האירוע התרחש לפני שנתיים ברחוב רוטשילד בתל אביב. התובע החנה את רכבו ויצא רגלית לסידוריו. כאשר חזר לרכב, גילה כי הרכב נפגע. להפתעתו, מוכרת בחנות סמוכה מסרה לו פתק עם פרטיו המזהים של הרכב. כאשר פנה לחברת אגד תעבורה בבקשה לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם לו, הופתע לגלות כי החברה מתנערת מאחריות. לטענתה, האוטובוס שפרטיו נרשמו בכתב התביעה כלל לא פגע ברכב התובעת, ולא היה מעורב באירוע הנטען.
הגדיל לעשות נהג האוטובוס, וטען בבית המשפט כי "כלל לא ברור לו מדוע זומן להעיד, ואם היה פוגע ברכב חונה, היה משאיר את כל המידע הרלבנטי, לרבות שמו ופרטיו".
חברת הליסינג קרדן, שיוצגה באמצעות עוה"ד אסף ורשה ושחף היימן ממשרדו של אסף ורשה, טענו כי אין כל בעיה לברר האם אכן האוטובוס היה במקום התאונה בעת הרלוונטית. בקלות רבה יכולה חברת אגד תעבורה לשלוף את נתוני GPS המותקן בכל אוטובוס.
אולם חרף הזמן הרב שניתן לאגד תעבורה לעשות זאת, הנתונים לא הועברו לבית המשפט. פעם אחר פעם האריך בית המשפט את פרק הזמן לכך אולם הדבר לא קרה. משנוכח השופט להבין כי אין בכוונת אגד תעבורה לעשות כן, הודיע לה כי הימנעותה מהגשת הראייה מהווה משום בסיס עובדתי לכך כי האוטובוס אכן היה במקום התאונה בשעה הרלוונטית.
אולם אין די בהוכחה כי האוטובוס אכן היה במקום התאונה, ונדרש היה להוכיח כי הוא גם פגע ברכב החונה.
באופן חריג ביותר, נאות בית המשפט לקבל את עמדת עורכי הדין אסף ורשה ושחף היימן וקבע כי " מקרה שבו רכב נוסע פוגע ברכב חונה, ועוזב את המקום הוא, למרבה הצער, אינו חריג באופן קיצוני. מפעם לפעם מובאים לבית המשפט עניינים שבהם עולה טענה כזו, בדרך כלל כאשר קיים עד לאירוע, בין אם בעל הרכב הנפגע ובין אם עד זר, שראה את המקרה ורשם את פרטי הרכב הפוגע שעזב (אפשר לומר, ברח) מן המקום, בלא להשאיר פרטים.
בלשון כב' השופטת רנה הירש מבית משפט השלום ברמלה, נכתב כי "ככל שתביעה תידחה, רק משום העדרו של עד ראיה, מקום שקיים פתק שהוצג לבית המשפט, יהיה בכך כדי לעודד מזיק לעזוב מקום לאחר שגרם נזק רכוש בלא להשאיר פרטים, שכן אף במקרה ויש עד ראיה והוא רשם את פרטי הרכב המזיק, הרי שאם לא יאותר העד - יהא פטור מפיצוי הניזוק בגין נזקיו. קבלת התביעה עשויה להגביר את ההרתעה ולעודד מזיקים (שיש להניח שגרמו לנזק בטעות ובתום לב) לפעול באופן המוסרי ו"הנכון", להשאיר פרטים, ולדאוג כי הניזוק יקבל את הפיצוי המגיע".
לפיכך, קבעה השופטת כי, "לטעמי, לאחר שהנתבעת קיבלה דרישה לפיצוי, ואף בטרם הגשת התביעה לבית המשפט, לא היתה כל מניעה כי תערוך את הבירור העובדתי הנדרש ותבדוק אם האוטובוס הנטען היה במקום האירוע בשעה שנגרם הנזק בהתאם לפרטים הרשומים בפתק". בדיקה זו, אם היתה מעלה כי אכן האוטובוס היה במקום, היתה יכולה להביא לסיום ההליך מחוץ לכותלי בית המשפט, בלא לגזול זמן שיפוטי יקר ולחייב את התובעת בניהול הליך ובעיכוב בתשלום הפיצוי.
לדברי השופטת, "התנהלות זו של הנתבעת, שבחרה שלא לבדוק את הנתונים העומדים לרשותה וזאת אף למרות ההחלטה שניתנה בסיום הדיון, בה נדרשה לעשות כן - מצדיקה הטלת הוצאות ממשיות, חרף סכום התביעה הנמוך, שיהיה בהן הבעת מורת רוחי מהדרך בה בחרה הנתבעת לנהל את ההליך".
בסופו של הליך, נקבע כי חברת אגד תעבורה תפצה את חברת קרדן ואת הניזוק בסכום של 600 שקלים - גובה הנזק, אולם תשלם בנוסף גם הוצאות משפט גבוהות בסך 2,500 שקלים.