בפסק הדין נדון מקרה בו התובעת טענה כי בשנת 2012, בעת שהלכה בחניון הגרנד קניון בחיפה, בדרכה לעבודה, הבחינה כי רכב צד ג' החל בנסיעה לאחור לכיוונה, היא נבהלה וניסתה להתחמק מפגיעתו, קפצה למדרכה סמוכה, החליקה, נפלה ארצה ונפגעה. לדבריה, היא אינה זוכרת אם הרכב בסופו של דבר פגע בה, אך דבר אחד ברור: מייד לאחר האירוע הנטען, היא הזעיקה את בעלה, שפינה אותה לבית החולים בני ציון.
במהלך הבדיקה לא אובחנה פגיעה משמעותית, אלא רק שטף דם קטן במצח. מאחר ופרטי הרכב לא נרשמו, הכתובת היחידה אליה יכולה היתה הנפגעת לפנות היא קרנית הגוף שמטרתו לפצות נפגעי תאונות דרכים במקרים בהם אין בנמצא גורם אותו ניתן לתבוע.
במהלך הדיון הוברר כי התובעת המשיכה להתלונן לאחר התאונה על כאביה וקבלה בשל כך 19 ימי מחלה וכן עברה סדרה בת 18 טיפולי פיזיותרפיה. מנגד, קרנית כפרה באחריותה וטענה כי התובעת למעשה משקרת.
ולמי להאמין?
השופט שדן בתיק כתב בפסק הדין כי "עדותה של התובעת עשתה רושם של עדות מבולבלת, לא עקבית, מצטדקת אשר הלכה והשתנתה בהתאם לכיווני החקירה". ומדוע הוא כתב זאת?
ראשית, הסתבר כי במסגרת חקירתה של התובעת, היא הכחישה כי סבלה בעבר משלל מחלות וחבלות קודמות אולם במסגרת חקירתה הנגדית, עלה כי היא עברה אירוע מוחי, ונגרם לה שבר בקרסול, וליקוי משמעותי בברכיה. וכיצד היא הגיבה לטענות כי היא משקרת? לדבריה, "אין בהם דבר", האירוע המוחי "כנראה" לא היה אירוע מוחי אלא סתם נתפסה לה ידה, הבעיות בברך היו קלות וחולפות והרופאים הם אלו שממהרים "להציע ניתוח", הפניות לרופאים היו בגלל שנזקקה למעט מנוחה מעבודתה המצריכה עמידה ולא בגלל בעיות אקוטיות או ממשיות. כשנשאלה מדוע פנתה לביטוח לאומי נכות כללית אם לא עברה אירוע מוחי תשובתה הטובה ביותר הייתה: "זה היה לפני פסח ונתפסה לי היד כנראה מעודף עבודה".
השופט לא חסך את ביקורתו הצינית " כל הרופאים לכל אורך העשור האחרון הגזימו בתיאור מחלותיה ותלונותיה וככל שהיה בכלל משהו בעברה הרפואי (שעד למועד ההוכחות הוסתר ולא גולה על ידה) הרי היה מדובר בתלונות ופגימות קלות שחלפו להן ורק פגיעתה בתאונה נשוא תיק זה רצינית ומגבילה"
כן, סביר להניח כי גם אתם, כמו השופט, הייתם מרימים גבה, מטילים ספק ולמעשה דוחים את התביעה מפאת חוסר אמינות, אולם אז שלפה התובעת את האס שלה עדת ראייה. בחקירתה הראשונית הכחישה העדה את הסיפור באופן שנכתב בפסק הדין כי "תמליל השיחה יתקע את המסמר האחרון בארון קבורתה של תביעה זו".
אז איך בכל זאת, במצב בו עדת הראיה מכחישה את הסיפור, וגרסתה של התובעת "אינה מחזיקה מיים", פוסק בית המשפט לטובתה?
בחקירה הנוספת של העדה, התברר כי זו סברה שהחוקר שהתקשר אליה, ביקש לברר עימה מידע באשר לתאונה אחרת שארעה לחברה שניסתה לכפות עליה לתת עדות לטובתה למרות שהיא לא לא ראתה כיצד אירעה תאונתה האחרונה "נדנדה לה" ללא הרף. וכאן חל המפנה השופט הקשיב לתמלול השיחה בה העדה השיבה שהיא מכירה את הנפגעת היכרות קודמת שכן הייתה לקוחה שלה במספר חנויות שהחזיקה.
קרנית טענה ככי מדובר בעדות "מבושלת", אך השופט סבר אחרת וכתב בנוסף כי "ניתן לתת משקל ולו מוגבל מאד לעובדה כי כבר בבית החולים ביום התאונה נרשם שמדובר בתאונת דרכים ודבר זה יכול להוות חיזוק נוסף למסקנה שהאירוע הוכח".
הכרעת הדין
בסופו של דבר הוא פסק כי מדובר בתאונת דרכים על פי הגרסה שנשמעה וכי אותו רכב צד ג', גם אם לא פגע פיזית בתובעת, היווה את הגורם העיקרי לקרות התאונה ועל כן, בנוסף לפיצוי שהיא קיבלה מביטוח לאומי, היא תפוצה גם ע"י קרנית.
לדברי עו"ד וד"ר אסף ורשה, מומחה לדיני ביטוח ונזיקין: "בשונה מהמשפט הפלילי, כאשר מדובר על חובת ההוכחה בדין האזרחי על התובע מוטלת 'חובת השכנוע והבאת הראיות' ועליו לשכנע בצדקת טענותיו. מנגד על הנתבע, מצדו, מוטלת החובה, להוכיח את טענותיו, על מנת להדוף את טענות התביעה, ולבסס את הגנתו. כמו כן, במשפט אזרחי, משתמש בית המשפט
להכרעת המשפט באמת מידה של "מאזן ההסתברויות". כלומר, בעל-הדין שיזכה במשפט הוא זה שישכנע את בית המשפט, כי נכונות גירסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. לשון אחר, בית המשפט יעדיף, בתום המשפט, את הגרסה, שהסתברות נכונותה הינה יותר מ- 50%. במקרה הזה, בשל השתכנעות השופט ממהימנות העדה, הוא מצא לנכון לייחס לגרסת התובעת הסתברות שגבוהה מ 50% בנוגע לאמינותה ומכאן הסיבה שפסק את שפסק".