בפניה השמאלית השניה, הייתי כבר די בטוח שהניווט הסלולארי של גוגל מפות הביא אותי למקום הלא נכון. אל שכונת וילות שקטה ברימיני, האוטונומיה הזעירה על אדמת איטליה, עם בתים בני כ-20 שנים, עם גינות מטופחות למחצה ושורות של מכוניות עממיות למהדרין שחונות משני צדי הרחוב. לגמרי לא המקום שהיינו מצפים למצוא בו מבנה תעשייתי לייצור אופנועים. אולם ברגע שהרחוב התפתל עוד קצת ימינה, השלט עם הלוגו האיקוני של אחת מאגדות הדו-גלגלי - בימוטה, נגלה לעין. את עליית המדרגה ברף ההתרגשות שבי אפשר היה לראות דרך החולצה. פעימות הלב הזיזו לי את בית החזה בקצב ועוצמה כאלה שאם לא הייתי חושש לספר, הייתי אומר שיותר אפילו מרגע המפגש עם זוגתי שתחיה בסלון הכלות.
זהו מבנה לבן דהוי, שנראה כמו בית פרטי דו-קומתי, עם גדר ברזל לבנה ישנה ואפילו שער כניסה לחניה עם אינטרקום שנחשב לחדיש, אז בשנות השמונים. רגע אחרי שיצאתי מהרכב, איטלקי חייכני בשם וולטר יצא מהמבנה לקבל את פני - "מר ליני? בוא, תביא איתך את הקסדה, האופנוע מחכה לך". אופנוע מוכן? אני הולך לרכוב עכשיו?! מרוב הפתעה בכלל לא חשבתי לתקן את טעות ההגייה בשמי. לא האמנתי שזה קורה לי.
חמש דקות של פחד
בחיים, אבל בחיים לא עברתי מג'ינס ו-T-שירט לחליפת רכיבה בזמן קצר כל כך. עם מגפיים חורקים, אני נכנס בדלת זכוכית, עובר לצד ארבעה אופנועים אגדיים מהעבר של בימוטה ונכנס למה שנראה כמו מפעל ייצור בקנה מידה של 1:18. בקצה המסדרון החשוך מימין אני מזהה צללית של אופנוע. האור שמגיע משם בוהק מדי לעומת האפלה בה אנו מתהלכים ואני לא מצליח לזהות במה מאופנועי החברה מדובר. עם כל צעד, אני מבחין בעוד פרט. זה נייקד. מנוע L טווין ו... אין מזלג קדמי. אין מזלג? סו-הלפ-מי-גוד, זה הטסי. בימוטה טסי 3D. "זה האופנוע הכי פופולארי שלנו, אז תארנו לעצמנו שתעדיף אותו" ציין וולטר באותו חיוך מהמפגש ברחוב. פופולארי זו בהחלט מילה גדולה על חברה כמו בימוטה, אשר מתקיימת מייצור של עשרות אופנועים בלבד בשנה.
כמעט כל רכיבת מבחן מתחילה באותו ריטואל - בחינה ויזואלית של האופנוע, ישיבה עליו, בדיקה שהכל במקום, מנופים, רגליות, מתלים וכמה שאלות בסיסיות. ואילו עכשיו? וולטר אומר שהאיחור הקל שלי בהגעה (לא רק בישראל יש גודש תנועה) מאלץ קיצור קל של פרק הרכיבה, לטובת לסיור במפעל כולו כדי שאולי עוד להספיק לראות איך בונים את האופנועים האקזוטיים של החברה.
אני שם קסדה על הראש, וולטר מספיק לעשות כמה קליקים במצלמת הסמארטפון המקרטע שלי עומד ליד הטסי ואני משחרר קלאץ' ויוצא אל הרחוב. אגזוז ה'ארו' מרעים את האוויר בקצב מוכר - זהו מנוע ה-1,078 סמ"ק, שני שסתומים לצילינדר, קירור אוויר שהגיע מדוקאטי מהדורות הקודמים, כמו ההיפרמוטארד. מוכר אבל מתנגן קצת אחרת באוזניים. עובד עגול יותר, חזק וקצת יותר עצבני לתגובות המצערת. "קח קצת זמן להתרגל אליו לפני שאתה פותח מצערת חזק, טוב? ותזכור, אין פה שטויות אלקטרוניות. זה רק אתה והוא ואה... אל תעשה תאונות. הוא חדש לגמרי" הספיק וולטר לומר לעברי לפני שיצאתי.
שפה אחרת
הוא באמת היה חדש לגמרי. רק 40 ק"מ על לוח המחוונים. אני יוצא מהמפעל של בימוטה שוב אל השכונה המנומנמת, עובר מראשון לשני והטסי רוצה לרוץ קדימה מהר יותר ממה שאני מעוניין בשלב זה. הוא מגרגר כמו חתול מפונק ב-2,000 סל"ד, אבל לא מהסס או מגמגם, רק מתקדם בנינוחות. ההזרקה כאן עובדת מצוין. הקצב איטי, אבל העובדה שהמשקל כאן נוצתי (170 ק"ג) מורגשת מיד.
לא הכל ברור בשלב זה. אני עוד מנסה לפענח את טיב תנוחת הרכיבה, את האופי של החיה הזו ובעיקר את מה שהיא מנסה להעביר לי אל הידיים ושאר נקודות המגע. השימוש בזרוע למתלה הקדמי והיגוי טבורי, הוא לא רק הברקה הנדסית שנועדה להראות טוב. לדברי בימוטה, זו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שיבושים ועם עומס בלימות, עם דמיון רחוק למתלה הטלה-לבר של ב.מ.וו. מה שבכל זאת משותף בניהם זה שהתחושות בשניהם מעורפלות. או לפחות במקרה של בימוטה, מעורפלות בתחילת ההיכרות. האופנוע הזה מדבר בשפה שונה עם הרוכב. שפה שאני עוד לא מכיר. זו לגמרי לא התחושה הקונבנציונלית של מזלג אליה כולנו מורגלים, אלא... משהו לגמרי אחרת. ההיגוי נעשה על ידי מוטות שמסובבים צירים ושוב דוחפים את הגלגל הקדמי לצדדים ולא על ידי ההפניה המוכרת דרך צוואר היגוי. העומסים כאן מתפזרים אחרת מהגלגל אל השלדה הייחודית.
אחרי כמה דקות של רכיבה, אני מרגיש צורך לעצור כדי להספיק לעשות את הבחינה הוויזואלית שאותה החמצתי בהתחלת הרכיבה. כמה קילומטרים ממפעל בימוטה, מצאתי כביש צדדי נטול מכוניות והחניתי את האופנוע בשוליו, משתזף בקרני השמש האחרונות של הסתיו האיטלקי ולקולות טרקטור דיזל ישן שחורש לעומק את האדמה. אין דרך אחרת להבין באיזה אופנוע מדובר, מבלי להתקרב אליו עם האישונים. אין בו ולו חלק אחד שלא נראה כמו תכשיט שכורסם ממתכת יקרה. סתם ברזלים לא תמצאו כאן. הכל מגולף ומפוסל. מהברגים שמחזיקים את הפלסטיקה המינימליסטית והחדה, דרך הרגלית וכלה בצינורות שמתפתלים מסביב לשלדה המרהיבה. אפילו החלקאי עם הטרקטור עצר לידי ובמקום לגרש אותי מאדמתו, התקרב, התבונן, חשף חיוך חסר כמה שיניים ובין בליל המילים שפלט הצלחתי לקלוט רק את הסוף - "בלה מקינה, הא?". לזה לא באמת הזדקקתי לתרגום.
גוגל טרנסלייט
אחרי כמה צילומים ואכזבה עמוקה שלא נוכח לידי צלם שיכול לצלם אותנו יחד בתנועה, אני עובר לרכיבה ומחפש אחר כביש ראוי. למזלי, מסביב למפעל של בימוטה ישנו כביש מסולסל ומהנה שחוצה כפרים לאורך כמה עשרות קילומטרים ובשעה הזו של היום, הוא ריק כמעט לחלוטין. ואז זה קורה. פתאום בלי הודעה מוקדמת, כל הנסתר בתחושות הרכיבה של הטסי, הופך לגלוי. הידיים מפוצצות במידע והפרונט... הפרונט פשוט עובד! קשה לבקש ממנו לבצע פניות פרסה ברדיוס הגיוני, שכן זווית ההפניה הכפויה מההיגוי הטבורי מוגבלת, אבל התחושות מרכיבות סנסציה אחרת לגמרי.
כשהפניות פחות עיוורות, אני מרשה לעצמי להגביר קצב. המנוע מגיב בחדות, שש לעלות גבוה, אבל חי ופעיל לכל אורך רצועת הסל"ד, הצמיגים מתחממים ונדבקים ואז גם מגיעות בלימות חזקות יותר. הטסי חמוש בבלמים חזקים מאוד, גם מלפנים וגם מאחור. חזקים כל כך שחייבים לזכור זאת תמיד לפני שמועכים את המנופים. האחורי מסוגל להגיע לנעילה בקלות וגם הקדמי. אבל למרות כוחו, הוא לא קופץ על הרוכב ומבהיל בעוצמתו, אלא מגביר אותה בהדרגתיות, לכדי יכולת נשיכה עצומה, ואלי יותר ממה שבאמת צריכים על כביש ציבורי ואו יכולים ללא ABS (יהפוך לסטנדרט בקרוב).
אבל למרות עוצמת הבלימה, התחושה היא שהעומס כלל לא מטריד את המתלה הקדמי הייחודי. נראה שהוא כמעט ולא שוקע קדימה ולא משנה כמה חזק בולמים. המשקל אכן עובר ומעמיס על הגלגל הקדמי ובכך, כמו אופנוע "רגיל", מאפשר להגביר עוד את הבלימה, אבל המתלה לא שוקע בתגובה. גם כשחוזרים על הבלימה בקטעי כביש משובשים, הטסי נשאר יציב ונטוע, לא מוטרד משתי ההפרעות המשולבות.
התעוררות כואבת
הטסי רוקד בין פניות כמו בלרינה רזה ושרירית. הוא קל, קל מאוד וזה מורגש בכל רגע עמו. כשזזים עמו ומהר, זווית ההפניה המצומצמת של הכידון כלל לא מורגשת וכל שאיפה לשינוי כיוון גורמת לו לרכון ולשרטט קווים על הכביש. הכידון שלו ברגעים הראשונים מעביר תחושה מעט סרבנית להיכנס לפניות. בהתחלה חשדנו בצמיגים, אך אחר כך התברר שמדובר במידות קונבנציונליות ואלה רק אנחנו שלא רגילים לשיטת הרכיבה השונה שהוא מצריך - יותר עבודה עם הגוף.
תנוחת הרכיבה דומה מאוד למקובל באופנועים עירומים. הרגליים מתחת לגוף, לא דחוסות מדי, הכידון קרוב ונמוך והגב ישר ורכון מעט קדימה. תנוחה קרבית שפותחת מרפקים כמעט כמו אופנועי סופר מוטו, אבל מרגישה טוב גם במהירות תלת ספרתית גבוהה שאסור להשיג בכביש כפרי, אפילו באיטליה ואפילו על האוכף של בימוטה. השוטר אולי יתעכב כדי להתפעל מהמכונה, אבל ישחרר אותך לדרך עם חשבונית על דוח שמן שזה הרגע שילמת במקום.
השמש כמעט נעלמת מעבר לגבעות ואני מרגיש כמו ילד שהגיע לג'ימבורי בפעם הראשונה בחייו. לא יודע לאן לקפוץ - ימינה או שמאלה בצומת, אולי לשוב על עקבותיי, אולי להתרחק עוד... כמה דלק בכלל יש לי? כל מני מחשבות רצו בראש, אבל את ההחלטה להעיר אותי מהחלום קיבלו שתי דבורים שעקצו אותי באותו זמן ותוך כדי רכיבה בצוואר, אחת בימין ואחת בשמאל. לא ההשכמה האידיאלית, אבל בהחלט מספקת כדי לאלץ אותי לשוב אל מפעל בימוטה להשיב את הטסי 3D למקום בו הוא נולד ולבקש קובית קרח.
בקרוב בישראל. כן. בישראל
הרכיבה על הבימוטה טסי אינה מקרית או לשם ההנאה בלבד, אלא יש בה בשורה של ממש, שכן יצרנית האקזוטיקה האיטלקית תגיע גם לישראל תחת ליגל, יבואנית דוקאטי לישראל. אמנם גם בישראל אופנועי החברה לא ישברו שיאי מכירות ולא יסכנו את מעמדה של סאן יאנג, אבל עבור כמה אופנוענים, הדבר יאפשר הגשמת חלום על אופנועים לא נגישים ובעבודת יד. כולם יבנו בהזמנה אישית, כמו תכשיטים וגם... יעלו בהתאם. אנחנו כמובן שנחכה להם לכשינחתו בחופנו בתחילת 2016.
על הצד הטכני:
מנוע: דוקאטי, L טווין, 1,078 סמ"ק
קירור: אוויר
הספק: 98 כ"ס ב-7,750 סל"ד
מומנט: 10 קג"מ ב-6,750 סל"ד
תיבה: 6 הילוכים
מתלה קדמי: זרוע דו-צדדית, בולם יחיד אוהלינס מתכוון מלא
מתלה אחורי: זרוע דו-צדדית, בולם יחיד אוהלינס מתכוונן מלא
בלם קדמי: צמד דיסקים 320 מ"מ, קאליפרים ברמבו רדיאליים מונובלוק
בלם אחורי: דיסק יחיד 220 מ"מ, קליפר ברמבו
צמיג קדמי: 120/70 R17
צמיג אחורי: 180/55 R17
אורך, רוחב, גובה: 210, 70, 112 ס"מ
גובה מושב: 78 ס"מ
בסיס גלגלים: 139 ס"מ
משקל (יבש): 170 ק"ג
מכל דלק: 16 ליטר
מחיר: טרם נקבע
כל עולם הדו-גלגלי בוואלה! רכב
לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל