ב-1994 דיווחה קרייזלר על השנה הרווחית ביותר בתולדותיה. היצרנית האמריקנית בת ה-69 דאז הכניסה לקופתה כ-3.4 מיליארד דולר רווח נקי. אנשי מפתח בתעשיית הרכב בארה"ב הצביעו על המפנה האסטרטגי של החברה ב-1993 כגורם המרכזי להמראה הכלכלית, כאשר שינוי כיוון צורני הוליד עבורה את נוסח ה-Cab Forward; מונח שאומץ מעולם הרכבות ומ-AMC פייסר הקומפקטית, כשהעקרון מאחריו הוא ריווח של החלק הקדמי ושיפור של הביצועים. הפרופיל החדש כלל כלי רכב בעלי פרונט תוקפני, בהם קרייזלר איגל ויז'ן, דודג' אינרטפיד ובמקביל צוין עשור למיניוואן המודרני הראשון בעולם - קרייזלר וויג'ר. זו גם הייתה השנה בה קרייזלר החלה למכור רשמית את מכונית העל האמתנית דודג' וויפר, שנחשפה ב-1992.
אבל לא הכול היה מתוק ומופתי ב-1993. קרייזלר חלקה עם יצרניות רכב באמריקה את זעמם של ארגוני איכות הסביבה ואת הצרכנים מתחממים בשל העלייה במחירי הדלק. ההנחיה הייתה למזער מעט את הנפחים, אולם הפתרון האקולוגי לא היה בהישג ידה בתוך תעשייה של מנועים בזבזניים ואוכלי שמן. מצד שני, קרייזלר הפנימה היטב שהערים הגדולות נסתמות ומקומות החנייה אוזלים. המאה ה-21 כבר לא הייתה ממש רחוקה.
השמיים הם רק ההתחלה
צוותי הפיתוח והאיור של קרייזלר שוטטו על ציר הזמן כדי לשרטט את ההשראה לדבר הגדול הבא. הם נעו בין סרטי מדע בדיוני של שנות ה-60 לרעיונות בתחום הבינוי. סיעור מוחין הוביל אותם להתמקד בענף המוניות, משום שלדברם הגדיר יותר מכל דבר אחר את החיים האורבניים המתישים. הם לקחו את מודל הבנייה של גורד השחקים שמקדש את רבי הקומות ומוקיא את הבתים הפרטיים, שכן בנייה לגובה מתפרשת על פני מטראז' צנוע, בעוד הקצאת שטח לווילות גוזלת מ"ר נדיב. כך למעשה, נולדה קרייזלר אקספרסו - מונית מיקרוואון שהוצעה כחלופה למונית הצהובה הסדאנית.
הפלטפורמה של האקספרסו נגזרה מקרייזלר ניאון (כן, אותה משפחתית שנמכרה כאן לפני 20 שנה). העיצוב היה די מצחיק, אולם הוא המחיש את קו המחשבה של המתכננים: במקום מכונית ארוכה שאוכלת הרבה מטרים של מדרכה, התגבשה מעטפת מכווצת עם תקרה גבוהה, זגוגיות עגולות וקימורים של בועה. התוצאה אולי נראתה כמו מכונית צעצוע לילדים, אבל אקספרסו אצרה תחתיה פתרונות אחסון חכמים.
מידותיה היו כשל מכונית מיני מודרנית: אורכה נמתח ל-3.6 מ', רוחבה כ-1.70 מ', בסיס הגלגלים התייצב על 2.32 מ' אבל הגובה, הוא בהחלט היה מרשים מכל נתון אחר - 1.77 מ', שווה ערך לקרוסאובר ממוצע בן דורנו. קיבולת המרכב ההיקפית עמדה על 4,410 ל' כך שארבעה אנשים היו יכולים לשבת בסיפונה בנינוחות. תא המטען היה קטן (כ-220 ל') אמנם, אך מאחר והמכונית נשקה למטר שמונים, ולרוב נוסעי מונית הם בודדים או בזוג, ניתן היה לקפל את החלק האחורי ולפתוח את שטח הטעינה לכדי פלטפורמה שימושית. בנוסף לכך, קרייזלר דאגה להתקין תחת המושבים מגרות איחסון לחפצים קטנים.
המנוע שנלקח מניאון נועד לצרכי הדגמה. לא היה בו שום דבר יוצא דופן. הנפח עמד על 2.0 ל', ארבעה צילינדרים (הספק של כ-131 כ"ס) בחיבור לתיבת הילוכים אוטומטית עם 3 יחסי העברה בשידוך להנעה קדמית. אף אחד לא העלה לדיון נתונים אודות צריכת דלק, אולם סביר שהמספרים היו טובים יותר משל פורד קראון ויקטוריה הניו-יורקרית שבחזיתה אוכלס מנוע V8. בקרייזלר בכל אופן האמינו באקספרסו כיורשת ראויה למונית הצהובה הקלאסית; הם מכרו אותה למארגנים בתערוכות הרכב תחת ססמא שהוטמעה בין השורות: "היא תשחרר מאות ק"מ של דרכים".
קונספטים סוללים את הדרך לעתיד, וכשלעצמם מקדימים את זמנם ב-3 או 4 שנים ולפעמים גם יותר. קרייזלר אקספרסו לא הייתה מכונית מלוטשת במישור הטכני, אפילו מביכה לדעת רבים בארה"ב. ולמרות זאת, אקספרסו הבימבאית היא סוג של ציון דרך כשמסתכלים היום סביב וחווים את הפריחה הגדולה של מכוניות המיני הזעירות. מכאן, כי בשביל האומה האמריקנית היא דווקא צריכה להיות מקור לגאווה, ובכירי קרייזלר יכולים להמשיך בסיורים בארכיון, ולהקצות עוד כמה דקות הסברים אודות מונית העתיד שנתקעה בעבר.
עוד קלאסיקה ואספנות בוואלה! רכב