ממשלת נתניהו השאירה בשוק הרכב עיוותים שזועקים לתיקון

לא צריך להתאמץ כדי למצוא קורלציה בין "הישגי" הממשלה הנוכחית בתחום הדיור לבין הישגיה בתחום הרכב. בשני המקרים סימנו האוחזים במושכות השלטון מטרות ברורות, שטיפול יסודי בהן אמור היה לתרום להורדת יוקר המחיה. בשני המקרים רוככו ה"מטרות" - עוד לפני הבחירות הקודמות - באמצעות תוכניות, הכרזות, הצהרות ויחסי ציבור שנטעו בציבור תקוות-אשליות שמשהו עומד להשתנות. בשני המקרים הסתיים כל הרעש בקול דממה דקה, עם אפס שיפורים.

האמת היא שזה לא מדויק. הקדנציה הנוכחית דווקא שיפרה את מצבם הפיננסי של רבים מהשחקנים הקיימים כולל קבלנים, יזמי נדל"ן, מאכרים, סוחרי, מתווכי ומשווקי רכב ואחרים, שמקורבים לצלחת השלטון. היא גם סייעה לשפר לא במעט את הכנסות המדינה ממסים.

ומה עם הציבור הרחב, שנאבק לשפר את איכות חייו מבלי לשקוע מתחת לקו האדום? כמו בסרט "המטריקס", הציבור העדיף לקחת את הגלולה הכחולה - זו שמאפשרת להמשיך לחיות בעולם אשליות מתוק מבלי להתעורר ולראות את המציאות הלא נעימה, שבה הוא לא יותר מבובה, שרוקדת לצלילי מאסטר-תוכנית צינית. למרבה המזל אנחנו (עדיין, בינתיים) דמוקרטיה, כך שאחת לכמה שנים יכולות גם הבובות-על-חוט למשוך בחוטים מהצד השני ולגרום למרקיד הבובות לרקוד בעצמו - לפחות לזמן קצר.

לרגל האירוע הנדיר, שבו הפוליטיקאים שוחרים לרצות את העם, הבאנו רשימה מקוצרת של בקשות ושאיפות בתחום הרכב עבור אלה, שרוצים מאוד לקבל את הפתק שלנו בבחירות.

בקדנציה הנוכחית (והקודמת) התאמץ משרד התחבורה לשכנע אותנו שמכונית היא כמו כמו טלפון סלולרי. כלומר נגדיל את התחרות, נגביל את המרווחים של השחקנים, וכמו במעשה קסמים המחירים יירדו דרמטית. זה לא קרה מהסיבה הפשוטה שלהבדיל מטלפונים המרכיב הדומיננטי בעלות הרכב בישראל הוא המיסוי.

אף לא שר אחד בקדנציה הנוכחית העז לשבור את "הטאבו" ולהודות פומבית בעובדה שמחירי הרכב החדש והמשומש, מחירי החלפים, מחירי הליסינג, שווי השימוש ועוד מרכיבים רבים בסל יוקר המחיה של רבים, נגזרים ישירות ממיסוי שאין לו אח ורע בעולם המתוקן.

אם בעשור הקודם עוד ראינו אילו ניסיונות אמיצים של השלטון להתמודד עם העיוות הברברי, הרי שבקדנציה הנוכחית לא ראינו אפילו תוכנית ממשלתית אחת, חיוורת וארוכת טווח אחת ככל שתהיה, שהתיימרה להקטין את מס הקנייה על רכב. נהפוך הוא. ראינו כיצד הטבות "המס הירוק" הוקטנו פעמיים - אקט שהוא שווה ערך להעלאת מס הקנייה לכל דבר, בתוספת עליית המע"מ.

למזלה של הממשלה הנוכחית, צירוף נדיר של גורמים חיצוניים סייע לטשטש את המציאות ולהעצים את האשליה שהמחירים יורדים - או לפחות לא עולים. שילוב של ריבית אפסית, שקל חזק וזחילה של מחירים כלפי מטה בשל המשבר בשוק הרכב באירופה עם הזנחה מכוונת ויסודית של התחבורה הציבורית בישראל, דחף השנה המונים לסוכנויות הרכב והביא לשנת שיא ברכישת רכב ובהכנסות האוצר ממיסוי רכב. ובקדנציה הבאה? הצחקתם אותם

מחירי הדלק הם בדיוק אותו סיפור ועוד יותר. השקל החזק וירידת מחירי הנפט בעולם יצרו בציבור אשליה שיוקר המחיה בתחום הדלקים הולך ופוחת. אלא שאפילו כאן לא יכלה המדינה להתאפק מלגזור עוד קופון נאה על גבם של צרכני הדלק הקטנים. לא פחות משתי העלאות של הבלו נרשמו בקדנציה הנוכחית ואלה מניבות כיום הון עתק לקופת המדינה ומנטרלות בצורה יעילה מאוד את היכולת של הציבור ליהנות ממלוא ירידת מחירי הדלק בעולם.

רוצים דוגמה? בנובמבר, אחרי ירידה דרמטית כמעט 11% במחירי הבנזין המיובא בחודש אחד, ובקיזוז התחזקות השקל ביחס לדולר, עמד המחיר נטו של ליטר בנזין 95 מיובא בנמל בישראל על 2.3 שקלים. והמחיר הרשמי לצרכן בתחנות? הוא ירד ל-7.05 שקלים "בלבד", ממש סיבה למסיבה בגן העדן של השוטים. לאור זאת לא נופתע כלל ועיקר אם הכנסות המדינה מבלו על דלק יתקרבו השנה ל-18 מיליארד שקל.

עוד דוגמה? בדצמבר 2012 עמדו מחירי הבנזין בתחנות בארה"ב על כ-97 סנט לליטר. השבוע הם עמדו על כ-61 סנט לליטר בממוצע, ירידה של 37%. בישראל עמד מחיר ליטר בנזין בדצמבר 2012 על 2.01 דולר לליטר. השבוע הוא עמד על 1.8 דולר לליטר, ירידה של כ-10%. גם בתקנון שער השקל/דולר, מדובר בהפרש דרמטי לרעת הנהג הישראלי.

בקדנציה הנוכחית שברה ההתעללות השלטונית בנהגי ישראל שיאים חדשים. עזבו רגע את גודש הפקקים המייאש, שנובע ישירות מגרירת הרגליים בתחום התחבורה הציבורית. שימו בצד גם את העובדה שמניעים פוליטיים מגבילים את מי שרוצה/חייב ניידות בסופי שבוע מבלי להשתמש ברכב פרטי.

אבל מה שכואב במיוחד הוא שהנהגים, שנידונים לעלות על הכבישים ברכבם הפרטי בלית ברירה, הופכים לטרף לגיטימי של גביית מסים סמויה. בקדנציה הנוכחית, למשל, הוציאה המדינה מאות מיליונים על מצלמות מהירות ורמזור אוטומטיות ועל מערכות בקרה נלוות. המערכת הזו הניבה תשואה נאה לקופת המדינה. בשנתיים הראשונות של הפעילות, שבמהלכן רוב מערך המצלמות עדיין נבנה ופעל בצורה חלקית, רשמה המערכת לנהגים מעל 200 אלף דוחות. עם קנס ממוצע של כ-600 שקל הכניסה המערכת לקופת המדינה קרוב ל-150 מיליון שקל.

המספרים הללו הובילו את המשרד לביטחון פנים, את האוצר, את המשטרה ואת וועדת הכלכלה להעניק לפרויקט המצלמות "צ'ק פתוח" ולהגדיל משמעותית את המערך הקיים. ומה לגבי ההשפעה המעשית על תאונות דרכים? במשך שנים סופקו לכל חותמי הצ'קים הממשלתיים סיסמאות מתלהמות וריקות מתוכן והבטחה כי יוצג "מחקר מלווה" שיבדוק את יעילות המערכת.

מחקר מדעי כזה הוצג רק לאחרונה על ידי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, באיחור של שנתיים, ויש סיבה טובה לכך שלא שמעתם עליו. תוצאותיו הראו שהאפקטיביות של המצלמות בהורדת מהירות בכבישים הפתוחים יעילה למרחק של כמה מאות מטרים מהמצלמה בלבד ואילו בצמתים שבהם הוצבו מצלמות רמזור/מהירות - אלה שאחראיות לרוב הדוחות והקנסות שמייצרת המערכת - מספר תאונות הדרכים דווקא עלה. זה דווקא די צפוי בהתחשב בכמות בלימות הפתע שמצלמות הרמזור מייצרות.

בשורה התחתונה מדובר במערכת יעילה לגביית מסי דרך, שההשפעה שלה בפועל על הבטיחות בכבישים זניחה עד שלילית. בממשל מתוקן מחקר כזה היה אמור לגרום למחשבה מחדש על כדאיות המערכת ואולי אף להסרת מצלמות כפי שנעשה בכמה מדינות. אבל אצל המושכים בחוטים אצלנו, הכסף הוא המלך והנהג הוא רק נזק היקפי.

לא זו בלבד שמערך המצלמות עתיד להתרחב אלא שהצעת החוק של סגנית שר התחבורה, ציפי חוטובלי, שזכתה לאהדה רבה במסדרונות הכנסת הנוכחית, עתידה הייתה להרחיב את יכולת הענישה של הנהגים לפני משפט, להגדיל את יכולת שאיבת הקנסות ולשלול מרבים את היכולת הכלכלית, או את המוטיבציה לערער על כל אותם דוחות בבתי הדין לתעבורה. במילים אחרות, היא הייתה "סוגרת עוד פינה" שנותרה פתוחה בתוכנית החליבה. כרגע, הדיון באותה הצעת החוק נכנס להקפאה ביחד עם הכנסת אך אין לנו ספק שמישהו ירצה להפשיר אותה במהירה. בקיצור, ניפגש בקלפי.