אנחנו, הישראלים, שונאים שאומרים לנו מה לעשות, וכמדינה - במיוחד.
הכי מעצבנים פקידים כמו ג'ון קרי, שמגיעים לארץ בחליפות, כדי ללמד אותנו להסתדר עם השכנים. מה הם יודעים על המנטליות, התנאים? באים מארצם הממוזגת לשכונה המזיעה והמסוכסכת שלנו להשיא עצות, מה הם מבינים?
נזכרנו בכך אגב תחילת העבודות על הרכבת הקלה בתל אביב. במסיבות עיתונאים וכנסים שהתחברו לעניין הופיעו ראשי רשויות, גורמים עסקיים ונציגי ממשלה, שהמשותף לכולם, בנוסף לרווח שהם מצפים להפיק מהמיזם (כספי, פוליטי, גם וגם), הוא שאינם משתמשים בתחבורה הציבורית.
ראינו ראשי ערים שמעולם לא ביקרו בתחנת רכבת ישראל, ומכיוון שלא נסעו בה, לא יודעים שהיא מגיעה לתל אביב תוך 14 דקות מפתח תקווה, ותוך 5 דקות מרמת גן לאוניברסיטה, בכירי אגפים בעיריות שאין להם מושג שהרכבת בעירם קרובה למגורים של עשרות אלפי תושבים ולמאות אלפי מקומות עבודה, אבל אי אפשר להגיע אליה כי אין מדרכה; יבואני ציוד שמעולם לא הלכו ברגל ודוחפים את מרכולתם, מבלי להבין את ההשלכות על השירות ועל החוצות, ופקידי ממשל שלא נשמו ריח אגזוז כשהם רוכבים באופניים בדרך הביתה, או ממתינים בשמש הקופחת בתחנה, לאוטובוס שמבושש כי לא הוקצה לו נתיב.
כמו שליחי המערב למזרח התיכון, מגיעים מי שסבורים שיכולים לפתור את בעיית התחבורה בישראל, בחליפות ומסביבה ממוזגת, מקבלים החלטות וקובעים גורלות, בלי שמץ ניסיון והכרות עם צרכים, תנאי השטח, והעדפות השתנו. אין פלא שהתוצאה מאכזבת.
ברוח זו הודיעו למשל החודש משרד התחבורה, דן ואגד על הכנסת אוטובוס קומתיים לקווים העירוניים, במטרה לבלום את הירידה המחריפה במספר הנוסעים.
זה גימיק רומנטי שחסרונותיו בולטים: נגישות (נושאי עגלות ילדים ומבוגרים יתקשו במדרגות), דחק בשעות הלחץ, ועצירה ממושכת בתחנות. הקומתיים הוא אטרקציה, לא בכדי השימוש בו נפוץ בתיירות, אך אינו יעיל באזורים אורבניים צפופים, שבהם שם המשחק הוא קצב, ואותו משיגים על ידי הגדלה של מספר כלי רכב, ועדיף שיהיו דווקא קטנים.
לו היו מקבלי ההחלטות משתמשי תחבורה ציבורית, הם היו מגלים שיש פתרונות יותר פשוטים, גם לגבי קו הרכבת תחתית.
אולי היו מזמינים גם את הקומתיים, אך מציבים אותו, למשל, בקו לאילת. החלטה מקורית, שלעולם לא תתגבש במוח של מי שנוסע כבר שנים ברכב ממוזג וחליפה, למשרד.