מירוצים מהחיים: המכוניות התחרותיות של סיטרואן

צילום: יצרן, קובי ליאני
עריכה: רן צימט

מכונית המירוץ רוטטת, רועשת ורועדת, ואני מתקשה לעכל הכל יחד: כמו סלט שמורכב מכל מה שיש במקרר. רק לפני חלקיקי דקות זינקנו מרחבה מאולתרת ומאובקת למה שהתגלה כמסלול ראלי כאסאחיסטי והלב כבר הספיק לדפוק 500 פעם בדקה. אני מחייך כמו טינאייג'ר שראה חזה חשוף בפעם הראשונה בחייו ובקושי מצליח לפקס את המבט לפנים, אבל מבין שהכל פה זז בקצב מהיר. מהיר מדי. עוד לפני שהמוח שלי זיהה את הפניה השמאלית ההדוקה הזו, עם עמוד הבטון במרכזה והבור של החצי מטר עומק שניה לפני האייפקס, נהג הראלי שמוביל את המכונה הזו, כבר סיים לנתח אותה, למצוא את נקודת הבלימה, הכניסה, השיא והיציאה של שתי הפניות שבהמשך הדרך. הוא בכלל לא מתרגש. מזיע רק כי מנוע הטורבו 300 כ"ס שבחזית מעביר אלינו את כל החום שלו כאילו אנחנו הרדיאטור שלו. ואז פתאום שקט. לא שקט של רעשים, אלא קצת פחות בורות, קצת פחות טלטלות, רק טיסה ישרה לעבר... גבעה. יותר בכיוון של הר קטן. כמו דולפין שקפץ מהבריכה אנחנו עפים באוויר, הלב מחסיר פעימה אחר פעימה מה שנראה כמו נצח, ואז מגיעה נחיתה אל הקרקע.

הסיטרואן WRC לא נחבטת בקרקע אלא, היא זו שחובטת בה ומיד עם המגע ממשיכה בטיסה קדימה כאילו לא עלינו הרגע כמה מטרים אל האטמוספרה. "אתה בסדר? רוצה עוד סיבוב?". נו באמת, הוא לא היה צריך לשאול את זה. ברור שאני רוצה. חיים שלמים אני מחכה לרגע שבו אשב ליד נהג WRC אמיתי, מתחרה פעיל, במכונה אמיתית ואבין סוף סוף באמת, שנהגי ראלי הם על אנושיים. סופרמן יש רק בהוליווד, נהגי ראלי יש בחיים האמיתיים וגם הם יודעים לעוף.

סבסטיאן לואב לא מתרגש. להיפך, הוא מוטרד. מוטרד מזה שיש שוב מסביבו עיתונאים ששואלים את אותן השאלות כבר יותר מעשור, מבקשים לדעת מה מציק לו, מה חסר לו ובעיקר למה פרש מליגת ה-WRC ("אין לי יותר מה להשיג שם" מסר בראיון המאולתר שערכנו עמו). כשהיה אלוף העולם בפעם הראשונה במירוצי הראלי, הוא הבריז לי מראיון 1 על 1 שתואם עמו חודשים מראש רק כי לא התחשק לו ומאז הוא ענה על עשרות אלפי שאלות כששחזר את אותה הצלחה 8 פעמים נוספות. עכשיו הוא לא אוכל אבק. הוא טורף אספלט בליגת ה-WTCC לצד איבן מולר בסיטרואן אליזה מירוץ שלו.

זה לא המגרש הבייתי שלו. ובפעם הראשונה מזה שנים, הוא נתקל ביריבים שבאמת מצליחים לאתגר אותו. בעונה האחרונה הצליח לנצח רק פעמיים. וזה מספיק כדי להדליק לו את כל הניורונים במוח. אז עשינו קפה יחד (אני שתיתי, הוא רק חיכה לרגע הבריחה שוב) ועברנו אל המסלול לראות אותו נוהג, לבד, מזנק, פונה ועושה כאילו כיף לו כי מכונית המירוץ הדו מושבית התקלקלה, אז הוא נוהג ואנחנו על הטריבונה.

את יום האדרנלין התחלנו במה שכולם יכולים. בערך יכולים. מי שבא לו להתחרות כמובן. לסיטרואן יש שלוש מכוניות מירוץ שמיועדות לשלוש רמות של תחרות, יכולת וכמובן תקציב. זה מתחיל ב-DS3 R1 וזו מכונית מירוץ לכל דבר ועניין, רק שהיא מאוד מתאימה לנהגים מתחילים וילדים. במירוצים של ממש אפשר להתחרות מגיל 8 וזו אחלה מכונה להתחיל בה. מנוע ה-1.6 ליטר VTI מפיק 125 כ"ס ידידותיים, יש לה את כל אביזרי הבטיחות הנחוצים וגם התנהגות כמו של הדגם המקורי שאפשר לקנות לכביש הציבורי, רק יותר חד ויותר קל (1,030 ק"ג). מאוד נהנינו להקיף בה את המסלול. החדות של ההיגוי והתגובות היו זוכים בקלות לתארים שמעט מכוניות כביש יכלו לקבל ועדיין, זו רק רמת הבסיס. קל לנהוג בה, קל ללמוד לנהוג בה ואני בטוח שיהיה כיף להתחרות בה.

הרמה השניה היא ה-R3. זו כבר מכונה מקצועית לגמרי ששייכת לאחת מהליגות החזקות באירופה. המנוע כבר מוגדש ומפיק 234 כ"ס והמשקל הכללי עומד על 1,080 קילוגרמים. תיבת ההילוכים מגיעה מעולם המירוצים עם הפעלה ממנופים שמאחורי ההגה (כשמפעילים אותם, מבינים איזה קשקוש הם מנופי ההילוכים במכונית כביש רגילות) ועם מצמד קשה כמו אבן כשמנסים להשתמש בו בזינוק מהמקום. זו מכונית עם הנעה קדמית ולמרות זאת, היא מעבירה את הכוח לכביש בצורה מדהימה בזכות הדיפרנציאל המתוחכם שלה. והיא טסה. חזקה, פראית ומדויקת כמו קרן לייזר. וכמובן מאוד מאוד כיפית לנהיגה. רמת יכולת ודיוק שכזו כבר לא ניתן למצוא באף מכונית שמיועדת לכביש הציבורי.

אבל את ההלם האמיתי מספקת ה-R5. אם ה-R3 מהווה קפיצת מדרגה של ממש ביכולת ובמחיר מה-R1 (פי 8), ה-5 עולה הרבה יותר מכפול ומסוגלת ליותר מכך. 280 כ"ס במנוע, תיבת הילוכים "דוג" סיקוונסיאלית, הנעה כפולה מתוחכמת והשד יודע מה עוד גורמים לה להיות מכונת מירוץ מושחזת ומפחידה. כוח יש לה בערימות ונראה שהיא מסוגלת להכל על הכביש, כשהיא נהוגה בידי נהג המירוצים של סיטרואן. כדי לנהוג בה, לא סתם להביא אותה ממקום אחד לאחר, צריך להיות בעל תגובות מהירות כמו של נימיה ובעיקר, עם שעות על גבי שעות של זמן מסלול. הנהג שלקח אותנו לסיבוב מספר שהוא מבלה 270 ימים בשנה על המסלול בתחרויות ובאימונים. עכשיו אנחנו מבינים מדוע.

ה-R5 הזו מחזירה אותנו אל השטח, אל הראלי, כי המפלצת המחודדת הזו מגיעה גם בקונפיגורציית עפר, אם תתעקשו. אותה מערכת הנעה (עם שינויים בהתאם), עם מתלים תואמים וצמיגי עפר יאפשרו לכם להשתתף בליגות הראלי העממיות. אבל אם על הכביש היא הדהימה ביכולותיה ובחדות, כשמתחתיה יש מצע משוחרר, הכל מועצם ומוגדל כאילו דרך זכוכית מגדלת.

בין רעש הפיצוצים מהאגזוז וקול האבנים שמתרסקות על מגני הגחון, אני נדהם מהקלות שבה ניתן לנהוג בה ומעצמת ההשפעה של כל נגיעה בבלמים ובהגה על הכיוון ותלת המימדיות של הפניה. לא תמצאו כאן סיפורי גבורה. אמנם הצלחתי להביא אותה להחלקת כוח ארוכה לאורך פניה ימינית רצינית ולצאת ממנה כמו גבר גבר, אבל המרחק ביני לבין נהג הראלי המקצועי היה עצום. היכן שאני בלמתי, הוא האיץ. היכן שאני התחלתי להאיץ, הוא כבר היה ב-150 קמ"ש. "סליחה שנהגתי לאט מדי", הרגשתי צורך להתנצל בסוף ההקפות שהוקצו לי בפני הנהג המקצועי שלצדי, בן ה-18 (מחצית מגילי) שמתחרה באופן פעיל בליגת הראלי כבר 4 שנים. הוא מצדו הסביר שזה בסדר גמור וטבעי, לגמרי גם הוא התחיל יחסית בגיל מאוחר. אני מקנא.

עוד ספורט מוטורי בוואלה! רכב

לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל