סיטרואן קקטוס 1.2 ידנית – כמו צמח בר

החיוך שהציף את פניה של דורית כשפגשה את הקקטוס, אמר הכול; החרטום המעוגל עם העיניים האנושיות, שריון הנינג'ה על הדלתות, צבע הלימון העז – לפעמים, רושם חיצוני חשוב יותר מעוד כמה כוחות סוס. וכאשר התיישבה בכורסת הבד הרחבה רפרף מבטה על תא הכפפות המזכיר תיבת מטמון המעוטרת ברצועות עור, על לוח המחוונים העליז, ופסקה בהחלטיות – "איזה אוטו חמוד! זה רכב שטח אמיתי, יש לו הילוך כוח?" שאלה בתקווה סמויה, "אולי נרד למדבר"?

אנשי סיטרואן מתהדרים בקשר הוויזואלי בין הקקטוס לבין ה'דה-שבו' המיתולוגית, אבל אני לא כל כך רואה אותו. אין דמיון ויזואלי בין שתי המכוניות אבל הקקטוס מגלמת הרבה מרוחה הקלילה של ה'דה-שבו'; היא לא לוקחת את עצמה ברצינות, בעידן של הגזמות היא מנסה להיות מינימליסטית, היא מתהדרת במנוע קטן ומוכנה לפגוע בתפנוקי הלקוח כדי לשמור על זהותה. קל להאשים את סיטרואן בחסכנות-יתר, אבל הם טוענים כי המינימליזם הוא במוקד פילוסופיית המוצר.

ולכן למשל, החלונות האחוריים אינם גולשים כלפי מטה, הם רק נפתחים החוצה בכ-10 סנטימטרים, על צירים אנכיים. האם זה חיסכון מעצבן בהוצאות הייצור, או חיסכון של כעשרים קילוגרם? בינינו, כמה פעמים בחודש אתם פותחים את החלונות האחוריים? האם חלון אחורי טוב לילדים, או ממש לא? ופתחי המזגן למשל, יש רק שלושה; הנהג נהנה משני פתחים, אבל הנוסעת מימין מקבלת אוויר רק מפתח אחד. גם ב-34 מעלות הצליח המזגן להתמודד עם החום אבל נזקקנו להפעיל את המאוורר במלוא עוצמתו, רועש למדי. את המזגן ומערכות הצליל מפעילים דרך צג הפיקוד המרכזי בגודל "7. הצג מתפקד היטב, אם כי לוקח זמן להתרגל לשכבות התפריטים. צג נוסף מול הנהג מראה מהירות ודלק (לא מאוד קריא).

האם זה קרוסאובר עירוני, או סופר-מיני? צבעי הקרב (משטחי הפלסטיק, חישוקי הסגסוגת הקרביים, הגגון המוזר, הפנסים הדקיקים אך ענקיים) מושכים לכיוון השטח, אבל המידות והמרחב הפנימי מתקרבות לאלו של מכונית קומפקטית... לוחות Air Bump החומים מזכירים 'פ?צפ?ץ' ענקי, והם אמורים להגן על הקקטוס מפגיעת עגלות סופרמרקט, דלתות וכיו"ב. החלפת לוח תעלה 600-700 שקל (כ-1300 שקל לכל צד).

מושבי הקקטוס מרופדים באריג גס והתחושה הזכירה לי את מושבי ה-BX שלי, מלפני כ-25 שנה. הכורסאות הקדמיות ספוגיות ונטולות תמיכה ניכרת אבל למרבית הפליאה – הן נוחות למדי, גם לאחר יום שלם באוכף. אריג הריפוד גולש גם לידיות הדלתות המגומרות במעין 'ידית של מזוודה', עוד טריק עיצובי המרחיב את הלב. מרחב הפנים נדיב ויש משענת מרפקים מרכזית, נחמדה אם כי נמוכה למדי. חומרי הריפוד והדיון בסיסיים אך נראים עמידים, איכות ההרכבה מצוינת. למרות המשקל העצמי הנמוך, סיטרואן קקטוס אינה משדרת תחושה 'זולה'.

תא הכפפות ענקי אבל חסרים תאי אכסון קטנים (טלפון, משקפיים וכיו"ב). יש 6 כריות אוויר, אחת מהן בתקרה שמול הנוסע מלפנים. מאחור יש מרחב ניכר, ותא המטען מספיק גדול – אם כי המושב האחורי מתקפל רק כיחידה אחת, והוא בולט מעל רצפת תא המטען. סף תא המטען גבוה למדי.

הקקטוס נמכרת בצרפת גם עם מנועי בנזין-טורבו 1.2 ליטר 110 כ"ס, וטורבו-דיזל 1.6 ליטר 100 כ"ס. אלה משודכים לתיבה רובוטית, שתגיע גם אלינו בעתיד הקרוב. אבל היום אנו יכולים לקנות בישראל רק את ה-1.2 ליטר אטמוספרי 3-בוכנות, בהספק מרבי של 82 כ"ס. מכיוון שכך לקחתי את הקקטוס אל כביש נס הרים-בר גיורא, המציג מגוון מעולה של פניות ושיפועים. בדרך אל ההר גיליתי כי תנוחת הנהיגה קצת נמוכה לטעמי, וגלגל ההגה מוגבל בכיוונו (רק מעלה-מטה). הקקטוס הפגינה מתלים צרפתיים 'כמו פעם', רכים מאוד אבל אינם סובלים מגלגול יתר מוגזם. נוחות הנסיעה גבוהה ומתאימה ליומרות הדינמיות הצנועות. ההיגוי קליל במהירויות עירוניות, אבל הוא מתקשה מחוץ לעיר – לא ממש קומוניקטיבי, אבל מאפשר נהיגה מהירה.

בקטעים מישוריים אין לקקטוס בעיה לשייט בסביבות 120-100 קמ"ש; זה נינוח, אבל המולת המנוע חודרת אל תא הנוסעים (כמו גם רעשי צמיגים ורוח). כאשר מטפס הכביש לפסגות ההרים, מתחיל המנוע הקטן לטחון ולהתאמץ. ההספק המרבי הוא 82 כ"ס אבל אל תתאמצו לחפש את הסוסון האחרון, הוא מתחבא ב-5750 סל"ד גבוהים מאוד. מומנט של 12 קג"מ אינו מספק דחף רציני וכדי לנוע בזריזות בין עירונית, צריך לחטט לא מעט בתיבת 5-ההילוכים הידנית. המרכב נוטה מעט על צדו (עוד הומאז' ל'דה-שבו'?...), אבל צמיגי ה-205/55R16 אוחזים היטב באספלט. למרות בלמי תוף אחוריים אפשר להריץ את הקקטוס בכביש המתפתל אבל האמת? זה ממש לא הקטע שלו.

אין טעם לקנות מכונית עירונית צנועה, ולנסות להפוך אותה לספורטיבית לוהטת. בנהיגה רגועה הקקטוס מעניקה מנהגי כביש מצוינים, נוחות ורגיעה רבה. אין מה לדחוק אותה לפינות וטוב לה להתנהל במשפחתיות מכובדת, ובמהירות סבירה לחלוטין. כדאי לזכור שחלק מקלילותה של הקקטוס נובע ממשקלה העצמי הנמוך, 965 ק"ג בלבד (כ-200 פחות מהמקובל בגודל זה). העמסת 4-3 נוסעים תשנה לרעה את יחס משקל/הספק, ותפגע מעט בביצועים.

נתון התאוצה הרשמי הוא 12.9 שניות מאפס ל-100, סביר בהתחשב בציפיות. תצרוכת הדלק במבחן הייתה טובה; מחוץ לעיר אין בעיה לעבור 16-15 קילומטרים לליטר, בעיר כ-12.5 ק"מ לליטר. נתון מצוין. אל תשאלו מה תצרוכת הדלק בשטח, כי אין שטח; הקקטוס מיוצר רק בגרסת 2X4 עירונית והמראה המסוקס הוא רק הצהרה עיצובית, עם תנוחת ישיבה מוגבהת מעט.

סיטרואן קקטוס היא ההיפוך הצבעוני של מכונית 'א?קו?נו?-בוקס' שגרתית, אותה בוחרים ישראלים המחפשים תחבורה בסיסית וזולה. למרות שהקקטוס זולה ופשוטה היא מלאת דמיון ויצירתיות, נוחה מאוד, אפילו המנוע הקטן מספק את הצרכים האמיתיים של לקוח שגרתי. הלוגו של סיטרואן אינו מהנכספים בישראל, אבל הקקטוס עשויה לסייע בהשבחת דימוי החברה; מחירה אטרקטיבי מאוד, פשטותה המכאנית אינה אמורה לעורר בעיות אמינות. עבור מי שמחפש מכונית שאינה נבלעת בעדר הליסינג, הקקטוס מביא משב רוח רענן.

קקטוס ממנף את סיטרואן אל קטגוריית המיני-קרוסאוברים העירוניים, עם מתחרה נאות לרנו קפצ'ר, פיג'ו 2008, דאצ'יה דאסטר ושאר מתחרים עולמיים. הקקטוס הוא רכב המעלה על פנייך חיוך, וגם המחיר משמח לבב אנוש; בעבור 89,000 שקלים אתה מקבל מכונית לא קטנה, נוחה מאוד ואפילו לא עצלנית (אלא אם אתה מסיע חמישה אנשים, בהרי ירושלים). בתשעים אלף שקל תקבל מכוניות כמו אופל קורסה, טויוטה יאריס, פולקסוואגן פולו, או פיאט 500. יש להן יתרונות רבים אבל אף אחת לא מציעה את השילוב של כריזמה עיצובית, מרחב פנימי נדיב ומחיר אטרקטיבי כל כך. C4 'קקטוס' תצטרך לעבוד קשה כדי להתגבר על חסמים פסיכולוגיים של קהל ה'צברים' הישראלים אבל אין ספק, שיש לסיטרואן מוצר מיוחד וייחודי.