פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      דעה: שבוע בטיחות בדרכים לא יעזור למנוע את התאונה הבאה

      מתחילת השנה נהרגו יותר מ-300 בני אדם בכבישים ומספר הפצועים נערם ל-20 אלף. תקציב הרשות הלאומית נשחק, החינוך בירידיה ורף הסובלנות בכבישים צולל. אז מה יעזור לנו שבוע אחד בשנה, שמוקדש למאבק בתאונות הדרכים?

      תאונת דרכים בכביש 6 ממחלף קריית גת לכיוון צפון, 28 באוקטובר 2015 (מד"א , דוברות מד"א)
      (צילום: דוברות מד"א)

      בשבוע שעבר צוין ברחבי הארץ שבוע בטיחות בדרכים. כמו בכל שנה בשבוע זה התפרסמו נתונים מדאיגים על מספר תאונות הדרכים, מספר הנפגעים וההרוגים כתוצאה מהן ונעשו השוואות בין גורמי מוות ואסונות שונים שבהם נפגעים אזרחים. כך למשל, נעשתה לאחרונה השוואה בין הפצועים וההרוגים בפיגועים בגל הטרור האחרון לבין מספר הפצועים וההרוגים בתאונות דרכים – אתם בוודאי יכולים לנחש מי מהשניים זכה בתואר המפוקפק.

      לפני הכל קצת נתונים. ויש לזכור: יבשים וסטטיסטיים ככל שיהיו - הם בה בעת מקוממים ומכאיבים להפליא. מאחורי כל נתון, ככלות הכל, עומד אדם שחייו נגדעו ואשר נכנס לתוך סטטיסטיקה קרה שיכולה להשתנות, לו רק הרשויות היו מתעוררות מרבצן האדיש והשאנן. זו לא עוד האשמה דמגוגית זולה אלא מציאות נושכת: הממשלה, באוזלת ידה, לא עושה כל שביכולתה למגר את תאונות הדרכים, וחיים יקרים נגבים בשל כך, יום יום.

      לא הכול מספרים יבשים

      נתיבי איילון, אוגוסט 2015 (מגד גוזני)
      (צילום: מגד גוזני)

      מתחילת השנה נהרגו בכבישים למעלה מ-300 בני אדם ומספר הפצועים הגיע כמעט ל- 20 אלף. הדו"ח השנתי של המועצה האירופית לבטיחות בדרכים (Etsc) אשר פורסם ביוני 2014, משקף תמונת מצב עגומה של ישראל לעומת מדינות אירופה - תמונת מצב ממנה עולה לא פחות מאשר כישלון חרוץ של הרשויות הרלוונטיות הנוגעות בדבר, בראשן עומד שר התחבורה ישראל כץ. בעוד שמדינות אירופה הצליחו להפחית בשיעור ממוצע של 0.6% את מספר ההרוגים, הרי שבמדינת ישראל נרשמה עלייה של 3.2% במספר ההרוגים. אם להצביע על תמונה רוחבית יותר ומצטברת, הרי שביחס לשנים עברו, במצטבר (ביחס ל-2012) רשמה ישראל עלייה של כ-10% במספר ההרוגים בעוד שבאירופה הצליחו לצמצם באופן מרשים ואף עקבי את מס' ההרוגים, כך שבכל אחת מהשנים מס' ההרוגים ירד ב0.6% ביחס לשנה קודמת.

      הנתונים הללו מקוממים בעיקר כי הפתרון הינו בר השגה, ובכל זאת מישהו שם למעלה בוחר שלא לראותו. למען הסר ספק, מנכ"ל עמותת אור ירוק התבטא יותר מפעם אחת בעניין זה וקבע נחרצות כי מדינת ישראל הולכת לאחור בכל הקשור לשמירה על חיי אזרחיה בכבישים וזו תוצאה ישירה של הקיצוץ בכסף שמעביר שר התחבורה להצלת חיי אדם בכבישים.

      הנתונים הבאים מספקים הצצה לקלות הראש המדאיגה בה מטופלת הסוגיה בחלונות הגבוהים: בעוד שבשנת 2008 עמד תקציב הממשלה לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים על 550 מיליון, הרי שמאז התקציב בירידה תלולה: בשנת 2009 עמד התקציב על 380 מיליון, ב-2010 על 345 מיליון, ב-2011 על 323 מיליון, ב-2012 על 314 מיליון, וכיום התקציב עומד על שפל חדש של 240 מיליון, שזה למעשה שחיקה של כ-50% מ-2008.

      שוכחים לשים ידיים על ההגה

      אוכלים ונוהגים (ShutterStock)
      הנהגים בישראל עושים הכול ברכב, חוץ מלנהוג בו

      בשנת 2009, בשיתוף הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, פרסם המכון לחקר התחבורה בטכניון וקרן המחקרים של איגוד חברות הביטוח תוכנית מוסדרת למאבק בתאונות הדרכים. תוכנית זו הייתה תוצר של מחקר ענף שבחן את התוכניות שמנהיגות 10 המדינות המובילות בעולם בנושא בטיחות בדרכים (והן: הולנד, גרמניה, שוויץ, צרפת, אנגליה, שבדיה, נורבגיה, פינלנד, בלגיה ופורטוגל).

      כל שהיה על הממשלה הוא לפעול ליישום מסקנות המחקר, דבר שלמרבה הצער והתמיהה - לא נעשה. חמור מכך, שנעשים בארץ צעדים הפוכים לנעשה בעולם, וזאת למרות תוצאות מובהקות: ברוב מדינות אירופה מורידים את גיל הנהיגה מתוך ההבנה שככל שהניסיון רב יותר וההבנה המוטורית עמוקה יותר, הנהג הופך מקצועי יותר ונהיגתו בטוחה יותר, הן עבורו, הן עבור אחרים.

      מפליא ככל שזה יישמע, רבות ממדינות אירופה מאשרות רכיבה על אופנוע במתחמים סגורים (מסלולים, שטח, יערות, פארקים ייעודיים) כבר מגיל 4, צעד הנובע מהתפישה שבגיל 16 יהיו לרוכב הצעיר כבר 12 שנות ניסיון ברכיבה.

      קצרה היריעה מלפרט את כל מחדלי הרשויות בנושא, ואולם להלן על קצה המזלג, אמצעים שננקטו במדינות אירופה ואינם ננקטים בארץ: הסדרת דרכים בטוחות לבתי הספר, חינוך לבטיחות בבתי ספק תיכוניים, הדרכת מורים, חינוך משותף להורים ולילדים, הסברה על נקודות מתות בשדה הראייה של הנהג, והסברה וחינוך לקידום חבישת קסדות אופניים בקרב ילדים.

      תסתכלו במראה

      סוגיית תאונות הדרכים הינה מורכבת ומסובכת לאין ערוך, ואין בנמצא כל פתרון קסם. שורש הבעיה טמון בחינוך החסר והלקוי שמונהג במוסדות החינוך בארץ בכל הקשור לזהירות בדרכים. ככל שקשה לנו להודות בכך, הנהיגה ברכב היא לא פחות מאשר תמונת מראה מהימנה המשקפת את הלך הרוח הישראלי.

      אזרח שעקף בתור בקופ"ח כי יש לו "רק שאלה" הוא אותו אזרח שיעקוף גם בכביש בחוסר זהירות משווע, שכן מסיבותיו שלו - זה נראה לו צודק. עקירה של החולי הרע הזה - כחלק מעיצוב תרבות הנהיגה בכללה - יוכל להשתנות אך ורק באמצעות חינוך מהגיל הרך, חינוך בלתי מתפשר, כחלק מתוכנית לימודים אגרסיבית ויעילה כמתבקש, המטמיעה מארג פדגוגי בדגש על זהירות בדרכים. החינוך מטרתו לשפר נורמות התנהגות ואף לשנות אותן כליל באם הן קלוקלות, להטמיע דפוסי חשיבה שקולים ואחראיים יותר, לתרום לידע, וכמובן ליצור מודעות עמוקה לנושא.

      לשם ההשוואה, נזכיר כי לפני כעשור המילה 'מיחזור' לא הייתה שגורה בפי ילדים, בטח לא כפי ימינו. כיום, ילדים רכים בשנים חוזרים מהגן ומנחים את הוריהם למיין פסולת, ולשים להם את הכריכים בשקיות 'מתכלות'. זוהי דוגמה מובהקת לכוחו של חינוך. הכוח להטמיע תוכנית דומיננטית ומשפיעה נמצא בידי משרדי הממשלה הרלוונטיים, אשר טומנים ידם בצלחת ותחת עשייה בלתי מתפשרת לפתירת הסוגיה, הם ממהרים להאשים את הגורם האנושי בתאונות הדרכים.

      נקודה מעניינת למחשבה עולה מתוצאות מחקרם של ד"ר נורית גוטמן ופרופ' יחיאל קלר אשר ערכו מחקר על הגישות השונות בקמפיינים בנושא בטיחות בדרכים. המסקנה הנחרצת אליה הגיעו השניים קובעת כי הקמפיינים המתמקדים בהפחדת הציבור וביצירת תחושת איום ואשמה יעילים פחות מאלו המציגים מידע והמלצות ומעודדים בקרב הציבור ערכים ונורמות חברתיות ראויים. במילים אחרות, שוב עולה כי טיפול מן היסוד, הכרוך בשינוי בהתנהגות ובהרגלים – אפקטיבי הרבה יותר מכל אמצעי אחר. יתרה מכך, מחקר שבוצע בראשות ד"ר אורית טאובמן בן-ארי, ואשר בדק 696 גברים ישראלים צעירים, מעלה ממצאים הפוכים מהצפוי: המחקר העלה כי תמונות קשות כמו גם סרטונים שיש בהם איום והפחדה, גורמים לעלייה בביטחון העצמי של הנהג, כמו גם לעלייה בנכונותו לבצע פעולות מסוכנות יותר, בשל גורם פסיכולוגי תת מודע המגרה את הריגוש וההרפתקנות.

      זה רק יהיה גרוע יותר אם לא יינקטו צעדים דרסטיים

      תאונת דרכים קטלנית בין מחלף פולג וינגייט, נובמבר 2015 (חטיבת דובר המשטרה)
      (צילום: משטרת ישראל)

      במרוצת השנים, תאונות הדרכים הפכו לאויב הכי גדול שלנו. מאז קום המדינה נהרגו בישראל למעלה מ- 30 אלף בני אדם בתאונות דרכים - יותר ממספר ההרוגים במלחמות ישראל ופעולות האיבה. הוכחנו כבר לא פעם שאנו כחברה, יודעים למחות על תופעות שמטרידות אותנו. החל ממחאת הקוטג' ועד מחאת הדיור. אולי כעת הגיע הזמן להפנות את מרצנו למחאה שאין צודקת ממנה ולדרוש מהמדינה לפעול למיגור תאונות הדרכים באופן יומיומי, כדי שבשנה הבאה בה יצוין בישראל שבוע הבטיחות בדרכים, הוא יוכל להצדיק את שמו.

      אין ספק שהתחלת החינוך בגיל הרך, ספרי לימוד עשירים ואטרקטיביים בנושא, ניצול הטכנולוגיות וההייטק המתקדם (כולל אפליקציות לילדים בנושא), ימי עיון וכנסים המדגישים את חשיבות הנושא, דרכי הוראה חדשניות ומאתגרות, קידום פרויקטים ועידוד מחקר, ושילוב הסוגיה ושזירתה בכל תחום בחיינו – יטמיעו באופן הנדרש את החינוך לזהירות בדרכים ויעוררו את המודעות שכיום לא קיימת באופן מספק, שהרי אחרת הנתונים לא היו כה עגומים.

      שאר האמצעים הננקטים כיום כגון הרחבת תשתיות, הצבת תאורה, קמפיינים, הרתעה עונשית, קנסות, אכיפה, מערכת המשפט, רישות במצלמות ושאר אמצעים – מוטב להם שיתחזקו ויכו שורשים, אך לצדם, במקביל, ובאופן אינטגרלי יש לדאוג לחינוך שורשי ומוטמע מן היסוד, אשר ייתן אותותיו לדורות הבאים, ואם ייעשה באופן הנכון, יצליח לשנות את פני הנהיגה בישראל.

      הכותב הוא עו"ד, ממשרד עו"ד עמיקם חרל"פ ושות', מומחה בדיני נזיקין, תאונות וביטוח.