הרפורמה של שר התחבורה תעלה לנו הרבה כסף

מערכת היחסים בין משרד התחבורה לוועדת הכלכלה סביב "חוק שירותי הרכב" של השר ישראל כ"ץ מזכירה לאחרונה התנהגות של עולל מפונק מול אם חלשת אופי. הילד, שיודע היטב מה מפעיל את אמו, פורץ בבכי תמרורים וזועק לקיפוח, וזו נבהלת מההתפרצות הקולנית וממהרת לקנות לו את שהוא רוצה.

במקרה שלנו, זעק לאחרונה שר התחבורה באמצעי התקשורת כי ועדת הכלכלה גוררת רגליים סביב אותו חוק רכב ידוע ובכך היא מעכבת רפורמה חברתית-צרכנית ממעלה ראשונה. ההתקפות גם כוונו באופן אישי נגד יו"ר הוועדה אבישי ברוורמן.

בוועדת הכלכלה נבהלו כנראה מהקולניות האגרסיבית של משרד התחבורה ומהרמיזות להתנהלות "אנטי חברתית" - נושא רגיש מאוד בקרב פוליטיקאים ישראלים ערב בחירות - והחליטו לאמץ את דרכי אותה אם, כלומר לתת למשרד התחבורה כל מה שירצה, העיקר שישתוק.

כתוצאה מכך, הוועדה ממקדת את מיטב זמנה באותו חוק תחבורתי ועל הדרך גם מעניקה למשרד התחבורה "צ'ק פתוח" לכל גחמה.

כמו אותו עולל צווחני, גם קברניטי משרד התחבורה מבינים היטב את ערכה של הסיטואציה שהצליחו ליצור ומתנהגים בוועדה כפי שניתן לצפות מילד בחנות ממתקים. כמעט כל פרק בחוק שהוגש בשבועות האחרונים לוועדה עבר שינויים מרחיקים לכת לעומת הנוסח המקורי שהוצג בפני הממשלה. לכל פרק כזה נוספו עשרות תיקונים, מחיקות ותוספות, שחלקם מותחים את גבולות החוק, ההיגיון הצרכני וההיגיון בכלל ומוכנסים לחוק בשיטת "מצליח".

ניקח, למשל, את הדיון שהתקיים בשבוע שעבר בנושא ייבוא חלפים מקוריים ותחליפיים. בשנים האחרונות, העניין הזה הוא מקור לא קטן לתסכול עבור משרד התחבורה, שרואה כי למרות מאמציו מעדיפים לקוחות רבים, בעיקר של כלי רכב חדישים יותר, להשתמש ברכיבים מקוריים ולא בתחליפים, שיש להם לעתים תדמית איכותית פחות.

אז מה הפתרון לבעיה, שהגו חכמי משרד התחבורה בחשכת משרדם? לשנות את הסמנטיקה ולקבוע בחוק הגדרה ולפיה "מוצר מקורי הוא כל מוצר שמיוצר לפי תנאים והוראות שקבע יצרן הרכב לצורך ייצור הרכב". במילים אחרות, "כיוון שהלקוחות מטומטמים, נקל עליהם ונקרא גם למוצרים תחליפיים בשם 'מקוריים', ונפתרה הבעיה".

למה הדבר דומה? לתקנה שתעביר ממשלת סין ולפיה כל חיקוי לשעון "רולקס", שנראה כמו רולקס, מרגיש כמו רולקס ואפילו מראה את השעה הנכונה, יוגדר בחוק בתור "שעון רולקס מקורי". ואיך בדיוק יפקח משרד התחבורה על כך שהחלק התחליפי, סליחה, "החלף המקורי האלטרנטיבי", אכן מיוצר לפי התנאים וההוראות שקבע היצרן? ומה לגבי הזכויות המשפטיות של היוצרים והמפתחים?

בשלב זה הזדעק אפילו היועץ המשפטי של המועצה לצרכנות, שבהחלט לא נוקט לאורך הדרך עמדה של "פרו-יבואנים", וטען בוועדה שאי-אפשר לכנות משהו שהוא לא מקור "מקור" והזהיר שהדבר עלול להטעות את הציבור. זה כמובן לא עזר.

את משרד התחבורה זה רק מעודד להמשיך לנסות את שיטת "מצליח", ובישיבה שהתקיימה שלשום (א') בנושא הסדרת ייבוא החלפים, אישרה הוועדה בשיטת "חותמת הגומי" שורה של סעיפים מאוד בעייתיים בנושא שוק החלפים.

כך, למשל, הצליח השבוע משרד התחבורה להעניק "סוכריה על מקל" לכל מי, שיחפוץ בעתיד להיות יבואן מקביל או זעיר. מדובר ברישיון רשמי להתנהל בשיטת "שגר ושכח": אותו יבואן זעיר יוכל לפתוח חברה, להביא כמה עשרות מכוניות, למצוא להן לקוחות, לשים את הכסף בבנק ו"לסגור את הבאסטה" כמאמר העם.

ומה יקרה ללקוחותיו שנותרו "יתומים", במיוחד אם כלי הרכב שרכשו הם מסוגים נדירים שאינם מיובאים כלל לישראל או בגרסה ששונה מהותית מזו שנמכרת בישראל? אל חשש. על פי החוק החדש היבואנים הסדירים יחויבו לייבא עבורם חלפים בזריזות ולספק להם שירות, שאם לא כך תוטל עליהם אחריות פלילית ולצדה עיצום כספי.

הטלת האחריות והשירות למוצר שיובא על ידי יבואן אחד על יבואן אחר אינה רק מצב די תקדימית מבחינה עסקית ומשפטית, יש כאן אבסורד צרכני. אותו חוק שירותי רכב עצמו, שלכל אורך הדרך ניסה להרחיק רוכשי רכב חדש ממערכי השירות והחלפים ה"בלעדיים" של היבואנים הסדירים לצורך קידום התחרות, כעת כובל אותם אליהם מחדש בעבותות.

לקוח שרכש מיבואן זעיר או מקביל רכב חדש מדגם שאינו מיובא באופן סדיר לארץ - נניח, איזה טנדר אמריקאי מרהיב או מכונית ספורט נאה - יצטרך כעת לפנות ליבואן הסדיר של אותו מותג כדי שיטפל ברכבו או שייבא עבורו חלפים. במקרה כזה אפשר להניח שהיבואן סדיר יגלגל על בעל הרכב ה"יתום" את מלוא העלות הכבדה שכרוכה בחיפוש ובייבוא מזורז של חלפים וטכנולוגיות (תוכנות מחשב, למשל) מרחבי העולם וקרוב לוודאי שיוסיף לכך גם תוספת נדיבה של כמה מאות אחוזים.

זו לא הדוגמה היחידה. כך, למשל, אישרה הוועדה השבוע, כמעט כלאחר יד, תקנות שיחייבו כל משווק ויבואן של חלפים בטיחותיים - מקוריים או תחליפיים - להעניק להם אחריות מלאה, שלא תפחת מ-3 חודשים או 6,000 קילומטרים. נקבע גם כי "האחריות לא תפחת מתקופת האחריות שנותן היצרן לסוחר - למשל במקרים שבהם יצרן נותן לסוחר אחריות של 4 שנים על צמיגים - והסוחר יצטרך לתת את האחריות הזו לקונה". ועדת הכלכלה אף הגדילה לעשות וחייבה לתת את האחריות לכל מוצרי התעבורה הבטיחותיים ולא רק לאלה שמחירם יותר מ-150 שקל כפי שהציע משרד התחבורה. לכאורה, רפורמה פרו-צרכנית לתפארת.






מעבר לעובדה שרפורמה כזאת כמעט שאינה ניתנת לאכיפה, היינו רוצים מאוד לראות כיצד משרד התחבורה יאכוף מתן אחריות לרפידת בלימה סינית ב-60 שקל, שנרכשה על ידי מוסך ממחסן חלפים נידח והורכבה ברכבו של לקוח עם צי של 1,500 כלי רכב - הרי שבענף הרכב המילה "אחריות" היא שם נרדף ל"עלות נוספת".

זה אומר שבמוקדם או במאוחר (אנחנו מהמרים על מוקדם) תתגלגל עלות האחריות היישר למחיר החלפים - בתוספת של כמה עשרות אחוזים - ומשם לכיסו של הלקוח, שכבר היום אינו יכול לעקוב אחרי מבנה העלויות של חלפי הרכב.

התוצאה הסופית תהיה עלייה במחיר של צמיגים ושל עוד כ-150 חלפים בטיחותיים, על פי הגדרת משרד התחבורה, שחלקם הגדול הוא חלק בלתי נפרד מכל טיפול שוטף בכלי רכב.

בשורה התחתונה, זה מה שקורה כאשר רפורמה צרכנית קריטית ומורכבת מקודמת על ידי משרד ממשלתי שפועל בשיטת "מצליח" ומתקנן תקנות בשליפה, בגיבוי של ועדת כנסת שרוצה רק "לסגור עניין". כל זה כתחליף לעבודת מטה מסודרת וממושכת - באירופה ובארה"ב זה לוקח שנים - שבה כל מילה וכל משפט נבחנים בזכוכית מגדלת. נחשו מי ישלם על זה? לא טעיתם. אנחנו.