באופן אישי: רכיבה ראשונה, לאחר תאונה

רכיבה על אופנוע מעוררת את החושים, אבל רכיבה על אופנוע לאחר תאונה מעוררת את כל השדים. קובי ליאני נפגע, השתקם, התלבט, חזר לרכוב ומספר על הכל

(צילום: קובי ליאני)
"באקט מהונדס ומתוכנן מראש, הצלחתי לגרום לחבר להצטרך אלי לרכיבה. כמו ילד קטן, רציתי לצלוח את הטראומה לצד מבוגר אחראי, שיביט, שישגיח ושפשוט יהיה שם. בחיי שחששתי"

צריך להמציא מינוח רפואי לרכיבה הראשונה אחרי תאונה. סוכן הביטוח שלי מכנה אותה 'טראומה' ומנטור הרכיבה שלי מסביר שהיא מחזירה אותנו למקורות, כמעט. רגעים ספורים בלבד אחרי היציאה מהבית על גבי האופנוע שלי שהיה עד כה רדום מתחת לכיסוי ומלופף בשלשלאות מפלגה מחוסמת, אני מסכים. זו בהחלט טראומה שמחזירה אותי לימים הראשונים של הרכיבה. הרבה יותר מדי מחשבות רצות בתוך הקסדה ואני מתקשה להירגע למרות שהזמן חולף. רכיבה על אופנוע תמיד הצליחה לסדר לי את הראש וגם למרות שאיני סובל כלל מקשיי קשב וריכוז, חוויית הרכיבה הכניסה אותי לפוקוס וניקתה ממני את כל מחשבות ודאגות הסרק. זה רק אני, האופנוע וההווה. לא עבר ולא עתיד. קיום של כאן ועכשיו.

אבל עכשיו, ביום המיוחד הזה, זה מרגיש קצת אחרת. הרכיבה לא מזקקת אותי ואני כאילו לומד מחדש להתחבר אל המכונה ואל ההמולה התחבורתית. זאת למרות שבבוקר יום השישי שנבחר בקפידה לרכיבת הטראומה, מזג האוויר היה נפלא, הייתי כמעט לבדי על הכביש והכל נסלל כדי להיות יום רכיבה מושלם, בפוטנציה. בעצם, לא הייתי לבד. באקט מהונדס ומתוכנן מראש, הצלחתי לגרום לחבר להצטרך אלי לרכיבה. כמו ילד קטן, רציתי לצלוח את הטראומה לצד מבוגר אחראי, שיביט, שישגיח ושפשוט יהיה שם. בחיי שחששתי.

ציר הרכיבה שתוכנן, לקח אותנו אל הכבישים שתמיד הרגשתי נוח בהם, במכונית וגם על אופנוע. היו קטעים שחשבתי ש'הנה, זה חוזר אלי', הכניסה אל ה"זון", החדות המחשבתית וזה תורגם מיד ברכיבה זורמת וחלקה בהרבה בנדיבות במצערת ובזוויות ההטיה, אבל הכל נכבה מיד כשהמבוגר האחראי שלי נעלם במראה. לא חששתי כמו ילד שמגלה שניתק מאמו ואיבד את דרכו בקניון סואן, אבל זה כן עצר אותי. הזכיר לי שהטראומה עדיין שם.

ואז זה קרה. לא משהו חריג, רק עוד אחת מאותן סיטואציות שגרתיות שבהן נהג רכב מתעלם מקיומך כרוכב על הכביש ומיירט את מסלולך בצורה שמצריכה פעולה הגנתית במידת עצימות שונה. סיטואציה שגורה שחוזרת על עצמה לפחות פעם אחת בכל רכיבה. זה מעצבן ועקום, אבל זו המציאות. עד לתאונה, למדתי להגיב לפריצות הזו. אחריה, למאורע התוקפני הזה יש משקעים כבדים בהרבה. החוצפן שהתעלם מקיומי וזכות הקדימה שלי בכיכר החזיר אותי חודש וחצי אחורה. לא אל רגע התאונה, שאותו גלגלתי בראש עשרות פעמים בניסיון לגלות אולי בכל זאת יכולתי לעשות דבר מה אחרת כדי להימנע מהתאונה.

הסיטואציה החזירה אותי אל הרגע שבו ילדי חזרו מהמסגרות החינוכיות והבחינו בי לראשונה שרוע על הספה, חבוש, מגובס ופגיע. ילדים שואלים שאלות כמו ילדים, אבל הם דואגים כמו אנשים בוגרים לכל דבר. ביתי בת השש המיסה אותי כששאלה ודמעות חונקות את גרונה, "אבא, אתה לא תמות, נכון?".

עוד בוואלה! NEWS

איך מוותרים על סוכר בקפה, בלי לוותר על הטעם?

לכתבה המלאה
(צילום: בן קלמר)
"מאוד רציתי לחזור כבר לאוכף ולחוויות שכרוכות בחזרה הזו, אבל לא לגמרי הייתי משוכנע שזה הדבר הראוי לעשות, כי רכיבה עלולה להתברר כחוויה אנוכית למדי"

למזלי זו הייתה רק פציעה קלה ו"רק" שלושה שבועות ביליתי על הספה הזו, אבל בשלושת השבועות הרבה מאוד מחשבות עוברו בחומר האפור שבין האוזניים. גם הבקשה של בת הזוג לפחות לשקול לצמצם את כמות הרכיבה, גם העתיד המקצועי ועוד שאר זוטות קיומיות. חשבתי המון גם על הרכיבה. מאוד רציתי לחזור כבר לאוכף ולחוויות שכרוכות בחזרה הזו, אבל לא לגמרי הייתי משוכנע שזה הדבר הראוי לעשות, כי רכיבה עלולה להתברר כחוויה אנוכית למדי. אז מדי יום הייתי מוריד עצמי אל החניון התת קרקעי להביט במכונה ולחשוב. בהתחלה זה היה לי די נוח להביט בה מכוסה. החוצץ הזה מילא תפקיד חשוב שאפשר תהיה נטולת הפרעות בשאלה - זהו? האם זו הייתה הרכיבה האחרונה? אולי בחכמה (אני מקווה) או שלא, החלטתי שלא. אחר כך כבר אזרתי די אומץ כדי לחשוף אותה לאוויר ולהעיר אותה מהתרדמת.

הניסיון אפשר לי להתמודד הפעם עם הנהג הדביל שהתעלם מקיומי בכיכר, באותה רכיבת טראומה שלאחר התאונה. המשכתי לרכב והראש המשיך לעבוד גם אחרי מאות קילומטרים והוא עדיין עובד גם היום, מרחק שבועות מאותה רכיבת טראומה. אני רוכב הגנתי יותר, מודע יותר וכן, גם קצת חושש מהנהגים שחולמים מסביבי והרבה נזהר.

חבר ביקש ממני שאכתוב טור על רכיבת הטראומה שלי. בהתחלה קצת התנגדתי, כי ידעתי שאז תגיע הפסקה הזו שמדברת על העתיד. אני לא נביא, אבל אני יודע שדביל נוסף כמו הדביל שנכנס בי מאחור יגיע שוב מתישהו, ככל הנראה וגם הוא ינסה, שלא בכוונה להזיק לי ולשלומי. אבל כפי שאני רואה זאת, להפסיק לרכב זה לגמרי לא הפתרון. כי באותה הפעם הבאה, אולי אהיה על אופנוע, אולי במכונית או בכלל כהולך רגל במעבר חציה, אבל נשבע לכם שאעשה הכל כדי למנוע ממנו להגשים את טיפשותו.

רכיבת הטראומה הסתיימה כשהאופנוע נקשר שוב על ידי אותן שלשלאות וכוסה על ידי אותו כיסוי וכשנכנסתי שוב בדלת של הבית עם החיבוק של הזאטוטים. עכשיו אפשר לנשום. רכבו בזהירות, תיהנו ואל תסמכו על אף נהג רכב שמסביבכם.

(צילום: ערן גילווארג)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully