ידיעה שגרתית לעיתונות שהגיעה למערכת וואלה רכב, החלה שרשרת אירועים שבסופה מצאתי את עצמי עומד ביום שבת בשעה שש וחצי בבוקר על קו הזינוק בקיבוץ דליה בין מאות המתחרים במרוץ אפיק ישראל 2014. כבר 45 שנים האופניים משתלבים בכל מיני צורות בפרקים השונים בחיי, אך מעולם לא חשבתי שהאופניים ילמדו אותי שסבל וכאב גופני עושים לי בעצם טוב.
מפעל הנצחה לבכיר מוסד
מרוץ "קיה אפיק ישראל" הוא מפעל הנצחה לגיורא צחור ז''ל, מפקד ובכיר במוסד, שנהרג בתאונת דרכים תוך כדי אימון רכיבה על אופניים. לאור ההצלחה של המרוץ בשנה שעברה, המרוץ נרשם באיגוד ה-UCI (union cycling international) כתחרות בין לאומית ובכך נכנס "אפיק ישראל" לרשימה היוקרתית של מרוצי ההרים הרב יומיים בעולם, לצד מרוצים יוקרתיים דוגמת "טראנס אלפ" באירופה ו"קייפ אפיק" בדרום אפריקה. בנוסף משרד התרבות והספורט העניק לתחרות מעמד של אחד מ-14 אירועי הדגל שלו לשנת 2014.
את המרוץ יזם וניהל ביד רמה גל צחור, בנו של גיורא, שאף הוא רוכב אופניים וחובב מרוצי מרתון קשים כגון זה. גל וגיורא השתתפו במרוצי מרתון רבים בחו''ל וחזונם היה לקיים גם בארץ מרוצים כאלו. מרוץ "קיה אפיק ישראל" מהווה את הגשמת חלומם של גיורא וגל ופותח את הדרך לשיתוף מדינת ישראל בתחרויות בין לאומיות כחלק מהסבב העולמי.
צריך שניים לטנגו
מרוץ האפיק הוא מרוץ זוגות, כאשר על הזוג להישאר צמודים לאורך כל המסלול והזמן הנמדד הוא הזמן המשותף. הצוותים מתחרים לאורך שלושה ימים ובכל יום עליהם לעבור מרחק של כ-100 קילומטרים. "כפר התחרות" או שטח ההערכות הוקם בסמוך לקיבוץ דליה במועצה האזורים מגידו. לאורך המסלולים הארוכים המתחרים התמודדו עם תנאי שטח ואקלים קיצוניים לאורך רכס הכרמל, הגליל התחתון, יערות מגידו ושמורת הר חורשן.
מספר המשתתפים השנה הכפיל את עצמו והגיע ל-700 רוכבים כולל רוכבים בחד יומי, כאשר ההרשמה נסגרה כמה ימים לאחר פתיחתה ורוכבים רבים נאלצו לוותר על השתתפותם. למרוץ הגיעו נציגים מ-13 מדינות ביניהן: צרפת, הולנד, ארה''ב, רוסיה, ספרד, בלגיה, ברזיל, קנדה, אנגליה, נורבגיה ועוד.
להגשמת חזון התחרות תרמו השנה נותני חסות רבים וביניהם: קיה מוטורס, TREK, איגוד האופניים בישראל, POWERBAR, SHIMANO, DAA SPORT MARKETING, RUDY PROJECT, FUNKIER, מריו סנטר, רומח, קיבוץ דליה וזהר בדשא.
זינוק באור ראשון
נחזור לקו הזינוק ביום שבת בשעה שש וחצי, או ליתר דיוק לשעה רבע לחמש. אני ובן זוגי למרוץ מגיעים לכניסה לקיבוץ דליה, חושך מוחלט אין איש בחוץ, ופתאום נעמד באמצע הכביש סדרן עם אפודה זוהרת ומכוון אותנו לחנייה ולאזור הרישום. בשעה חמש בבוקר אנחנו מגיעים לרישום ומיד מקבלים אותנו בבוקר טוב ובכוס קפה ואני מתחיל להיות מופתע. לאחר סיום הליכי הרישום, שהחלו באינטרנט מהבית, אני מופנה להרכבת צ'יפ למערכת מדידת הזמנים ולמעשה מוכן לזינוק. כבר 30 שנים אני מתחרה בתחרויות אופנועים ואופניים כולל בחו''ל, מעולם לא נתקלתי בכזה ארגון, סדר ורצינות של אנשי הצוות, כל הכבוד.
בזמן שנותר עד הזינוק אנחנו ניגשים ל"כפר התחרות" שהינו מתחם גדול שהוקם על מגרש הכדורגל של הקיבוץ ומסביב לו. המתחם כולל מתחם של אוהלי סיירים ללינת המתחרים, מתחם קרוואנים, שירותים, מקלחות, אמבטיות קרח ואוהלים של נותני החסות ומנהלה של המרוץ. הכול נקי ומסודר באופן מופתי. הכרוז מכריז ששעת הזינוק קרבה ואנחנו ניגשים לעמוד בשדרת הזינוק הארוכה וההתרגשות מתחילה לעלות לראש. מסביבי רוכבים ורוכבות שנראים בכושר גופני מעולה רוכבים על אופני קרוס קאנטרי מקצועיים וללא ספק מוכנים היטב לסוג כזה של מרוץ. חלק מהרוכבים מספרים על אימונים של 4 פעמים בשבוע רכיבה ובנוסף עבודה בחדר כושר, כך במשך שנה מאז המרוץ הקודם.
אני רכוב על גבי המרידה ביג 7 500 שנמצאים אצלי למבחן ועם כושר גופני שמתבסס על רכיבה של פעמיים בשבוע כ-15 ק''מ כל פעם, מזל שאנחנו עושים רק את המסלול ה"קצר" 38 קילומטרים. המרוץ יוצא לדרך וכמו תמיד בהתחלה הכול זורם בקלות, הטמפרטורה נמוכה והמסלול מתחיל במישור וירידה ארוכה. השמש הזורחת צובעת את השמיים באור צהבהב מרגיע ופרט לנשימות של הרוכבים ורעש הצמיגים על גבי האבנים, הכול שקט מסביב.
ארגון מופתי
המסלול מסומן היטב ואני מתרשם מכמות המרשלים ואנשי הצוות שמלווים את הרוכבים על גבי מסוק, אופניים, אופנועים ורכבי שטח שונים. המסלול מסומן באופן שלא גורם לשום התלבטויות, כולל בקטעים של סינגלים בתוך היערות שבהם יש פיצולים רבים. לאחר כשעה השמש כבר מתחילה להשפיע, הטמפרטורה עולה ולהפתעתי אני מגלה שכמעט כל הזמן אנחנו במגמת עלייה. עד עכשיו לא הצלחתי להבין איך זה שהתחלנו וסיימנו באותו המקום, וכמעט תמיד היינו בעלייה? בקילומטר ה-25 מגיעים לעלייה על כביש אספלט בשיפוע שמזכיר לי את הירידות באלפים הצרפתים, רק שכאן עולים את זה. לאורך העלייה הייתי עסוק בוויסות עוצמת הדיווש, כי לאורך כל העלייה שרירי הרגליים שלי היו על סף תפיסה וזה כאב מאוד.
נותרו עוד 13 קילומטרים הטמפרטורה כבר גבוהה והעייפות גורמת לרכיבה להפוך ל"כבדה" ומצב הרוח מתחיל לרדת. באותו הרגע הבנתי, שאם אני מתחיל להוריד קצב אני פשוט אעצר בסוף ולכן החלטתי עם עצמי להגביר את הקצב, למרות הכול. לפי דעתי, זו בדיוק הסיבה שמרוצי האפיק מצליחים כל כך, כי הם מביאים אותך לקצה גבול היכולת האישית הגופנית והנפשית. בסוף להפתעתנו סיימנו את המרוץ במקום הראשון בקטגוריה שלנו, מסטרס "קצר", ואני כבר מתכנן איך להתאמן לקראת השנה הבאה וזה אומר הכול.
את תוצאות המרוץ הרשמיות ניתן לראות באתר הרשמי של התחרות, אך מה שחשוב עבורי היה להבין עד כמה המשתתפים במרוץ האפיק הם אנשים וספורטאים מיוחדים במינם. עבורם ההתגברות על קשיים, עבודת הצוות, האהבה לרכיבת אופניים הם דברים ברורים מאליו ובעדיהם הם פשוט לא יכולים. תודה לגל צחור ולכל אנשי הצוות הרבים שבזכותם חוויתי חוויה מיוחדת שכזו.
עוד אופניים במדור החדש של וואלה! רכב
לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל