בשעה טובה הוחלט כי השבוע יחלו שוטרי התנועה לרשום דוחות בגובה עד 1,000 שקלים לרוכבי אופניים חשמליים על שורה של עבירות, בהן רכיבה על מדרכה וחציית צומת באור אדום. "העוברים על החוק יקבלו דוח כאילו נהגו במכונית או באופנוע" נכתב .
אין ספק כי מדובר בבשורה נהדרת למשתמשים בדרך, אולם בטרם נוכל לנשום לרווחה או לנסוע בכביש בבטחה, או להלך בנוחות על המדרכה, צריך להבין כי הפנית משאבי משטרת התנועה לצורך אכיפת החוק, תגרע באופן מסוים מיכולתה להמשיך ולהתמודד עם קשת העברות שמסכנות חיים ומבוצעות באופן תדיר על כבישי הערים, שטומנות בחובן סכנה הרבה יותר מוחשית עבור המשתמשים בדרך.
נכון. האופניים החשמליים כבר גבו חיים ובתי החולים מעידים על עליה רציפה ומשמעותית במספר הפצועים מתאונות בהן מעורבים אופניים חשמליים, אולם עדיין מדובר על סיכון שנכון להיום, מתגמד אל מול שכיחות תאונות הדרכים הקטלניות בהן מעורבים כלי רכב מנועיים קלאסיים.
נתונים שפורסמו מלמדים, כי אגף התנועה מתוקצב בחוסר של ממש. במקום 160 מיליון שקל, משטרת התנועה מתנהלת תחת תקציב של 30 מיליון שקלים. אם למישהו יש ספק, זה הזמן לחדד: העברת מלוא סמכויות האכיפה למשטרת התנועה תביא לצמצום אכיפה על עבירות אחרות, שנכון להיום, מסכנות באופן הרבה יותר משמעותי את כולם. הפתרון הוא הסדרה בפרק זמן קצר מאוד של סמכויות האכיפה שיינתנו לפקחי הרשויות המקומיות. אין זה סביר שמלוא האחריות או עיקרה תועבר לידיהם העמוסות גם כך של שוטרי התנועה.
וכן, אף אם האכיפה תוכבד במלוא הנטל שלה, וגם פקחי הרשות המקומיות יצטרפו למעגל האוכפים, לא יהיה בכך די. המהלך יקטין את התופעה אולם אין הוא מהווה חלופה לחינוך. וחינוך מתחיל מהבית: ככל שיעבור הזמן, יותר ויותר ילדים יצטרפו למעגל רוכבי האופניים החשמליים. אלה אותם ילדים שיונקים מהוריהם את תרבות הנהיגה הקלוקלת, אותם ילדים שרואים את אביהם מזלזל בלשון החוק ונוהג באופן מזעזע, ילדים שרואים את הוריהם מסמסים במהלך הנהיגה או משיבים על סטאטוס בפייסבוק, כאילו היתה זו שאלה של חיים ומוות.
כן, אותם ילדים שמתחנכים על ברכי הורים שאינם מבינים את כובד משקל האחריות שמוטלת עליהם כהורים מחנכים. אלו אותם הורים שמחד מביעים פליאה על הישראלי המכוער שנגלה אליהם לעיתים קרובות בפרסומים בתקשורת, אך באותה הנשימה מתעלמים מהחוק ומתנהגים בכיעור על הכביש. אל לאותם הורים להביע פליאה לאחר שהתברר להם כי הילד שלהם רכב על האופניים בפראות ובבוא היום כאשר קיבל רישיון נהיגה, המשיך במסורת הנהיגה העבריינית.
ומה עם הביטוח?
ואף אם האכיפה תוגבר, נכון להיום, קיים כאוס ביטוחי סביב סוגיית האופניים החשמליים. שום גורם לא הרים את הכפפה והסדיר את נושא הביטוח במקרה של פציעה. בשונה מפציעה בתאונת דרכים שנגרמה במהלך נסיעה ברכב, במקרה של תאונה על אופניים חשמליים שגרמה לנכות משמעותית, הורי הילד יאלצו למכור את ביתם על מנת לתמוך בו.
יש להורים סיבה טובה להיות בחרדה. מעטים מאוד המצבים בהם עתידו הכלכלי של הילד תלוי על בלימה, בלא שיש גורם ביטוחי שיעמוד מאחוריהם ביום המקרה המצער, אולם כאשר מדובר על אופניים חשמליים זה המצב שאמור להדיר שינה מעיניהם.
ומה באשר לנהגים האחרים? היכן אחריותם להקטנת הסיכון שטמון ברכיבה על אופניים חשמליים? תלוי את מי שואלים: לאחרונה פורסם סקר שערכה עמותת אור ירוק, ממנו עולה כי 71% מהנשאלים שמייצגים למעשה הלך הרוח של החברה הישראלית, סבורים כי צריך להחמיר בעונשם של עברייני התנועה. הייתכן כי הנשאלים הם למעשה גם הנהגים שעימם צריך להחמיר את הענישה? האומנם רק 29% מכלל המשתמשים בדרך מבצעים את עבירות התנועה ואילו היתר מועמדים לפרס הנהג הזהיר ושומר החוק לדורותיו?
בנוסף לכך, האם אותם נשאלים שהשיבו על הסקר קיבלו בהבנה את רוע הגזירה ומלאו פיהם מים בעת ששוטר התנועה רשם להם את הדו"ח? תשובת הנסקרים מעלה תהייה לגבי האופן בו תופס הנהג הישראלי את המושג עבריין תנועה. האם נהג שמעת לעת מתפעל את מכשיר הטלפון הנייד שלו במהלך הנהיגה, אינו מהווה סכנה ברורה ומידית לשלום הציבור? ואם כך, כיצד נתון זה מתיישב עם נתון אחר שפורסם על פיו כל נהג שלישי שולח מסרון במהלך נהיגה?
הכותב הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין