מסע אקסטרים ללפלנד: לראות את האור

"כותנה הורגת" הכריז הנרי המדריך בפנים רציניות וגרם לכולם להשקיט ולהקשיב באחת. מה?! איך בד יכול להרוג? מסתבר שהוא יכול, מעדכן שוב הנרי. "כותנה אינה מנדפת כראוי את זיעת הגוף וזו יכולה תוך זמן קצר לקפוא ולהקפיא, אז הקפידו ללבוש ביגוד תרמי. כבר חוויתם קצת קור פה, אבל מחר על אופנועי השלג, הטמפרטורה עלולה לרדת מתחת למינוס 20 מעלות". הנרי יודע על מה הוא מדבר ובכל זאת, אין מסע אקסטרים ללא מימד של סכנה. אחרת הוא היה סתם עוד טיול.

אבל עוד קודם לאופנועי השלג שמהווים את הסיבה האמיתית לשמה ארזנו תיק עם ביגוד חם במיוחד, אל חלקה הצפוני של פינלנד שמהווה חלק מחבל הארץ לפלנד הגענו יחד עם קבוצת צלמים ואקסטרימיסטים של פוטוטבע - חברת טיולי אקסטרים השייכת לבית הספר לצילום גליץ. לפלנד הוא רק אחד מהיעדים הרבים אליהם משוגרים הצלמים החובבים והמקצועיים. למעשה, נראה שאל כל מקום אקזוטי ממנו אפשר לחזור עם פריים אחד מושלם, החבר'ה האלה מגיעים - טנזניה, הודו, דרום אמריקה ו... אנחנו נסתפק בלפלנד. בינתיים.

שלב אופנועי השלג שאורך שלושה ימים מלאים, מוגדר כשלב האקסטרימי של המסע, אבל עבורי, ההבנה שמטוס אלעל בו אני נמצא אמור לנחות על גוש קרח, הספיקה. חמש וחצי שעות טיסה בלבד הביאו אותנו מהחורף החמים של ישראל, אל רובניימי הקפואה. אבל למזלנו, גם פינלנד "סובלת" מהחורף החם ביותר שתושבי המקום זוכרים. 0 מעלות בלבד יתקעו את ירושלים, אבל יוציאו את המקומיים מדעתם. זה כמעט אביב עבורם. ובכל זאת היעד הראשון של המסע עובר בבקו"מ - מרכז הצטיידות לתיירים שבו מקבלים קיטבג מלא בחליפה ארקטית, מגפיים ארקטיות, גרבי צמר עבות, כפפות ענקיות ללא אצבעות וצעיף.

בכניסה ליער וואטונקי, כולם מזדרזים להשתחל אל תוך החליפות החמות ותוהים האם גרב תרמית אחת תספיק או שמא כדאי לגרוב זוג נוסף? האם לשים על הצוואר גם חמצוואר ועד כמה חיוניים מחממי האוזניים? את התשובות קיבלנו במהלך כשעתיים של טיול רגלי ביער הקפוא. טמפרטורה של 5- מעלות לא מטרידות את הביגוד החם ועד מהרה התפאורה הלבנה הפכה את כולם לילדים שוב.

בימים הבאים הטמפרטורה ממשיכה לרדת עד לכדי 15 מעלות מתחת לאפס, אבל הקור לא עוצר את החוויות, הוא מעצים אותן, מסתבר. האטרקציה הראשונה ברשימה היא מלון שעשוי כולו מקרח. לא, לא באמת ניתן לשכור שם חדר ולהעביר את הלילה, בטח כשמקלחת חמה יכולה פשוט להמיס את הכל, אבל המקום בהחלט מרשים. חדרי מגורים, חדר אוכל, כנסיה ואפילו בר שעשויים מקרח טהור זה משהו שעוד לא ראינו עד כה וכשהכוסות עשויות גם הן מקרח, הקוביות בוויסקי מיותרות.

בלפלנד הכל קפוא, גם המפלים שבקיץ זורמים בחוזקה וגם הים וכש-80 אחוזים ממוצרי הצריכה בפינלנד מגיעים דרכו, את הקרח צריך לשבור על בסיס קבוע. עם דופן פלדה בעובי 4 סנטימטרים, משקל של מאות טונות וארבעה מנועי דיזל, אוניית הסמפו מרסקת את הקרח לאורך חופיה של פינלנד כבר יותר מחמישים שנים. שלושים מהן היא שמשה כאזמל שפורץ את דרכן של אוניות הסוחר בים הקפוא, אך כשאלה האחרונות צמחו בגודלן, הסמפו שאורכה 76 מטרים ורוחבה מעט פחות מ-30, כבר לא מספיקה, אז בגמלאות היא משיטה תיירים המומים, מפגינה את יכולותיה במעיכת קרח בעובי מטר ומאפשרת לנו לקפוץ לטבילה בים הצפוני. רק אחרי שלבשנו כמובן את חליפת המילוט האדומה, שמבודדת מהמים הקרים.

נביחות צורמות של עשרות הכלבים נשמעות במעבה היער. המדריך שמוביל אותנו אל חוות ההאסקים הסיביריים מסביר שהם כבר משתוקקים לצאת לריצת הבוקר - 15 קילומטרים כדי לפתוח את התיאבון. אחרי הסבר קצר על תפעול המזחלת ובעיקר על האיסור לרדת מדוקרן הבלמים בזמן עצירה (כי אז הכלבים מתחילים לרוץ ותגידו ביי ביי למזחלת), אנחנו יוצרים לדרך. שישית המנועים הפרוותיים דוהרים קדימה בשקט מופתי, עד שעוצרים שוב. הם לא אוהבים לעצור והעובדה שרק מינוס עשר מעלות מסביב, אומרת שחם להם המסכנים. "הם מרגישים הכי בנוח כשהטמפרטורה היא מינוס 30" מסביר המדריך ובכל עצירה, הכלבים מתחפרים בשלג כדי להצטנן. זו לא משימה קשה לנהוג במזחלת. בעליות צריך לסייע מעט, אבל כל מלאכת ההיגוי מוטלת על זוג הנקבות שבחזית. הן אלה שקובעות את הקצב ואת המסלול ושהגברים ימשכו.

ההנחיות של הנרי ברורות למדי - מתחת לחליפה הארקטית לבשנו את הביגוד התרמי, את כל מה שיש. גטקס וחולצה, שני זוגות גרביים בתוך מגפיים ענקיות, שני חמצווארים על הגרון, בלאקלאווה וקסדה על הראש ולא פחות משלוש זוגות של כפפות על הידיים. למה? כי בימי הרכיבה על אופנועי השלג מסארי סלקה אל הפיורדים שבנורבגיה, הטמפרטורה צונחת לכמינוס 15 מעלות וכשמחשבים גם הפחתה של מעלה אחת על כל עשרה קמ"שים של רכיבה (האפקט המקפיא של הרוח) זה קר. בעצם, תלוי בעיני מי. הנרי מחייך ואומר שהרווחנו - בשנה שעברה הקבוצה המקבילה חטפה 45 מעלות. מתחת לאפס כמובן. אי אפשר להמשיך להתבכיין אחרי זה.

אופנועי השלג שלנו הם מתוצרת בומברדיה, במפעל המקומי בפינלנד ליינקס. יש להם כמובן מנוע גדול (600 סמ"ק, 50 כ"ס) של רוטקס, זוג מגלשים מלפנים וזחל באורך מטר מאחור, אבל מה שהיה הכי חשוב בהם, הם מחממי הידיים. ידיות האחיזה מתלהטות ומצליחות להפשיר את כפות הידיים גם דרך שלוש שכבות של כפפות - אביזר חיוני מאין כמוהו. רכיבה על אופנוע שלג בהחלט מצריכה תקופת למידה והסתגלות למי שלא מכיר את השיטה. חישבו על טרקטורון, רק ללא אחיזה מלפנים, עם המון (יותר מדי?) אחיזה מאחור, עם משקל עצום ורגישות מטרידה לשיפועי צד. המשמעות, אין החלקות כוח, יש המון תת היגוי ומספיקה גלישה של 20 סנטימטרים מהשביל המהודק כדי להתגלגל על הצד. שלושת ימי הרכיבה יעמידו לפנינו 452 קילומטרים של רכיבה אינטנסיבית - 180 מהם כבר ביום הראשון ומחצית מהם לאורכו של אגם קפוא. בקיץ הופך האגם לאתר תיירות, כמעט כמו הכינרת שלנו, רק פי 14 בגודל ובחורף, לאוטוסטרדה של רכבי שלג. יש נתיבים, יש שילוט הכוונה ומקומות עצירה.

לאחר לילה חם באכסניה מקומית, רכיבה קצרה יחסית מעבירה אותנו את הגבול לנורבגיה ולוקחת אותנו אל הקצה של אירופה, אל המקום בו פוגשת היבשה את הים הצפוני. הנחיתה על מפרצי הפיורדים עוצרת את הנשימה. נוף פנורמי של גבעות מושלגות, סלעים שחורים, ירוקת גסה ומים שטוחים ממלאים את האישונים ומשאירה אותנו ללא מילים. המצלמות נשלפות ולכל מקום אליו מכוונת העדשה, יש פריים מדהים. ועוד אחד. ועוד. חברי הקבוצה מתדלקים במרק חם אבל היי... זהו כבר היום החמישי למסע ועוד לא...

כמה טלפונים חכמים משמשים תחנות מידע עבור חברי הקבוצה. כמה בודקים את תחזית מזג האוויר וכמה את עצמת הקרינה הקוסמית שמגיעה אל כדור הארץ מהשמש. כמעט מדי שעה אנו מתעדכנים במצב, מפתחים הערכות והימורים לשאלה - האם הלילה נראה זוהר?

האורורה, הזוהר הצפוני נחשב לאחת מתופעות הטבע המרהיבות בעולם. קרינת השמש שמגיעה אל כדור הארץ, פוגשת בקטבים דלי ההגנה המגנטית, מגיבה עם מולקולות החמצן וצובעת את השמיים בלהבה ירוקה. לא יתכן שהגענו עד לכאן, קפאנו לילה לילה עם מצלמות מכוונות במשך שעות לשמיים, ולא נראה את הזוהר? מיום ליום התקווה שנראה את הזוהר, איבדה את הזוהר. שמיכת העננים לא מרפה מכיסוי השמיים ולמרות שהתחזיות מדברות על התפרצויות ברמה 5 הגבוהה, אנחנו נשארים בחושך.

בנסיעה הממושכת חזרה לרובניימי, כבר התחלנו להשלים עם העובדה, שאת הזוהר נראה רק בברושור של פינלנד. אבל אז אלי צועק מהמושב האחורי - "השמיים התבהרו! יש זוהר!". המולה התפתחה באוטובוס, הנהג נדרש לעצור מיד בצד הדרך וכולם נשפכו החוצה על מצלמותיהם וחצובותיהם. וקליק, קליק, קליק לכולם יש פיקסלים ירוקים. המצלמות סופגות את האור טוב יותר מהעין הבלתי מזוינת, אבל גם ללא חשיפות של 30 שניות, העיניים מצלמות את הזוהר והמוח רושם כל זיכרון. כן, זה בהחלט מדהים. עכשיו אפשר לעלות למטוס ולחזור לארץ בלב שלם - שיחקנו בשלג, שברנו קרח, שחינו בברד, גררנו מזחלות, נתנו גז על אופנועים וראינו את האור.

אם גם אתם רוצים להגשים את החלום ולהגיע ללפלנד אקסטרים,כל הפרטים באתר פוטוטבע

לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל

תודה לחברת 'למטייל' ולחברת 'סער' יבואנית קולומביה לישראל על הסיוע