לירן בנון נסע לתומו בצומת הרחובות הפלמ"ח ושיבת ציון בראשון לציון, כאשר לפתע התפרצה לכביש ילדה, והוא פגע בה ברכבו. הילדה נפגעה קל, אך בהיפוך תפקידים מעניין, במקום שהיא תתבע את הנהג לפיצויים, הנהג הוא זה שתבע את אימה של הילדה, לפצותו על הנזק שנגרם לרכבו, כאשר פגע בילדה.
הילדה ואימה טענו שהילדה נהגה כשורה, וחצתה במעבר חציה כחוק, אך בית המשפט שבחן את הראיות קבע כי מי שדובר אמת הוא הנהג. לאור זאת נפסק שהאחריות לתאונה במקרה זה היא של הולך הרגל, כלומר הבת, ואימה אכן חויבה לפצות את הנהג על הנזקים לרכבו.
כבר בתחילת המשפט האם הבהירה כי לטענתה הבת אינה אשמה, אך אם תמצא בסוף אחראית לתאונה, האם היא שתישא בתשלום. לאור זאת בית המשפט לא דן בשאלה המעניינת מה היה קורה אם האם לא היתה נותנת את הסכמתה לשלם עבור הבת, אלא טוענת שאם הבת אחראית, שהיא תשלם לנהג. מאחר שהבת קטינה, החלטה כזאת היתה מותירה את הנהג בפני שוקת שבורה מבחינה מעשית.
סוגיה זאת של אחריות הורים לנזקים כלכליים שגורמים ילדיהם עומדת להעסיק את בתי המשפט בהיקף רחב מאד בשנים הקרובות, לאור ריבוי מקרי התאונות שגורמים ילדים ונערים באמצעות האופניים החשמליים.
מאחר שאופניים חשמליים אינם מוגדרים כרכב מנועי, מי שנפגע מהם לא יוכל לתבוע על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כמו כן אין חברת ביטוח שניתן לתבוע ממנה את הפיצוי, וגם "קרנית", הקרן שמפצה נפגעי תאונות דרכים שלא ניתן לתבוע את האחראי להן, אינה מכסה מקרים אלו. הברירה היחידה של הנפגעים היא לתבוע את הנוהגים עצמם, וכאשר מדובר בילדים או נערים, למעשה את הוריהם. אך האם ההורים ידרשו לשלם?
על-פי המצב המשפטי בישראל כיום, אין להורים אחריות שילוחית למעשי ילדיהם רק מעצם קיומם של יחסי הורות, אלא רק כאשר מוכח שהם עצמם התרשלו בהשגחה על ילדם ובפיקוח על התנהגותו. היקפה של חובת זאת משתנה בהתאם לנסיבות השונות וביניהן, גילו של הילד, אופיו, עבירות ומסוכנות שנגלו בעברו ואופי הסכנה הנשקפת כתוצאה מהפעילות של הילד.
אמת המידה היא התנהגות של הורה סביר, או במילים אחרות, האם היה מצופה מההורה לאור הנסיבות, להיות מודע לסיכון שכרוך בהתנהגות ילדו, וכתוצאה מכך לפעול כדי למנוע את אותו סיכון. כך למשל, בשנת 2011, אב לנער בעל אופנוע תבע את אביו של חברו, לאחר שהחבר נהג באופנוע ברשותו של הבן, אך השתולל וגרם לנזק חמור. בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי מאחר שמדובר בנער בן 17, שהחזיק ברישיון נהיגה על אופנוע, אין צפייה שהורה סביר יפגוש את בנו לאחר הלימודים ויפקח על התנהגותו עם חבריו, במיוחד כאשר אין מדובר בנער קשה התנהגות, או שהתנהגותו בעבר דרשה פיקוח מיוחד - אלא בנער מקובל חברתית, שפועל על-פי הנורמות המקובלות בין חבריו.
מאידך, בית המשפט העליון אישר פסק דין שחייב אב לשלם פיצויים לשכנו, בגין נזקים שנגרמו למכוניתו על-ידי קבוצת נערים שהגיעה למסיבת יום הולדתה של בתו. האב ואשתו לא נכחו בבית בעת המסיבה, ובית המשפט קבע, כי יש לצפות מהורה סביר שלא יאפשר את התכנסותם של בני עשרה בביתו ללא השגחה, ועל כן ההורים במקרה זה התרשלו, והם אחראים לתוצאות העגומות של התכנסות זאת, על אף שהנזק נעשה ברחוב ולא בביתם.
האם יש לצפות מהורה סביר שיפקח על אופן נהיגתו של הילד באופניים החשמליים, והאם יהיה בחזקת אחראי לנזקים שהילד גורם באמצעותם - אלה שאלות שטרם נידונו בפסיקה, ומשידונו, אנו צפויים לשנים ארוכות של פסיקות סותרות.
יפה ינהג המחוקק אם יחסוך את חוסר הוודאות של מערכת המשפט, ועוד יותר מכך של ההורים עצמם, ויחוקק את כללי האחריות בעצמו, באופן בהיר. כך בין היתר, מאחר שקיים איסור על נסיעה באופניים חשמליים מתחת לגיל 14, ניתן לקבוע שכל הורה שרוכש עבור ילד מתחת לגיל זה אופניים חשמליים, יוחזק באחריות לכל נזק שגורם הילד. כן יוחזק הורה אחראי אם לא דאג לצייד את האופניים בכל אמצעי הבטיחות הנדרשים, ולא הנחה את הילד להמנע מרכיבה על המדרכה.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il