כשנכנסנו אל המסלול ושורת האופנועים נגלתה אל עיני, עורי עקצץ, כפות ידי ומצחי הבהיקו מזיעה והרגשתי איך ברגע אחד פי הופך יבש ומדברי. "קובי" נדחק הצידה לרגע. זה היצר שמדבר עכשיו, ששולט בחילוף החומרים בגוף והופך אותו לרעב לדבר אחד - אדרנלין. לחופש הזה לתת בגז מבלי לחשוש ממלכודת דבורה, מבלי לחוש רגשות אשם בייצור עקיפה על פני מכונית ליסינגומטית עם חלון נהג פתוח במהירות כפולה ויותר מזו המותרת בחוק.
יש למסלול מירוצים את היכולת בחיבור לאופנועים, להפוך כל גבר המתקרב לשנות הארבעים (וגם לחמישים), לילד שמגיע בפעם הראשונה ליורו-דיסני. פתאום מתקן השעשועים הקטן שלנו בכוכב של יאיר נראה כמיועד רק לילדים עם 'פוש-בייק' וגלגלי עזר. זו ללא ספק המסיבה הכי טובה בסביבה.
אבל עוד לפני שהספקתי לנשום, יותר משלוש נשימות על המסלול כמעט לקיתי בהתקף לב: שכחתי את הקסדה במלון. שיט! רציתי למות. לא יכול להיות שאפספס יום כזה בגלל בלבול של התעוררות בשעות טרום זריחה. ובאמת לא פספסתי. למרות שהמלון הצמוד למפעל MV אוגוסטה היה במרחק של יותר משעה נסיעה, אנשי MV דאגו להביא את הקסדה אלי מבלי שאאבד יותר מדי זמן איכות על האספלט. יצאו גדולים. הצלם שהגיע לתעד את האירוע, קצת פחות.
אז נחזור לסיבה לשמה התכנסנו כאן היום - היכרות כמו שצריך עם שלושה כלים מתוך ההיצע של יצרנית האקזוטיקה האיטלקית. הדראגסטר 800 החדש, ה-F3 675 וה-F4 RR האמתני על גבי המסלול השכונתי, שהיינו מתים שהיה לנו כמוהו בישראל, ויראנו. שחררנו קלאץ'.
מדויק ומפתיע: MV אוגוסטה דרגסטר 800
הופתעתי לגמרי כשפתחתי את המצערת ביציאה מהפניה הימנית הארוכה אל תוך הישורת. פניה שמביאה את האופנוע מצד אחד לזווית הטייה חדה מאוד ומנגד, נפתחת ומתרחבת ומאפשרת להאיץ את האופנוע במצערת מלאה אל תוך ישורת של כ-800 מטרים. הדראגסטר, שאינו נראה כמו אחד שאוכל פניות מהסוג הזה בתאבון, טס קדימה בזכות המנוע שלו וננעץ כל כך חזק באספלט, כל כך נאמן לקו הנבחר, שאפילו אופנועי הספורט הייעודיים למסלול החזקים ממנו, היו צריכים לעבוד קשה כדי לבצע עקיפה. רק בישורת עצמה, כאשר ממד התנגדות האוויר נכנס לפעולה במהירויות תלת ספרתיות גבוהות, החבר'ה הרכונים מעל מכל הדלק ומאחורי המשקף קיבלו את מבוקשם.
הדראגסטר הוא למעשה גרסה מעוצבת בקיצוניות של הברוטאלה המוכר. אותה שלדת צינורות חובקת את אותו מנוע טריפל 800 סמ"ק ממכר ברמה חולנית, עם אותם יחסי העברה בתיבה ומתלים מוקפדים שמתכווננים בכל אופן אפשרי, אבל צדה את העין אחרת בעזרת שינויי עיצוב. הדראגסטר הוא נייקד אבולוציוני שקשה למצוא לו הגדרה מדויקת אודות שיוכו בקטגוריה. אבל כשהוא מושיב את הרוכב בפוזיציה קרבית, עם מרפקים פתוחים ומאפשר לצמיג ה-200 מ"מ שלו להעביר כל כך הרבה כוח לאספלט, ההיגיון שבייצור נייקד נוסף מקבל חיזוקים רגשיים.
בקרב חבורת האופנועים שניתנה לנו ליום הרכיבה, הדראגסטר הוא זה בעל האוריינטציה המובהקת יותר לרכיבת כביש. הוא לא דורש הקרבה בתנוחת הרכיבה כמו אחיו הספורטיביים והמומנט העבה שהוא משחרר הופך אותו לכלי אידיאלי לתקיפת כבישים מהירים. על המסלול, הכוח הזה מקבל משנה תוקף כשרוצים להוציא אותו מפניות. 125 כ"ס ו-8.5 קג"מ על משקל קל כשלו מאפשרים לעשות זאת בנחישות מרשימה. גם על המסלול העדפנו להציב את מצבי הנהיגה על 'נורמל', לא כי זה ממש נורמלי לעלות עם אופנוע כזה למסלול, אלא משום שהוא יצר את הפעולה החלקה ביותר במצערת האלקטרונית. מצב הספורט הרגיש עצבני ורגיז מדי וכשרוכבים על הקצה, הדיוק הוא הכל.
אבל יותר מכל, מרשימה יכולת ההתנהגות שלו. הוא מרגיש קליל, גבוה וקרבי, אבל כשמראים לו את הדרך אל פניה הדוקה שמאלה, הוא יודע לרדת עד לרגליות, לאפשר לרוכב לשייף את הסליידר ובעיקר להישאר יציב וברור. גם כשלאחר פניה זו מופיעה ימנית נוספת, אפשר להפליק אותו במהירות ובחדות עם השקעה הגיונית של דחיפה בכידון. הבלמים גם הם סיפור בפני עצמם; קאליפרים רדיאליים מונובלוק שנושכים דיסקים בקוטר 320 מ"מ מלפנים מייצרים כוח עצירה משמעותי והגיבוי של מערכת ה-ABS תמיד עוזר. על המסלול עם אחיזה לא פחות מפנומנאלית, הצלחנו לייצר בלימות חזקות מאוד (קצת קשה לאחוז עם הברכיים את מכל הדלק) מבלי לגרום לה להתערב ולשחרר.
הדראגסטר, היה האופנוע שפתח עבורנו את יום המסלול ואפשר לנו ללמוד את 20 הפניות בצורה כמעט מושלמת עבור האופנוע הבא בסדר, אך לא בהכרח בסדר הנכון. הנייקד קצוץ הזנב שידרוש מכם חברה ממש רזה אם תבחרו להרכיב אותה מאחור, הגיע לישראל ממש בימים אלה ומחירו עומד על 119,000 שקל ובהחלט אפשר לומר שיש כאן מכונה מסעירה ונכונה מאוד לכביש הציבורי.
MV אוגוסטה F4 RR: איך עוצרים את זה?
הצמיגים כבר חמים, האווירה על המסלול מתלהטת ובין הרייסרים המקומיים מתחילה להתגבש יריבות. מי בולם לפני מי, מי גונב את הקו הפנימי ומי סוגר דלתות. בשלב הזה נמסרים לנו המפתחות של "ה"מפלצת הכי מופרעת שיש ל-MV בארסנל, ה-F4 RR. אופנוע ליטר ארבעה צילינדרים בשורה שמעביר אל הגלגל האחורי הספק מצליף של 201 כ"ס.
בכל קנה מידה, ה-F4 מרגיש כמו משהו בלתי אפשרי, או לפחות רדיקאלי מאין כמוהו. זה ברור כשמש שאופנוע כזה ירגיש כמו שור זועם כשנותנים לו לשתות בנזין, אבל מספיק לשבת עליו בחניה כדי לקבל רמז ברור לבאות. הוא מקפל את הרוכב עליו לאוריגמי אנושי שדוחס את הברכיים לחזה, מציב את הישבן גבוה מאוד, מכל הדלק נמצא נמוך יותר מהירכיים והכידון מעמיס על המפרקים את משקלו של כל פלג הגוף העליון.
המארשל מנפנף בדגל הירוק ומסמן שאפשר לעלות. הלב דופק חזק ומרכז ההגנה ושימור החיים במוח מדליק סירנות ומבקש מהגוף לעשות פרסה ולחזור אל החניה. אבל הגוף, הוא לא מוכן לזה ובלוטת יותרת הכבד שאחראית על ייצור האדרנלין מבקשת את המגיע לה. הקלאץ' נמרח לכל אורכו כדי לנתק אותו מהמקום. המנוע מגיב בעצבנות לכל נגיעה במצערת והשילוב בין השניים מצריך רגישות של מנתח מוח באצבעות. אבל הנה אנחנו זזים. עולים למסלול לתוך השיקיין הקשה שנבלום אחר כך לתוכו ומשם ישר לתוך עקומה שמאלית ארוכה. למרות שזו נגמרת בשיקיין מלאכותי נוסף, ה-F4 עף בקצב מבהיל.
זהו אופנוע גדול ממדים (191 ק"ג) ורוחבו במרכז מאפשר לחבק אותו חזק. למען האמת, עם כל כך הרבה כוח, חיבוק זה בדיוק מה שאני צריך פה ועכשיו. למרות שהבטחתי לעצמי לקחת את העניינים ברגיעה, הצג הדיגיטאלי הראה 160 קמ"ש לפני הבלימה לשיקיין, למרות שרק הרגע יצאנו מהמקום. הפניה שמאלית ההדוקה שבקצהו הצפוני של המסלול נראית כאחת שנותנת עדיפות לאופנועים קלים כדוגמת הדראגסטר, אבל עם כמה שהוא גדול, ה-F4 צולל בחדות ובליטוף של הקליפאון ומפגיש את ברכי השמאלית עם האספלט. שוב אחרי ימנית ושמאלית הדוקות, חוזרים אל הימנית שמשגרת אותנו אל הישורת. אנו חולפים שם נמוך ובעיקר חזק. מאוד. ה-F4 שואג בסל"ד חמש ספרתי בצורה שמעמידה לי את השערות על האמה מתחת לחליפה והקוויק שיפטר בועט אותנו באגרסיביות מבהילה קדימה. פורמולה 1 על שני גלגלים.
הקסדה צמודה למכל הדלק, מנסה להסתתר מתחת לזרם האוויר וסוף הישורת שנראה באופק מתקרב מהר מכפי שניתן לדמיין. אני מחליט לרדת על הבלמים עוד לפני סמן ה-200 מטרים ותוך כדי הלחיצה אני מבין ששתי אצבעות על המנוף יכולות ליצור בעיה של ממש. די באצבע אחת כדי להוריד פה קמ"שים בקצב מסחרר, אפילו יותר מדי. מאוחר יותר, כשרמת האמון עלתה וגם היכולת להתחבר אל האופנוע הזה השתפרה, הבלימות התקרבו יותר ויותר אל נקודת האל חזור, מנתקות לפרקים את הגלגל האחורי מהקרקע אבל שותלות את הפרונט כמו שמעולם לא הרגשתי קודם על אופנוע.
זו עבודה פיזית של ממש לרכב על ה-F4. קשה מאוד להכיל את הקיצוניות של האופנוע הזה, גם על מסלול ולמזלנו ולרוע מזלו של רוכב מקומי שחטף הייסייד בשיקיין הצמוד לעמדת הזינוק ושבר את האגן בסופו של מעוף באוויר, ההיגיון משתלט והבנו שכדאי להחזיר בחזרה את ההגנות המנטליות. הקוף יצטרך לחכות לרגע אחר (והוא בסוף התפרץ). ה-F4 גרם לנו להבין שלאור עוצמתו, היינו עסוקים יותר באיך לבלום את המכונה הזו מאשר בלהאיץ אותה. האצות, בלימות ופניות הן כל מהות קיומו, רק שהמהות הזו גובלת בחוסר שפיות ובצורך להתמודד עם עומסים מכולם המירוצים. כושר גופני זו חובה כאן. זה הוא שלוקח אותך לסיבוב ולא להיפך. מחירו בישראל עומד על 160,000 שקל או 219,000 לגרסת ה-RR עליה רכבנו.
MV אוגוסטה F3 675: סכין בידי שף
די בצילו של ה-F3 800 חי האח המקביל עם מנוע הטריפל 675 סמ"ק. מנוע ה-800 מצליח להאפיל עליו עם נתון של 148 כ"ס ונשקר אם נאמר שמעט התאכזבנו לגלות שמדובר בגרסת ה-675 כשהתבשרנו על כך בתחילה, אבל מהר מאוד שינינו את דעתנו. חוויית הרכיבה על ה-F4 משאירה את רוכב בהלם טוטאלי וכמי שנכווה ברותחין, נזהרנו גם באחיו הקטן והצונן. אבל לא להרבה זמן.
מיד כשעולים על אוכפו, מגלים שמדובר באופנוע אחר לגמרי. המושב שלו גבוה, אבל גבוה פחות. תנוחת הרכיבה ספורטיבית, אבל לא מענישה. הגוף ממוקם קצת יותר בתוכו מאשר עליו והידיים לא מדווחות על בעיית משקל במפרקים, למרות שהגוף רכון לפנים בחדות. משהו שם מרגיש מאוד נכון, כאילו התבקשנו ללבוש את האופנוע הזה לפני שאנו רוכבים עליו. כשמנתקים את הרגלית מהכביש ומזקיפים אותו, מגלים עד כמה הוא קל (176 ק"ג) ועד כמה זה מחמיא לו ולרוכבו על המסלול הספציפי.
128 כ"ס עם אחיזה אבסולוטית אומרים דבר אחד, שאפשר לפתוח מצערת מוקדם ביציאה מפניות ולהיות מהירים מאוד, אפילו יותר מה-F4 החזק בהרבה. שלוש הקפות מוקדשות לחימום הצמיגים והכרת האופנוע ואז... או הו אז זה קורה. מתחילה סערה נפשית שלא יודעת שובע. ה-F3 זורח וגורם לרוכב לזרוח גם כן. הוא נצמד לאספלט, מאיץ בנחישות, בולם בכוח ורוכן בזוויות מטורפות עד שהצלחנו ללטף את המרפק השמאלי בכביש בעקומה הדרומית ביותר (וכמה מפתיע, הצלם לא היה שם כדי לתעד את הפוזיציה).
החדות הזו כובשת והאופנוע מרגיש ככזה שנע על חוט השערה ברמת הדיוק שבו ומה שהכי הדליק אותי באופן אישי על גבו היה היכולת להפליקו מהטיה חריפה אחת לנגדית בזמני שיא ובקלות שגורמת לכל שאר האופנועים שלפניו להישאר מאחור. פתאום אני כבר לא נעקף על ידי רוכבים שמסביבי, אלא אפילו עוקף כמה אחרים. גם את הפניה השמאלית - 90 מעלות שבסוף הישורת כבר לקחתי מהר בהרבה, מרפרף עם הסליידר על אבני השפה, מפליק מצד לצד ב-Sים שלאחר מכן ואפילו זומם על קיצורי דרך על הקרבים לפני פניות.
על גבו של ה-F3 כבר לא חשבתי בעברית. שטף ההברות והעיצורים שנפלטו מפי אל החלל הדחוס בקסדה היו חסרי משמעות מילולית בשפתו של אליעזר בן יהודה. דיברתי מירוצית. התרגשתי, ניסיתי, הגזמתי, הפנמתי וכמעט שבכיתי כשהמרשל הרים את דגלי הצהוב אדום בהודיעו שהסשן נגמר. הוציאו אותנו ממגרש המשחקים מהר מדי. לא בזמנים, אלא בהרגשה. אם מה-F4 ירדתי רטוב מזיעה בתוך החליפה כתוצאה מהעבודה הקשה והכוחות שהוא מפעיל עליך, מה-F3 675 ירדתי עם כפות ידיים רועדות מאדרנלין. איזו מכונה. מחירו בישראל 126,900 שקל.
רודפי ריגושים וגירוש שדים
כל מי שמבלה על הכביש חושד ברוכבי האופנועים שהם היפראקטיביים או רודפי ריגושים משוגעים. היפראקטיביים מפני שברכיבה, בניגוד למכונית, אין רגע דל, אין שניה של מנוחה למוח או לגוף ושניהם מחפשים כל הזמן את התעסוקה הבאה, באופן יזום. משוגעים מפני שרבים נמשכים לעשיה המרגשת בחיפוש אחר רגעי קיצון שטובלים רגל, או שמא ברך, בבריכה של סכנות. חלקם אפילו מנסים לגרש את השדים שבתוכם על ידי הכנסת שדים אחרים במקומם פנימה, או שהייתה להם היסטוריה משפחתית שהתוותה להם את הדרך לאוכף מכאני. אני אשם אם כך, בשני הסעיפים.
אבל עם כל הכבוד להיסטוריה שלנו, איזה חיים יש להם האיטלקים. אי אפשר לספור את כמות מסלולי המירוצים שפזורים בארץ שלהם ולכן אך זה טבעי שלרבים כל כך יהיה אופנוע ייעודי ואפילו פנאי באמצע השבוע לקפוץ למסלול הקרוב, לשלם 150 אירו על יום מלא של רכיבה, לפוצץ בגז ולחזור הביתה רגועים לעוד שבוע של עבודה. משכה את תשומת ליבנו איטלקיה אחת, שנראית דקה ושברירית, עם עיניים ירוקות יותר מהדשא שמסביב לאספלט וטלטלים צהובים שהגיעה עם F4 RR הפרטי שלה שהוכן למסלול באופן בלעדי, על גבי עגלה שנגררת מאחוריה של סיאט איביזה דיזל ידנית. אם לא היינו כבר נשואים, היינו יורדים על הברך גם בשבילה.
לפני הסוף של החוויה, זוכרים את הקוף? הוא הצליח להשתלט עלי, 4 הקפות לסופו של סשן הרכיבה האחרון, שוב על גבו של ה-F3 הממכר. כשאנו דולקים אחרי מרקו לוקינלי, האדרנלין דחק החוצה תובנות קריטיות לרכיבה - שהצמיגים עדיין קרים. הקפה וחצי לתוך הסשן, מתברר שהם עברו כבר 12 מחזורי חיממום והגומי שלהם כבר לא מגיב אותו הדבר ושהם גם די שחוקים. למרות הכל, נכנסתי לאותה עקומה שמאלית בדרומו של המסלול קצת יותר מהר מהרצוי עם השכבה קצת יותר נמוכה מהכדאי. הקדמי ניתק מגע וכמו אבן שנכנעה לכוח הצנטרפוגלי החלקנו החוצה. למזלי הרב, האופנוע שילם רק בשריטות קלות של הפירינג וברגלית הילוכים מגולחת, ואני בריא ושלם לגמרי, כשחליפת הרכיבה (IXON) ומגפי הסידי ספגו את הכל ומנעו ממני נזקים מיותרים. המסקנה, קופים צריכים להישאר בטבע, לא במסלולי המירוצים.
הכתב היה אורח חברת "חברת ה.מ. ישראל"
