קובייה ענקית על הגג. עובדי האדמה פורשים אוהלי-קרקע מתקפלים, החל באוהלי סיירים קטנטנים, עבור דרך אוהלים בעלי פתיחה אוטומטית, וכלה בווילות של שני חדרים + מרפסת.
לאחר כיבוש השממה, אנו מתארגנים לערב ארוך; מדליקים מדורה שתפיג את צינת הלילה, ופורשים שולחנות להכנת ארוחת הערב המשותפת. צוות המטבח כולל את משה, נדב, מתן וחיליק, והם מתפעלים את כולנו לקיצוץ-ערבוב-בישול-ותיבול. דגן מתיישב לבשל קדירת בשר ענקית, על האש רוחשים נתחי אסאדו ריחניים, קערות סלט מתערבבות בכל טו?ב. בהמשך הערב יגיחו מתוך החשיכה ג'יפאים נוספים המצטרפים אלינו, מביאים אספקה טרייה; שמיר ופטרוזיליה, לחמניות טריות לבוקר, צמיג חלופי או דרייבשאפט שנשבר. בקבוצה של 14 כלי רכב יש הרבה מנהלות, ועד סוף המסע תגדל השיירה ל-25 כלים.
אנו יושבים במעגל גדול סביב המדורה, משה בוצע נתחים מאסאדו מושלם, יש מרק וסלטים, מה עוד צריך? זו שעת הציז'באטים על חילוצים ותקיעות, התנצחויות קלאסיות של 'איזה רכב שטח הוא הטוב ביותר', פנטזיות על מסעות חוצי עולם, אליהם בוודאי נצא בעתיד הרחוק.
קומקומי תה מבעבעים על המדורה ובשעות הקטנות שולף אמיר בקבוק קפוא, מחלק כוסיות לימונצ'לו. מאוחר יותר יפתיע חיליק עם מגש גדוש כוסיות קטנות: "יש לי יום הולדת, הכנתי מוס שוקולד". החברותא והגסטרונומיה חוגגות, עד ששרידי הטיילים מתכנסים לשקי השינה ושמיכות הפוך. בבוקר נקפל את המחנה, נעמיס את שקי האשפה על הטנדר ונמשיך דרומה, אל מסלולי העבירות של חורשן.
ארץ לא נודעת
אני עוד זוכר את התקופה בה יכולתי לטייל עם ה-600DR שלי ברחבי הגדה. רכבנו בחופשיות בכל מקום, ניגבנו חומוס בשכם וקילפנו תפוזים ביריחו... היו אלה ימי תום קדומים, בחבלי ארץ אליהם כבר קשה להגיע. בלי זיקה פוליטית, אני יכול רק להצטער על שעולם קסום זה אינו זמין לנו יותר, ומקווה שיום יבוא והנורמליות תשוב לגבעות השסועות של יהודה ושומרון.
אבל היום אנו נכנסים לשטח A, מאובטחים על ידי דיפנדר 'דוד' צה"לי. את התוכן ההיסטורי-הנדסי מעניק לשיירתנו ירון, קיבוצניק מקסים בעל אובססיה גדולה לרכבות היסטוריות. להעמקת התיאטרליות לובש ירון מדי נו?ט?ר עברי ומספר לנו על היינריך מייסנר, מהנדס גרמני שהתחיל לבנות ב-1900 את מסילת הרכבת החיג'אזית, שנועדה להוביל צליינים מוסלמיים מדמשק ל'מדינה' שבסעודיה. במבצע הנדסי חסר תקדים סלל מייסנר 1,460 קילומטרים של מסילות ברזל, בפחות משמונה שנים! הוא עשה זאת בעזרת פרדות, מעדרים ושקי חול, ואל תשוו לי את הקצב המדהים של מייסנר עם זחילתה השבלולית של רכבת ישראל, בדרך לירושלים!...
לצהריים אנו עוצרים בתחנת הרכבת 'מסעודיה' שבמסילה השומרונית, מבנה אבן מדהים ביופיו, הצופה על הכפרים שמסביב. מסילת הברזל כבר נעקרה אבל סוללת האדמה עדיין במקומה. אנו נוסעים על הסוללה ב-20 עד 30 קמ"ש, המהירות המרבית אליה הגיעו הרכבות העותומאניות והמנדטוריות. בימים ההם היו צולפים ערביי הסביבה בנוסעי הרכבת, וגם היום אנו מודעים לאופציה של זריקת אבנים או חפצים אחרים לעברנו.
אנו מגיעים אל נקודת השיא של סיורנו, מנהרת 'רמין' של הרכבת החיג'אזית. זו מנהרה מדליקה שנחפרה בידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה, אורכה כ-230 מטרים, מתעקלת ומרוצפת אבנים לכל אורכה. המעבר במנהרה מצית את הדמיון, זהו מתאבן מושלם לביקורנו במערת קבורה עתיקה לרגלי סבסטיה.
התחנה האחרונה של רכבת הפטרולים
למרות אופייה הצבאי של שיירת הג'יפים, שמחנו לחזור אל ארץ ישראל הנושנה. בילינו לילה באזור המרכז, המשכנו דרומה אל בן-שמן, טל-שחר וחבל לכיש, והקמנו חניון לילה שלישי בנחל אדוריים. ביקרנו בעתיקות 'חירבת אום א-שקף', מקבץ מדהים של חורבות ותעלות תת קרקעיות, מדרום להר חברון. הדרמנו לצלוח את חולות חלוצה, דיונות רכות ומהודקות בתקופה זו של השנה, שהעניקו לנו שעה של נהיגה מהירה ומענגת. בצל עצי הא?ש?ל רוקנו את המקררים והצידניות, לארוחת צהריים אחרונה.
המשכנו בנחל ס?כ?ר המערבי לכיוון אופקים, ונעצרנו לחניית פרידה למרגלות 'גשר הדוודים' הבריטי, ליד אופקים. הגשר נבנה מדוודי קיטור משומשים של הקטרים, סוג של מיחזור אקולוגי בן למעלה ממאה שנה. שיירת הפטרולים חזרה הביתה על הכביש המהיר אבל אל חשש המועדון ימשיך לגרגר ולטייל בישראל, 'בין הרים ובין סלעים'.