צילומים: רונן טופלברג
באחד מימי הקיץ החמים של שנת 1985 נכנסתי ברוב חוצפתי בשעריו של היכל הקודש של מגזיני הרכב בישראל - מגזין טורבו כשבאמתחתי מספר תמונות שצילמתי במרוצי הראליקרוס שהתקיימו באשקלון כילד מתלהב מהקהל. לתדהמתי הרבה, אדוארד אטלר, העורך הצבעוני של המגזין מאוד אהב את החומרים ובאותה הנשימה שאל אותי בניב פולני תוקפני אם-אני-רוצה-להיות-צלם-המערכת כי בדיוק התפנתה להם המשרה. כל השאר שייך להיסטוריה.
במהלך השנים עברו דרך עדשת המצלמה שלי מאות אלפי תמונות, אלפי כלי רכב מכל הסוגים ומכל המינים, בים באוויר וביבשה. אלה ככבו בכמה מאות של צילומי שער בכל מגזיני הרכב שהתפרסמו בארץ, החל בטורבו, מוטו, אוטו, הגה ועוד. ההתחלה הייתה עם מצלמות ידניות לחלוטין, לא אוטומטיות, ללא מערכת מיקוד אוטומטי. הכול ידני. CANON F1 למי שבעניין. וכאן זה המקום להתנצל בפני כל אותם הרוכבים והנהגים שעברו במסגרת הצילומים עינויים קשים בסגנון של "תעבור עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. ועוד 50 פעם" ולעבור 50 פעם מולי עם אופנוע וחליפת עור בחודש אוגוסט... תאמינו לי, לא תענוג גדול.
עד שלא הייתי מזהה ענן של קיטור דק שיוצא לחברה האלה מהאוזניים או מהאף, לא היית חודל אותם. העיקר להוציא תמונה טובה. ישנם כאלה הטוענים שגם הייתי משליך אבנים אם לא היו עומדים בדרישות, אבל אל תאמינו, סתם אגדות. היה לי גם מנהג מגונה לסמן לנהגים\רוכבים סימון של "עוד פעם אחת אחרונה ודי" עם אצבע מונפת לשמים, ואז היה קורה מקרה מצער, כנראה בגלל השתדלות יתר עבור הפריים האחרון, אז חדלתי מהמנהג הזה.
ואז נכנסה טכנולוגיית המיקוד האוטומטי ולאחר מכן הצילום הדיגיטלי. כיום ממרומי הצילום הדיגיטלי ומערכות מיקוד אוטומטי המתמודדות עם מהירויות תלת ספרתיות, כל התקופה ההיא נראית כמו ימי הביניים. אם בעבר הייתי מצלם מאות תמונות מבלי ידיעה ש"יש לי את הפריים", כיום מספיקות לי מספר בודד של תמונות כדי לראות שיש לי את הפריים המבוקש ואפשר לחדול מוקדם מבלי להמשיך ולסכן אותי ואת הנהג בעבודה ממושכת, רק לשם הצילום.
דבר אחד שפעם היה והיום נעלם כליל, זה פרק הזמן בין הצילום בשטח ועד קבלת השקופיות מהמעבדה. המתח, ההתרגשות, לראות מה יצא, אם יצא, הטקס שבו העורך יושב על שולחן האור עם העין בתוך הלופה ועוד עשרה אנשים עומדים מאחורי גבו וניזונים מקריאות ההתפעלות או האכזבה. היה ואיננו עוד.
מעבר לטכנולוגית הצילום שהתקדמה שנות דור, כשהתחלתי לצלם, מבחר המכוניות והאופנועים בישראל היה מצומצם ודחוק. במכוניות, מבין היצרניות היפניות, רק סובארו ומיצובישי החלו לעשות את צעדיהן הראשונים ומבין האופנועים, היו סוזוקי ונציגות יפה לאירופאים וכמובן שאין על מה לדבר על מכוניות 'על' רחמנא ליצנן. האתגר להוציא מגזין לאופנועים במדינה שבה אין אופנועים, היה אדיר בכל קנה מידה עד גבול הבלתי הגיוני ואפשרי. היום, היום כבר יש הכל מהכל, כמעט.
אחד התענוגות הגדולים שלי במהלך השנים, הוא שזכיתי לעבוד עם הטובים שבטובים. עורכים, כתבים נהגים ורוכבים ששעו לכל הדרישות והגחמות שלי. דיי במצמוץ עיניים כדי להבין איש את רעהו. לא אציין שמות מהחשש לפספס מי מהמקצוענים ולעורר סצנות, אז עמכם הסליחה. כל כך חשוב בצילומי אקשן לדעת לסמוך אחד על השני לא במאה אחוז, באלף אחוז, כי תחשבו על טרקטורון שאמור לעבור לי חצי מטר מהעדשה, בדריפט עצבני, במהירות דו-ספרתית גבוהה. אני צריך להיות במקום הנכון כדי ללכוד את הפריים והרוכב, במהירות ובמקום הנכון כדי לאפשר זאת, גם בפעם העשירית, מבלי לפספס ולדרוס אותי.
במשך ימים נברתי במאות אלפי התמונות ובחרתי את העשרים הטובות ביותר. העשרים שהשאירו אצלי את החותם המשמעותי ביותר ויזכרו לעולם. מקווה שתאהבו ותיהנו מהן כמוני.
