פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      האבן לא שברה את השמשה, החייל הפצוע לא קיבל פיצוי

      חברת הביטוח מסרבת לפצות חייל שנפגע מאבנים שנזרקו על רכבו כי המקרה אינו נופל להגדרה "תאונת דרכים". התנערות מקוממת

      זכוכית שבורה ברכב (ShutterStock)
      (אילוסטרציה: Shutterstock)

      התנהלותן של חברות הביטוח לעתים צינית ומקוממת. במקרה דנן, חייל נפגע מאבנים שנזרקו לעבר כלי הרכב בו נסע, אולם הרופא בבית החולים סירב לבדוק אותו: "אתם החיילים רוצים רק גימלים", כך אמר לו. אולם בכך, לא תמה מסכת העינויים שעבר החייל; חברת הביטוח פעלה על רקע האירוע להתנער מאחריותה לשלם פיצויים כי לשיטתה, אין החייל זכאי לכך. מדוע? משום שאבן שנזרקה לתוך רכב ופצעה את הנוסע – לא תוגדר כתאונת דרכים. הנימוק המלומד של המבטחת - חלון הרכב היה פתוח, והאבן לא שברה את השמשה.

      סיפורו של התובע החל בערב שבת 2008 אז יצא עם ארבעה מחבריו לבילוי, ובאזור דודג' סנטר בנצרת עלית יודו אבנים לעבר מכוניתם והם נפגעו. הם נסעו לתחנת המשטרה שם קיבלו הנחיה לגשת לבית החולים. כפי שתיאר אביו של התובע, "החבר הציע לרופא לעשות בדיקות מקיפות יותר ואף צילום, אך הרופא אמר כי אין שום צורך והוסיף הם חיילים שרוצים גימלים". במכתב השחרור שקיבל התובע מבית החולים פורט כי התובע סובל מכמה פגיעות: "חבלה בפנים, שפשוף של עור המצח משמאל, עם פצע בשורש האף. קליקים של עצם האף במישוש. המלצה: ביקורת ביום ה' במרפאת אף אוזן גרון".

      כששבו השלושה לתחנת המשטרה, שם המתינו להם יתר החברים, הידרדר מצבו ורק בבדיקה חוזרת שנערכה לו בבית החולים התברר כי הוא סובל ממספר רב של שברים באף, בסינוסים ובארובת העין. בשל פציעתו, הגיש התובע תביעה לחברת הביטוח שבטחה אותו בפוליסת החובה אולם זו התעקשה כי הבחור לא זכאי לקבל פיצוי. עפ"י עמדתה כאמור, נוסע שנפגע מאבן שנזרקה באופן ישיר, ללא שהשמשה התנפצה, אינו זכאי לקבל הכרה כנפגע תאונת דרכים.

      בפתחו של בית המשפט

      בכתב התביעה שהגיש לבית משפט השלום, נטען כי זריקת האבנים על הרכב עונה להגדרה של תאונת דרכים עפ"י חוק הפלת"ד, שכן נסיבות התאונה "מקיימות את הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב כהגדרתו בחוק לבין הנזק שנגרם מפגיעת האבנים לנוסע ברכב".

      חברת הביטוח טענה מנגד, כי למעשה הרכב היווה לכל היותר זירה אקראית. כמו כן, נטען כי התובע לא הוכיח כי בעת שנפגע מאבן, אכן ישב בתוך הרכב והרכב היה בנסיעה. גם השופטת "הרימה גבה" נוכח טענת חברת הביטוח וקבעה כי אדם יכול לשבת במושב מרוחק יחסית מהחלון ועדיין להיפגע מאבן שחודרת דרך החלון. עוד קבעה השופטת כי בניגוד לעמדת חברת הביטוח, קיים קשר סיבתי בין זריקת האבנים לבין השימוש ברכב ופגיעתו של התובע וכי התובע ביסס למעשה את כל היסודות הנדרשים להגדרת האירוע כתאונת דרכים.

      ואולם, חברת הביטוח לא אמרה נואש והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, בו נטען בין היתר כי מבחינה עובדתית, לא היתה כל "תרומה" של הרכב ואביזריו לאירוע וכי אין כל קשר עובדתי או משפטי בין השימוש ברכב ובין הפגיעה. עוד טענה החברה כי היא חולקת על קביעת השופטת שפגיעת התובע נגרמה עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה כפי שמפרש חוק הפלת"ד.

      לדברי עו"ד וד"ר אסף ורשה, מומחה בדיני ביטוח ונזיקין: "נכון קבעה השופטת יעל הניג, כי אדם יכול לשבת במושב מרוחק יחסית מהחלון ועדיין להיפגע מאבן שחודרת דרך החלון. הערעור שהוגש מיותר וסביר להניח כי גם בית המשפט המחוזי ייקבע כי אכן מדובר על נסיבות שמזכות את הנפגע בתשלום פיצויים".