פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      רכב זה לא קוטג': למה לא תהיה מחאה על יוקר המכוניות בישראל

      מסתבר שהציבור בישראל טרם נכווה קשות מעלויות אחזקת הרכב המקוממות ומשיעורי המס הבדיוניים המושתים עליו מידי שנה, ולכן חרמים ומחאות הם בגדר המלצה. "מחאה על הקוטג' נתפסת כמעין אחריות מוסרית, לא כך במקרה של סוגיית עלויות הרכב הגבוהות"

      עומס תנועה בנתיבי איילון מול רכבת ישראל (קובי ליאני)
      (צילום: קובי ליאני)

      שלל כתבות עסקו בעלויות השערוריתיות של אחזקת הרכב בישראל; גובה המס שמשלם רוכש רכב בארץ לעומת מקבילו במדינות רבות בעולם, מייקר באופן חסר תקדים את המחירים. כל זאת, בטרם דובר על שיטת שווי השימוש אשר מביאה לדברי מומחים בנושא, לריקון שיטתי של כיס הציבור בהיקף אסטרונומי של 8 מליארד שקל בשנה. כיצד קורה כי על אף העובדה שסעיף עלויות הרכב מהווה את האלמנט השני בגודלו שמשפיע על כיסו של הצרכן - הציבור נאלם דום. נכון להיום, ובמיוחד על רקע יוקר המחיה המאמיר, טרם התעוררה בישראל מחאה צרכנית סוחפת שתשאף לשנות את פני הדברים.

      מדוע הציבור יצא בהמוניו למחאה על עלויות הקוטג' שמשפיעות באופן ישיר על כיסו, אך זנח את כלי התחבורה העיקרי שלו?

      מחפשים את האשם הבלעדי?

      סוחר רכב (ShutterStock)
      (אילוסטרציה: Shutterstock)

      לדברי פרופ' אורן קפלן, דיקאן בית הספר למנהל עסקים במכללה למנהל, "הציבור מבין היטב כי הכתובת הראשית אליה צריך להפנות את המחאה בנוגע ליוקר המחייה בהקשר של הרכב – היא המדינה, בשל מדיניות המיסוי שלה. אך זהו למעשה גם מה שמסרס אותו – תחושת חוסר האונים של האזרח הקטן ובמיוחד במדינת ישראל, בה ברור לכולם כי הורדת המס על היבט מסוים, תביא לעליית המס במקום אחר. לא מדובר כאן על קוטג' בו לציבור הייתה כתובת מדויקת אליה הוא ניתב את הזעם, אלא על המדינה ובנוסף לכך, גם על קבוצה קטנה של יבואנים ששולטים בשוק הרכב.

      אולם בניגוד לשוק הגז, עדיין הציבור לא הטמיע את הנרטיב כי ניתן להיאבק בהם ובמדיניות הממשלה. מבחינה אופרטיבית, מסביר פרופ' קפלן, הציבור נרתם למחאה שכזו, רק כשנמצא "אשם" מסוים בניצול צרכני. "למשל, יבואן מסוים שיעשה את הטעות המסחרית שתגרום לאזרח לכוון אליו את המקלדת שלו. העוול שנגרם ומוחצן ברבים עשוי להוציא את ציבור הצרכנים מחוסר האונים ומעורר מהלך של מחאה וליבוי יצרים, שאינו רציונאלי בהכרח, אך בלעדיו לא יקרה שום דבר בעל ערך של ממש".

      דפקטים של המערכת

      ומה חושב ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי, אשר עמד בראש הוועדה להגברת התחרותיות בשוק הרכב? "אם הציבור רוצה לצאת למחאה שבסופו של דבר תורגש בכיס שלו ותקטין את עלויות רכישת הרכב ואחזקתו, עליו להפנות אותה למדינה עם אמירה ברורה – תטפלו באותם 52 הגבלים עסקיים שקיימים בשוק. כל מחאה שתקום שתקרא להורדת מיסים בטרם טופלו ההגבלים, לא תשרת את הציבור, אלא רק את הטייקונים בתחום הרכב – הם ולא שום גורם אחר ייהנה מהפחתת המס. הטייקונים בתחום ישמחו את יופחתו המיסים אולם במצב הקיים – הם גם היחידים שייהנו מכך. בל נטעה ובל נולך שולל – חוסר תחרות זה מצב בו ליצרן יש יותר כוח מלצרכן. וזה מה שקורה במדינה. ירון זליכה מסביר כי "מישהו" תפר לציבור חליפה עם 52 דפקטים. כל הדפקטים ברורים כעת, לאחר שלקח לי כפרופסור לנתח אותם במשך חצי שנה - הפירוק של ההגבלים זה לא משימה בלתי אפשרית, אלא מהלך שיכול לקחת שנה – שנה וחצי".

      לדברי גיתית בר – און, דוקטורנטית מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, חוקרת רשתות חברתיות: "אחד מהדברים ההכרחיים לצורך הנעה של מחאה זה אינפורמציה ברורה וידע שבמקרה של סוגיית מיסוי תחום הרכב – חסר לציבור. מסקנות הוועדה שבראשה עמד זליכה, חמורות ומשמעותיות ככל שיהיו – לא מספיק מובנות והציבור אינו יכול לתפוס את השפעתן על יוקר המחיה. לצורך כך, בטרם יציפו בשנית את הסוגיה על מורכבותה, יש לפשט אותה ולהציג לציבור בשפה ברורה את ההיבטים המהותיים בה. בלא שגורם כלשהוא ירים את הכפפה, סביר להניח כי מחאה, אף אם תקום – לא תתרומם לממדים שיכולים לשנות פני המציאות.

      רכב הוא לא קוטג'

      גבינת קוטג' (עומר מירון)
      (צילום: עומר מירון)

      לדברי ד"ר לילי צ'רניאק-חי, מומחית לפסיכולוגיה חברתית מביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה: "דווקא חוסר הנחת של הציבור מעלות אחזקת הרכב בישראל, לא התרומם ותורגם למחאה, וניתן להניח כי הדבר לא יקרה גם בעתיד. הסיבה האפשרית לכך היא כי חסר כאן הממד הרגשי, אותו מימד שסוחף את ההמון ומהווה זרז משמעותי לצאת ולהפגין. רכב זה לא קוט'ג, נעדרת כאן הסמליות של הבית ("הבית הישראלי"), אין כאן תפיסה של המלחמה על הבית בדמות מלחמה על מוצר צריכה בסיסי שאמור להיות נגיש לכולם, אלא על סוגיה הרבה יותר ערטילאית. צריך להבין כי מחאה אינה תוצאה של מהלך רציונלי גרידא אלא תולדה של רגשות. מחאה על הקוטג' נתפסת כמעין אחריות מוסרית, לא כך במקרה של סוגיית עלויות הרכב הגבוהות אשר אינה מפעילה את המנגנון הרגשי באותה מידה.

      נוסף על כך, מוסיפה ד"ר לילי צ'רניאק-חי אחת מהבעיות המהותיות של מחאה על רקע זה, היא כי הכתובת עבורה היא המדינה ולציבור יש יכולת מאוד מוגבלת להפעיל עליה לחץ. בימים שאינם ימי בחירות, רמת הקשב של מקבלי ההחלטות לציבור, מוגבלת. הרי גם ברשות המיסים ובמשרד האוצר יודעים כי הציבור לא יכול להפסיק לשלם מס בגין שווי שימוש. הציבור יכול להפסיק לצרוך קוטג' – המוצר יישאר על המדפים ויתקלקל. הוא לא יפסיק לצרוך דלק. למעשה הציבור כבול והמדינה מודעת לכך.

      עד שלא יקחו להם את התחתונים – הם לא יצאו לרחובות

      לדברי סמנכ"ל חברת SaveTax שעוסקת בהפחתת שווי שימוש, רו"ח נמרוד רטנר: הציבור לא מבין את העומק של הכנסת יד המדינה לכיס שלו. אין לכם מושג עד כמה תקנות מס הכנסה מעוותות ויוצרות למאות אלפי שכירים שנוסעים ברכב צמוד, עיוותי מס שמגיעים לכדי מיליארדים של שקלים. העיוותים זועקים לשמיים אולם באופן בלתי ברור, חרף העובדה כי לציבור יש אפשרות להקטין את גובה המס שהוא משלם, רבים אינם עושים זאת. הציבור מעדיף לנסוע עשרות קילומטרים לסופרמרקט זול בשביל לחסוך מאות שקלים בחודש, אולם הוא מקבל כעובדה מוגמרת את גובה שווי השימוש שהמדינה גובה ממנו. וזה אבסורד.

      אפשר להתקין ברכב המשמש לעבודה פתרונות טכנולוגיים פשוטים וזולים שיאפשרו לו לסמן כל נסיעה כעסקית או פרטית, כך שתשלמו מס רק על הנסיעות הפרטיות, אבל מעטים עושים זאת. כדוגמא לעיוותי המיסוי מביא רטנר את התקנות המצמידות את מחיר הרכב "הרשמי", מחיר הבסיס שממנו חושב שווי השימוש לראשונה, למדד המחירים לצרכן. דהיינו כל שנה המחיר שממנו מחושב שווי השימוש עולה ומנגד ערך מימוש הרכב יורד.

      רשימת העיוותים שגורמים בסופו של דבר לציבור לשלם הון ארוכה. וכך למשל, בתקנות מס הכנסה אין הבחנה בין רכב צמוד שנרכש כחדש לבין רכב צמוד שנרכש כרכב משומש. התקנות מונעות מוטיבציה לרכוש רכב משומש או לבצע ליסינג על רכב משומש בן מספר שנים. בנוסף, התקנות אינן מתחשבות בתושבי הפריפריה הרחוקה, שנאלצים לנסוע מרחקי נסיעה גדולים כדי להביא פרנסה לבני ביתם. כמו כן, אומר רטנר כי המחירון המתואם של מס הכנסה רחוק מלשקף את הערך האמיתי של הרכב: התקנות לא משקפות את ההנחות של עשרות אחוזים מ"מחיר המחירון" הרשמי, שמקבלות חברות הליסינג.

      רכב זה לא מוצר צריכה בסיסי?

      לדברי ד"ר סוזי קגן, מומחית בתחום הפסיכולוגיה הצרכנית: "אחת מהבעיות המהותיות היא כי הציבור עדיין תופס את הרכב כאמצעי מותרות ולא כמוצר צריכה בסיסי, ומשכך, נדמה כי חרף כובד משקל ההוצאה, יש לכאורה הסתייגות לצאת למחאה. בניגוד לקוטג' אותו לא ניתן להוריד מהתפריט, רכב בבעלות פרטית או ככזה שניתן לעובד ושהוא משלם בגין זה שווי שימוש - נתפס כלא הכרחי. הבעיה אינה מסתכמת בזה וצריך לבחון לעומק את התנהלותם של המהפכנים במציאות העכשווית.

      לדברי ד"ר קגן, המערכת יודעת כבר לטפל במהפכנים: "יש כאלו שהיא תוקפת אותם באופן מסרס ואחרים שהיא מחבקת אותם חיבוק דב, עתיר אינטרסים ועושה להם "תרגיל שמולי". המדינה לא תוותר כל כך מהר על הכנסותיה ממיסים. סביר להניח כי אם יקום כאן מהפכן בנושא, תוך זמן לא רב אנו נראה שורה של הצעות מגיעות לפתחו מכיוון של פוליטיקאים" בוא תשפיע מבפנים", יאמרו לו, אולם למעשה יסרסו אותו קואליציונית.