פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      תלמיד זה לא טרקטור: המורה גייס תלמידיו לדחוף רכב חוסם, וגרם לאחד מהם לנכות קשה

      מורה בבית ספר בירושלים ביקש משלושה מתלמידיו עזרה בהרמת רכב שחסם את רכבו. התוצאה: אחד מהם נותר עם נכות קבועה בשיעור של 20%. לאחרונה, בתום מאבק משפטי ממושך, פסק בית המשפט כי המורה ובית הספר ישלמו לו פיצוי בגובה של 750,000 שקל

      דוחף מכונית (ShutterStock)
      (אילוסטרציה: Shutterstock)

      אירוע מקומם שהתרחש אי שם בשנת 1998 הגיע לאחרונה לסיומו. ביום בהיר אחד, התבלבל מורה בבית הספר וסבר בטעות כי התלמידים שלו הם חלופה לגרר ורתם אותם למשימה מחוץ לשעות הלימודים. בתום יום עבודתו, שב המורה למגרש בו חנה רכבו וגילה כי מישהו חוסם את נתיב נסיעתו. המורה הביט סביבו, חשב מה לעשות ופנה לשלושה תלמידים ששחקו במגרש הכדורסל הסמוך, וביקש מהם כי יעזרו לו להרים את הרכב. מטבע הדברים, חוששים מלהפר את דבריו, לא הטילו ספק בבקשת המורה ומיד נענו לאתגר ודחקו את הרכב הצידה. במהלך ההרמה, אחד מהתלמידים חש כאב עז בגבו וכעבור מספר שעות , לאחר שחלה החמרה משמעותית בכאביו, פנה לחדר המיון, וטופל באמצעות משככי כאבים חזקים ביותר.

      לאחר המקרה, פנה אביו של הנער למנהל בית הספר ועדכן אותו על אופן התנהלותו התמוהה של המורה. אולם על פי תיאורים שנכתבו בפסק הדין, נאמר כי מנהל בית הספר לא התרגש ולמעשה התעלם מהמקרה.

      לימים, סבל התלמיד מכאבים עזים אך הפגיעה המשמעותית הורגשה למעשה רק שנים רבות לאחר מכן. בשנת 2006 נאלץ התובע לעבור ניתוח מורכב בגבו ובשל כך לא יכול היה להמשיך ולעבוד כעורך דין. בפסק הדין מספר התובע כי כאבי הגב שבשו לחלוטין את חייו ולמעשה, מפאת הפגיעה , אין הוא מסוגל לשבת ולעבוד מול מחשב. לכתב התביעה, צירף התובע אסמכתא שמעידה כי נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 25%.

      על מי האחריות?

      הנתבעים הנוספים, להלן בית הספר הרימו גבה, וטענו כי אומנם התלמיד נפצע – על כך אין מחלוקת, אולם הדבר אירע לאחר שעות הלימודים. משכך, האחריות לפגיעה מיוחסת למורה בלבד. לטענתם, המורה פעל מטעם טובתו האישית ואין לייחס להם אחריות כלפי התנהלותו. כמו כן, נטען כי גם התלמיד נושא באחריות לתאונה שכן עליו היה להפעיל שיקול דעת ולמעשה, לסרב לבקשת של המורה. במסגרת הדיון, הציגה הנתבעת חוות דעת מטעמה לגבי שיעור הנכות שנגרם לתובע; על פיה, היא עומדת על 20% ולא 25% כפי שנטען.

      שופטת בית משפט השלום שושנה ליבוביץ, קבעה כי המורה אשם ברשלנות. גם היא, סבורה כי נפל פגם חמור בשיקול דעתו. לדבריה, על המורה היה לצפות את האפשרות כי בקשתו תביא לפציעת התלמיד תוך שהיא תסב לו נזק פיזי. אולם השופטת לא הסתפקה בכך וקבעה כי גם לבית הספר, בהיותו המעסיק של המורה, חלה אחריות על אופן התנהלות עובדיו, וזאת בין אם מדובר על פעולות שנעשות במסגרת בית הספר ובין אם על כאלו שנעשות מחוץ לכתליו.


      ומה על הטענה ההזויה כי התלמיד צריך היה להפעיל שיקול דעת ולסרב למורה? השופטת מיאנה להטיל אחריות על התלמיד ופסקה כי מדובר על תלמיד צעיר שמגדיר את המורה כמבוגר האחראי. בכל הנוגע לפסיקת שיעור הנכות, מצאה לנכון השופת לאזן בין שתי חוות הדעת וקבעה את שיעור הנכות התמידית שנגרמה לתובע על 22.5% כך שבסופו של דבר, יקבל הבחור 750,000 שקלים.

      לדברי עו"ד וד"ר אסף ורשה, מומחה לדיני נזיקין וביטוח: "בית המשפט שולח מסר ברור למערכת החינוך על פיו האחריות להתנהלות המורים אינה מסתיימת על מפתן בית הספר. הטענה כי יש לייחס לתלמיד אחריות תורמת במקרה זה , מקוממת לאור פערי הגילאים ויחס הכוחות. אני מקווה כי המסר העולה מספק הדין יחלחל למערכות החינוך והעובדים בהן לבל יפעלו שוב באופן כה חסר אחריות".