תדמית במבחן: מה חושבים הנהגים על תפקוד משטרת התנועה?

מחאת יוצאי אתיופיה כנגד אלימות משטרת ישראל, מעלה שוב לכותרות את סוגיית אמון הציבור במשטרה, ביושרתה ובנכונותה למלא את תפקידה תוך שמירה על זכויות אזרח בסיסיות. גם ללא המחאה, יוקרתה של משטרת ישראל נמצאת במבחן משמעותי בחודשים האחרונים, והעובדה כי על אף כל המאמצים להלחם בתאונות הדרכים, בסופו של דבר לא חלה ירידה. זוהי תמונה קודרת, אשר יוצרת מצב בו המשטרה נלחמת על תדמיתה בעיני הציבור הישראלי.


תוצאות מדד שלטון החוק של אוניברסיטת חיפה לשנת 2013 מלמדות כי חלה עליה קלה באמון שרוכש הציבור למשטרת ישראל, אולם המחקר משקף נתון שקשה לחלוק עליו: רק 32% מהנשאלים בחברה היהודית השיבו כי לדעתם משטרת ישראל פועלת בצורה הוגנת. מציאות זו לא נסתרת מעיני משטרת ישראל - ובכלל זה משטרת התנועה, שמודעת היטב לכרסום המתמשך באמון הציבור בפעילותה.

עוד בכנס אילת לעיתונות שנערך בשנת 2011 אמר המפכ"ל יוחנן דנינו כי "בזמן שאנחנו התמקדנו בפשיעה ובעבריינים, איבדנו את האזרח שומר החוק מסיבה פרוזאית - לא נתנו לו קשב". אולם נדמה כי הצהרות לחוד ומציאות בשטח לחוד. האם חוסר האמון שרוכש הציבור הינו עובדה מוגמרת שנובעת מהיותו בצד השני של המתרס? או שמא פעולותיה של המשטרה מגדילות עוד יותר את האנטיגוניזם שרוכש לה הציבור?

לדברי עו"ד פלילי שי רודה, אלימות השוטרים ושימוש בלתי סביר בכח שניתן להם, מהווה פעולה חמורה ביותר שמעמיקה עוד יותר את הקרע בין הציבור למשטרה ומסכלת כל ניסיון של המשטרה לשפר את תדמיתה. המציאות בשטח מלמדת כי במקרים בהם הציבור אינו מביא ראייה חותכת לאלימות שוטרים נגדו, קטנים מאוד הסיכויים כי יינתן משקל לעדות, דבר אשר מבסס את השבר באמון במערכת אכיפת החוק. אחד הסימנים הבולטים לבעית האמינות של המשטרה היא העובדה שבמקרים רבים השוטרים כמובן אינם מציינים בדו"ח הפעולה כי הם נקטו בפעולה של הפעלת כח מופרז, אולם לאחר מכן מתברר הפער המהותי בין הדיווח לבין העולה מהסרטון או מהתיעוד. וכך למשל, במקרה בשנת 2013, צולמו שוטרי תנועה שלא ידעו שהם מתועדים בצילום וידאו, מכים אזרח בקת של פנס משטרתי. בהמשך, מילאו השוטרים דוחות ששוללים את הפרטים שנראים בצילום.

זה המקום להדגיש, כי אומנם אגף התנועה במשטרה מהווה אגף נפרד, אולם מבחינת הציבור, המשטרה מהווה גוף אחד, על כל מחלקותיו ואגפיו שנמצא בימים אלו בעין הסערה הציבורית. ממחקר שנערך לבקשת המדען הראשי של המשרד לביטחון פנים בשנת 2013 שחקר את עמדת הציבור כלפי המשטרה, נמצא כי החשש הגדול שלהם הוא להיפגע מתאונות דרכים, אך הנשאלים מציינים את בעיית האלימות והבריונות כראשונה במעלה לטיפול. הציבור דירג במשאל את חששותיו הגדולים ביותר, ושם בראש הסולם את תאונות הדרכים.

החרדה להיפגע מתאונות דרכים בולטת, אך הנשאלים מציינים את בעיית האלימות כבעיה הגדולה ביותר . בכנס שנערך בתחילת שנת 2013, אמר ניצב משה אדרי, ראש אגף התנועה לשעבר של משטרת ישראל, כי האגף "פועל למען ציבור משתמשי הדרך ומטרתו היא אחת - להציל חיים". חשוב שהציבור יידע את זה. גם השנה שוטרי ומתנדבי אגף התנועה ימשיכו להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותם, על מנת לצמצם את מספר ההרוגים בכבישים ולשנות דפוסי נהיגה המסכנים חיים".

בתגובה, אומר עו"ד בכיר בתחום התעבורה, שהעדיף להישאר אנונימי, כי"אם לאגף התנועה נדמה כי הציבור תופס את פעולותיו ככאלו שתכליתן רק להציל חיים – הוא טועה. הציבור חש כי משטרת התנועה, בעיקר באמצעות מערך מצלמות המהירות משמשים זרוע מיסויית נוספת של הממשלה והם כאן בשביל לסחוט כסף וגם להציל חיים". עוד מוסיף, כי "במקום להתעסק בשטויות ובאכיפת עבירות קלות ביותר ולפזר סיסמאות – משטרת התנועה צריכה להתחיל לעבוד; להעמיד שוטרים ליד מעברי חציה, לשלש ואף יותר את מספר הניידות הסמויות, להרחיב את מערך האופנוענים. אולם במקום כל זה הם מציבים שוטרים בנתיבי תחבורה ציבורית ואוכפים את החוק על נהגים שניסו לחמוק מאימת הפקקים ולקצר במעט את הדרך הביתה או לארוב לנהגי קטנועים שעולים על המדרכה כדי להחנות את הקטנוע".

גם עו"ד אלעד שור, מסביר כי האינטראקציה של שוטרי התנועה עם האזרח מאפשרת לה לשפר יחסית בקלות את תדמיתה. ראשית כל, על ידי שינוי מדיניות האכיפה, תוך התמקדות בעבירות מסכנות חיים. בפועל, ישנם מקרים רבים בהם כוח אדם יקר מתועל לטובת אכיפת עבירות זניחות במידת הסיכון שלהם, אך יוצרות בקרב הנהגים תחושה קשה של רדיפה מיותרת.

לפני מספר שנים, נערך ניסוי ע"י גוף מחקר גדול בו חיברו מצלמות למדיהם של שישה קצינים ולאחר שבועיים נאספו למעלה ממאה סרטוניםף רובם תאונות דרכים ואירועים שאליהם הוזעקו הקצינים. הבוחנים שצפו בווידאו סברו כי ב-65% מהמקרים פעלו השוטרים בכבוד והערכה כלפי המתלוננים, והמסקנה היתה כי כאשר השוטרים יודעים שפעילותם חשופה לביקורת ודרכי העבודה שקופות - הם נותנים שירות טוב יותר. אולם נדמה כי מסקנות המחקר לא חילחלו. בשנת 2014 יזמה ח"כ זהבה גלאון הצעה להוסיף לחוק המעצרים סעיף הקובע כי "הליכי מעצר ועיכוב של אדם יתועדו בתיעוד חזותי". אולם השר השר אהרונוביץ' הגיב בטענה כי "הטלת חובת תיעוד תקשה על ניהול תיקים ותפגע באמינות המשטרה".

עו"ד שור מוסיף, כי אין ספק שסוגיית השקיפות מהווה סוגיה מהותית ביותר מבחינת תדמית המשטרה, ובקלות יחסית, יכולה המשטרה להקטין את מידת חוסר האמון שהציבור רוכש כלפיה, גם מבלי לבצע מהלכים חוצי ארגון. כך למשל, הם יכולים היו להתקין למשל מצלמה על מכמונת הלייזר, כפי שמשתמע מפסק הדין המכונן של כב' השופט אביטל, אולם על אף העובדה כי המכשיר עבר מאז שדרוג, משום מה, בחרו במשטרה שלא להתקין את המצלמה – דבר אשר יוצר בצדק את התחושה כי ייתכן והשוטר כיוון את המכמונת לעבר רכב אחר.

עו"ד פלילי שי רודה סבור כי במציאות שנוצרה, מוטב שהמשטרה לא תפזר הצהרות וסיסמאות לגבי מדיניותה העתידית בנוגע לשיפור היחס לאזרח , אלא לפעול ביד קשה ובלתי מתפשרת כנגד כל מקרה של אלימות. אין די בענישה משמעתית אלא יש למצות את הדין עם השוטר הסורר. כמו כן, נדמה כי הגיעה העת להעביר את השוטרים קורסים בכל הנוגע לתודעת שירות לשליטה עצמית ושליטה בכעסים. "במקרים רבים, נדמה כי הם שכחו שבסופו של יום כי תפקידם הוא להגן עלינו - ולא שתפקידנו להתגונן מפניהם. כן הוא מציין, כי "לא ייתכן מצב בו חרף הלכת בן חיים שקבעה קריטריונים ברורים לחיפוש בכלי רכב ובכליו של אזרח, עדיין בשטח אנו רואים שוטרים רבים שפועלים באופן שרירותי, תוך קיפוח זכויות בסיסיות. זו מציאות בלתי נסבלת שעומדת בסתירה להצהרות בנוגע לשיפור התדמית."